כל התוכן המעניין לאישה החרדית
יום שלישי
|
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
|
23/07/2024

פרק ב'- 'שטח פרטי' החלק שלך כאמא במוגנות ילדייך/ תמר עבודי

לחצי כאן לקריאת פרק א'

חיזוק הרצון הפנימי

"דודה ביילה באה, דיני, בואי לתת לה נשיקה!" דיני לא רוצה. מה פתאום שתרצה? לדודה ביילה יש ריח ממש לא נעים, והנשיקות שלה הן ארוכות ורטובות. דיני לא אוהבת נשיקות וחיבוקים מדודה ביילה. אבל מה? אמא אמרה. הדודה מחכה. דיני לומדת להחביא חזק את הרתיעה שלה, לפתח מנגנון דיסוציאטיבי – מנגנון של ניתוק פנימי בין הגוף לרגש, ולבוא לקבל נשיקה. לפעמים גם הדודה תציע "בואי ממל'ה, תני נשיקה ותקבלי סוכריה". ההקשר הזה עלול להיות הרה אסון.
איך מפתחים רצון של ילד? איך מחזקים בתוכו את הרצון, בצורה ששומרת על כבוד המבוגרים וציות? מתי לא שומעים בקול מישהו, גם אם הוא מבוגר? האם זה אפשרי בכלל?

אין ספק שהחינוך לציות מביא בכנפיו ילדים מחונכים, מכבדים, קשובים ומתקדמים. ילד מציית הוא ילד מקבל, ילד שמקבל יכול להתמלא בתוכן ובערכים אותם אנחנו כל כך רוצים להקנות, והם בנפשנו.
אבל יש עוד דברים שהם בנפשנו, כי לציית – לא לכל אחד ולא בכל מצב, חלילה שכך.
וזה מתחיל בדברים טרוויאלים ופשוטים כל כך:
לאן אתה רוצה שנלך היום לגן סוסים או לגן העיריה?
מה היית רוצה שאני אבשל לנו היום, פירה או פתיתים?
את רוצה להדיח כלים עכשיו או בעוד שעה?
להדיח כלים או לשטוף את החדר?
אין הכוונה, כמובן, לרצות את הילד ולאבד את הרצון והסמכות ההוריים, רק להבין – שיש לילד רצון, והרצון שלו חשוב וקובע, לפעמים. להקשיב לרצון הזה, לתת לו מקום במיוחד בעניינים הקשורים לילד עצמו. גם בגיל המבוגר יותר, ולפעמים ללא כל כוונה לבצע, רק להקשיב לרצון הפנימי הזה "איפה היית רוצה לגור אחרי שתתחתני, בירושלים או בחיפה?" "את רוצה שאני אבוא איתך לרופאת השיניים או שאת מעדיפה ללכת בעצמך?" "מה היית רוצה לעשות בחופש?"
דינה קורול ממשיכה להעמיק:
"חשוב שילד יבין, שכשמדובר בשמירה על עצמו, עליו לנהוג לפי כללים מיוחדים. למשל – שילד יהיה מסוגל להפריע למבוגר, גם כשהמבוגר שקוע בשיחה או בפעילות אחרת, כאשר מדובר בצורך חשוב ודחוף, גם במחיר הסתכנות של חוסר שביעות רצון מצד המבוגר או קבלת גערה. אמנם אנחנו מחנכים את הילדים להתנהג בדרך ארץ, לשמוע בקול מבוגרים ולדחות סיפוקים, אבל יש מצבים שהכללים משתנים.
לדוגמא, בבית יש כלל שלא פותחים את הדלת לזרים כשאבא ואמא לא בבית. כשהכלל הוא כזה, אזל א פותחים את הדלת למשלוחן גם אם הוא מתרגז וגם אם מאיים שההורים יצטרכו לשלם שוב דמי משלוח".
דבורה מספרת מה שקרה לבן שלה לפני רק חודשיים: "אחד השכנים שלנו בבניין, אדם מבוגר ובודד, אמר יום אחד לבן שלי – "אני רואה אותך כל יום הולך ברגל, מסכן, זה קשה! בא, אני עולה על מונית, תעלה איתי, ככה תעזור לי גם עם השקיות!" הילד שלי אמר לו שהוא שכח משהו בבית ורץ לספר לי. כמובן ששיבחתי אותו מאד על התושיה. גם אם מדובר בשכן מוכר, לא נוסעים איתו לבד בלי לבקש רשות מאמא. ניצלתי את ההזדמנות כדי לספר את זה גם לילדים האחרים בבית, ולחזק את החידוד למורכבות. כן לכבד, לא להסכים".
האם קרה כאן משהו מסוכן? לגמרי לא בהכרח. ייתכן מאד שמדובר בשכן חביב שבהחלט חמל על הילד. האם מותר לנסוע איתו? אפשר לשאול את אמא. אולי היא תרד עם הילד, תודה לשכן ותביע את נוכחותה ושמירתה, אולי היא תוודא להיכן בדיוק המונית תביא אותו ותזכיר לילד להתקשר, ואולי היא תגיד "לא" פשוט. כל כך תלוי במצב. אבל את המצב הזה ניתן לשקול רק אחרי ש:
1. הילד יודע לומר "לא" כשצריך
2. הילד יודע שעליו לבקש רשות.
3. האמא נמצאת בתפקד המבוגר האחראי, זו שמספרים לה והיא מעורבת ונוכחת בחיי הילדים שלה. ואת הנקודה הזו עוד נרחיב.
ילד שמחונך בכבודו של המבוגר, חמלה על בודדים וקיום מצוות חסד, יהיה זקוק לחוסן פנימי ולהבנת מורכבות כדי לומר "לא". חד משמעי, ולזה נצטרך לתרגל אותו.
 סוד פרטי וטוב
דיני הזו, החמודה, שכל יום אמא מסרקת לה את התלתלים לשתי צמות עם סרטים תואמים, דיני הזו שרצה לאמא בידיים פתוחות ומחבקת אותה חזק חזק, חוזרת יום אחד הביתה עם הבעה חתומה ועצובה "מה קרה?" שואלת אמא בדאגה "המורה הוציאה אותי החוצה וביקשה חתימת הורים" "למה?" שואלת אמא ומחייכת "ככה. סוד".
אמא של דיני נלחצת ובהחבא, בלי שדיני שומעת, היא מתקשרת למורה שמספרת לה שדיני לעסה מסטיק בשיעור. אמא ניגשת לדיני בהבעת ניצחון "ציפור הזהב לחשה לי, שאת אכלת מסטיק בשיעור, נכון דיני? למה לא סיפרת לי? אמא יודעת הכל!"
אמא של דיני אולי התכוונה לטוב, אבל דיני חוותה כעת חודרנות. קוהוט, מדבר גם על "שקר שלא נחשף" כשלב חשוב בבניית העצמי של הילד, שלב שבו הוא מבין שהוריו הם לא "כל יודעים" והם נפרדים ממנו, אינם מסוגלים לחדור לתוך מחשבותיו ורגשותיו. החוויה הזו, היא חוויה שמחזקת את העצמי הפנימי של הילד ואת ההבנה החשובה כל כך – שיש חלקים שהם רק שלו, ורק בבחירה שלו הוא יגלה אותם.
לסוד יש חלק חשוב מאד בבניית העצמיות. הפרטיות היא משהו שאסור לוותר עליו, גם אם יש לכך מחירים.
כי כשדיני שלנו גדלה, היא התחילה לכתוב יומן סודי מאד. באחת התקופות היותר סוערות בסמינר, כשהכיתה חולקה ושוב חולקה, וחבירות טובות הופרדו והוחזרו, וימים שלמים של פוליטיקות תוך כיתתיות גרמו לדיני להיות נסערת, ולשתף את אמא רק בחלק, גילתה אמא שלה שדיני כותבת את הכל ביומן שלה. אולי זו הזדמנות, חשבה אמא לעצמה, לדעת מה עובר על דיני שלי עם החבירות, ואלי אני אוכל אפילו לעזור לה, היא הרי לא מספרת לי.
כל כך לא פשוט להורים להיות פתאום לא כל – יודעים, ולא כל – מדווחים. כל כך לא פשוט לאמא לדעת ש…. היא לא יודעת הכל על הבת שלה, והבת שלה תבחר במה לשתף ובמה לו, והיא גם תתמודד בעצמה. כל עוד הדברים לא גובלים בסכנה, החשיבות של השמירה על גבולות הילדים, היא גדולה לאין שיעור.
"המגירה הזו שלך. לא נוגעים לך בה". "הספר הזה הוא מתנה והוא של יוסי. לא נוגעים לו בלי רשות". משפטים כאלו, בצורה רכה, יכולים לבנות בילד את המקום הפרטי התחושה של ה"שלי". שהיא חשובה לבניית האישיות.
לפעמים, יש לאימהות וגם לילדים, כמיהה עצומה לחזור לקשר סמביוטי – קשר של היותם אחד, בלי שום גבול, להתערבב. אמא יודעת הכל על הילדה שלה, ובתוך העולם שלה ממש. קשר כזה, בכל אופן בו הוא נעשה – בין אם זו מורה ותלמידה, מטפלת ומטופלת, אמא ובת וחבירה עם חבירה, עלול להיות קשר הרסני, למרות הכמיהה אליו. הוא מוחק את ה'עצמי' ואת הכוחות לגדול ולהתפתח בדרך המתאימה ליצור שנברא בצלם בזכות עצמו, הוא מוחק גבולות, גם אם אלו מבקשים להימחק, ועלול לייצר נזק בלתי הפיך.
אז לא. אמא של דיני לא תחטט במגירה ולא תמצא את היומן. אלא אם כן, כמובן, מדובר במקום סכנה, או חשש לסכנה, שאז הכללים הם אחרים. במקרה הזה, דיני תסתדר גם אם אמא לא תכיר את הפוליטיקות הפנימיות בכיתה שלה, כי היא תשאיר לבת שלה מרחב פרטי שהוא שלה. המרחב הזה, יאפשר לדיני לבנות אישיות בוגרת, עצמאית, ובוחרת – מה לחלוק, מה לחשוף, מתי ובפני מי.

בית חם

בבית של דיני יש סוד. סוד. היא לא יודעת מהו ומיהו, היא לא יודעת לקרא את הסימנים. היא רוצה לשאול "אמא מה קרה?" אבל אין לה מה באמת לשאול, כי כלום לא קורה בחוץ, יש אוכל ויש בגדים נקיים ואפילו אמא שוטפת את הריצפה. אבא נוסע המון אמא לא מדברת איתו בטלפון כמעט. היא אומרת לדיני להתקשר. דיני רוצה שהבית יחזור לחבק אותה, היא מתגעגעת לבית אוהב ורגוע. משהו בה צועק, את כל הלחישות של הבית. היא צורחת בלי קול ובלי מילים, אפילו בלי להבין מה שהיא מרגישה, שהיא צריכה… מה היא צריכה בכלל? אבל אף אחד לא שומע את הצעקה שלה שהולכת וגדילה ומבקשת להתפוצץ באן שהוא.
"כשהקשר האישי החם בין ההורים לקוי, יש הרבה יותר סיכון להיפגע בבית, ורואים את זה בשדה ובשטח". מספרת שולי שוהם "חום וקירבה ותקשורת פתוחה עם דיבור חם על רגשות, בין ההורים לבין עצמם, וכמובן בהמשך – עם הילדים, מפחית את הסיכון למערכות יחסים לקויות ופוגעניות בין האחים.
"כאשר מערכות היחסים במשפחה פוגעניות והגבולות נפרצים ומתערבבים, צריך ליווי מקצועי כולל יותר כדי לתת את הדעת למה קורה במשפחה, מה שלומה. ואנשים לפעמים מחכים שמישהו יראה שיש משהו לא בסדר, שמישהו יתערב. הבנה היא- שיש חסר של משהו. אוכל שצריך ולא מקבלים, רעב שאינו יודע שובעה. מתח בבית שאינו מדובר. איזושהיא אנרגיה לא משוחררת שישנה. סודות ומתחים לא מדוברים. יש משהו שאצור ועצור ומבקש להשתחרר ומחפש ערוץ. אז יש מי שצועק ובועט כשהאווירה בבית היא כזו, ויש מי שמתפרק לתוך דיכאון, ויש מי שמחפש לפגוע כדי לשחרר.
"אחת המורכבויות היא התחושה שהילד כאילו 'זימן' את הפגיעה, כאילו 'רצה'. והאמת היא, שאכן, יש חלק שהרגיש מוזנח, צמא ורעב וביקש משהו טוב, הוא קיבל את זה בצורה לא טובה ואסורה, אבל המקור היה – בית שלא הצליח לספק את מה שהילד רצה וחיפש כל כך.
ילד מוזנח רגשית – מחפש, ויש מי שמוצא אותו. החשיבות של בית חם, קשר עמוק בין ההורים, היא חשיבות מכריעה. וכשאין? – צריך ללכת להתייעץ, לבדוק לשאול ולעשות עבודה עמוקה.
 אפשר עוד לתקן
אמא של דיני הזו, המתוקה, שנפגעה, יכולה להיות מורה חשובה, מטפלת במקצועה, מבית הכי טוב בעולם. יכול להיות שהיא לימדה את כללי הזהירות מאתיים פעמים והם אפילו התאמנו עליהם יחד בבית הספר ובבית, כמו שיותר ויותר נכנס בציבור. היא ידעה מצויין את כללי שלושת הל' של לומר לא, לצעוק ולספר ובכל זאת, היא נפגעה. איך יודעים ומה עושים? האם יש דרך בכלל להחלים? האם יהיו חייבים לדווח? ומה יקרה עכשיו בבית?
"הסימנים הם לא רשימת מכולת" כך שולי שהם "אלא הבנה של הקשר. כשיש אנרגיה נפשית קשה, הרי שאנרגית החיים מופנית למשהו אחר. הערכת הנפשית מחפשת שליטה כלשהיא והיאחזות, ואז נוכל לראות שינוי על הילד, ירידה במצב הרוח, ילד פחות חי, אוכל פחות ומשחק אחרת. לפעמים נמנע ממאכלים מסויימים, לפעמים לא רוצה ללכת לבני משפחה ספציפיים. מה שנכון לעשות זה לבדוק בעדינות.
לפעמים הורים חוששים מלדבר, אבל בתוך תוכו ילד מחכה שיבואו וישאלו אותו 'אני שואלת אותך למרות שאתה אומר לי שמה פתאום, ושאתה בסדר. אני ממשיכה לדאוג לך כי אתה יקר לי ואני לא מבינה מה קורה לך בזמן האחרון. לכן גם אמשיך לשאול אותך ולחשוב עלייך'. זו אמירה של אמא שהיא לא חודרת אבל גם לא מזניחה. לא הסטרית אבל גם לא מפקירה. אבל יותר מכל חשובה המנגינה, איך שואלים את הילד.
וכדי לשאול נכון, חשוב להבין שהמנגינה האימהית מתחילה הרבה קודם לכן. איך התגובה לכישלון של ילד, איך התגובה למעידה שלו.
ולא משנה אם אמא שמה לב, או איש חינוך, עכשיו חשוב לפנות לאדם בסביבה שמכיר ויפנה לייעוץ מקצועי. לווי מקצועי באמת עושה סדר – מתי צריך לטפל, האם צריך לטפל (רמז: לא תמיד!), באיזו צורה (ולא תמיד בבלגן, להפך!) ובמי.
המרכזים המקצועיים יכולים לספק מענה מיטיב ומדויק ומותאם לאוכלוסייה החרדית.
"ואפשר לתקן" כך שולי שוהם "במיוחד בילדים – ככל שהם צעירים יותר הכל עוזר מהר יותר. יש סיכוי יפה לעשות עיבוד משמעותי של החוויה ולהכניס תא ההקשר לחיי הילד, וכך הילד גדל עם ערך נוסף, הוא נעשה הרבה יותר אסרטיבי, מודע לעצמו וקשוב, וזו מתנה.
טיפול בילדים תמיד מלווה ב"טיפול בהורות" חלק מהריפוי מתרחש במרחב המשפחתי ובדינמיקה הרגשית של המשפחה, וזה ערך מוסף גם להורים.
מאידך, כשבוחרים להדחיק ולא לטפל, הפגיעה עלולה לצוץ בתחנות קריטיות בחיים. מבוגרים כיום היו נותנים הרבה מאד כדי לחזור עשרים שנה ולהיות מטופלים בזמן".

 בלי לשתוק, בלי לצרוח
אחת המורכבויות המלוות היא ההיסטריה הרבה שעלולה ללוות וללבות כל הטרדה ופגיעה. מילים כמו "חובת דיווח!" "פגיעה לכל החיים!" "חייבים טיפול!" בפרט בתוספת סימני הקריאה והבהלה, אינם מעודדים ואינם תורמים.
לא כאן המקום להאריך, אבל גם מבחינת הרווחה, המשטרה והחוק – ישנם פתרונות רבים ושקטים כאלו הפועלים בשימת לב, ברגישות ובהכוונה עדינה וקשובה. בשביל להכיר את הפתרונות הללו, חשוב לגשת לאנשי מקצוע מהתחום ממש, ולהתייעץ איתם – מתוך אותה ידיעה שקיימים פתרונות וההתנהלות מוכרחה שתיערך ברגישות. אם לא כן, הנזק לפעמים רב יותר. לא לטאטא, חלילה, אבל גם לא להשפריץ, בבקשה.
גם טיפול הוא נושא תלוי ומורכב. האם הטרדה קלה מחייבת טיפול למשך שלוש שנים פעמיים בשבוע בצורה פרטית? ואולי הכוונה של ההורים, עם מודעות, קשב, שימת לב וטיפול הגון במי שפגע, יכולה לעטוף את הילד בצורה בטוחה גם בהמשך חייו?
האם חיטוט יתר אינו פגיעה בפני עצמה? האם השיח מגיע מתוך הגנה, או מתוך מניעים נוספים? ומה הילד לומד על עצמו ועל העולם מרוב הזהרות והפחדות?
כל אלו, ועד הרבה, הן שאלות שראוי שתישאלנה בצורה פרטית את אנשי המקצוע.
גם כאן, שם הסיפור הוא ראשית – מקצועיות, כזו שתדע להבחין בעת לטפל ובעת להדריך, הבנה רחבה וכוללת, דקות הבחנה ורגישות תרבותית ופרטית

פורסם ב"בתוך המשפחה"

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

WhatsApp Icon

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

Gmail Icon

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

שיחה

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסטים אחרונים