האמת שכל אדם בעולם יוצא לו להיתקל בעולם באנשים שלא הכי קל לעבוד איתם.
לאחרונה נתקלתי בספק שגובה בדרך כלל אלפים רבים על השירותים שלו
שנתן לי שיעור פרטי לגמרי לגמרי בהתנדבות.
חיפשתי איש מקצוע בתחום מסויים
אחרי בירור קצר קבעתי עם ספק פלוני (להלן: יוסי)
והחלטנו להתחיל ביחד עבודה משותפת.
העבודה שנעשתה הייתה לא מקצועית בעליל,
חוויתי יחס מזלזל וחוסר עמידה בהתחייבויות.
התקשרתי לספק לברר מהי סיבת היחס המזלזל ובקשתי את כספי בחזרה.
ציפיתי להסבר או להתנצלות, אבל במקום זה קבלתי רק האשמות לא ברורות:
"את ממש לא הוגנת", "את לא מכבדת" "את לא בסדר".
לא רק זה, אלה זכיתי אפילו 'לברכות' כמעט בשם ומלכות: "על כל הסבל שגרמת לי ה' ישלם לך כגמולך הטוב".
נורא נבהלתי, ובקשתי שוב לדעת במה חטאתי?
אבל למרות בקשותיי החוזרות והנשנות.
קבלתי שוב ושוב תשובות של "את לא בסדר, אבל אני לא מעוניין להגיד לך במה"
ימים שלמים הסתובבתי אכולת רגשות אשמה.
שבוודאי פגעתי בספק, אם כך הוא מתנהג אלי ועוד 'מברך' אותי.
דבריה של ימימה אביטל זצ"ל הדהדו בראשי:
"כל מה שבא לפתחי, בא לפתח אותי".
כמה כלים חשובים להתמודדות שלמדתי (בחינם לגמרי) בזכות התקרית עם הספק-
א. אי אפשר לרצות את כולם-
שחקן כדורסל מפורסם, אמר פעם: "אני לא יודע מה הדרך להצלחה, אבל הדרך לכישלון היא ניסיון לרצות את כולם". אני שונאת לסיים בצורה כזו כעוסה עם אנשים באשר הם. זה כל כך לא נעים לחיות בידיעה שמישהו כועס עליך. למרות המאמצים שעשיתי כדי לשמוע את הצד השני ולדבר כמו בני אדם נדחיתי שוב ושוב. הבנתי שאין לי את האפשרות להכריח אנשים לדבר, ואם מישהו בוחר להיות "קדוש מעונה" ולהפוך את עצמו מפוגע לקורבן, אין לי אלה לכבד את החלטתו.
ב. לא לחטט בשקיות זבל של אנשים אחרים-
ימים שלמים הסתובבתי עם המחשבות בניסיון להבין מה היה לא בסדר בהתנהגות שלי? או מה גרם לצד השני להתנהג אלי בצורה כזאת ולהאשים אותי במגוון האשמות?" האם זה שאמרתי X גרם לו להיעלב? או אולי זה שלא התקשרתי/לא אמרתי/לא…. גרם לו להיפגע? אולי עשיתי משהו לא מקובל? ניסיתי להתבונן על ההתנהגות שלי מכל מיני כיוונים, ערכתי מבחנים פסיכולוגים לצד השני בניסיון להבין אותו.
אחרי מספר ימים שמתי לב שאני מחטטת בשקיות זבל לא לי. אם מישהו כועס עלי או נפגע מדבר מסוים שאמרתי או עשיתי- זו אחריותו המלאה לבוא ולדבר איתי על כך. על אחת כמה וכמה כאשר אני שואלת בצורה מפורשת:
"האם פגעתי בך במשהו?" אם הצד השני בוחר שלא לענות זה לגמרי העסק שלו.
אולי קושי בלהתמודד עם כישלון או לקבל ביקורת,
אולי בעיות בזוגיות או בבריאות,
אולי באמת אמרתי משהו..
אולי…
אבל זה ממש לא ענייני.
זאת אומרת אני יכולה לערוך את חשבון הנפש שלי,
אבל זה לגמרי בחירה של הצד השני איך להגיב.
ג. לא להתנהג בנקמנות-
בגלל שהייתי כל כך פגועה וכועסת,
באופן טבעי הדבר הראשון שרציתי לעשות
זה להכאיב בחזרה כמו שהכאיבו לי.
רציתי לכתוב משהו עוקצני ופוגעני במייל.
רציתי להגיד לחברה שהתעניינה לגבי ספק באותו התחום-
"בחיים אבל בחיים, אל תתקרבי לספק יוסי"
במקום זה בחרתי לשתוק. איזו שתיקה מתוקה זו היתה!
ד. לסלוח-
לא לפעול בנקמנות זה עדיין לא אומר לסלוח.
במשך ימים שלמים הסתובבתי באנרגיות ממש שליליות
בכעס, בטינות, ואיחולים שליליים בראשי כלפי אדם שפגע בי כל כך.
אחרי כמה ימים הגעתי למסקנה שנפגעתי מספיק,
ואין שום עניין שאמשיך לפגוע בעצמי שוב.
לא הייתה לי הכרות מעמיקה עם הספק יוסי,
אבל ניסיתי לדמיין את ילדותו שגרמה לו להתנהג כפי שהוא התנהג.
בדמיוני דמיינתי ילד שמנמן ומתוק,
שהוריו העבירו עליו ביקורת בלתי פוסקת,
כעסו כל פעם שהיה טועה או נכשל
אהבו אותו רק כשהשיג הישגים.
וכך יוסי למד, שאסור לו לטעות, אסור לו להכשל,
ביקורת מהווה איום ממשי על חייו.
אמרתי לו בדמיוני שאין צורך להראות לי הצלחות והישגים.
גם אם הוא טועה ונכשל, תמיד אני אהיה פתוחה לשמוע.
יוסלה הקטן היה שמח ומשוחרר.
מדי פעם קפץ יוסי לראשי, ושוב מחשבות של כעס וטינה מילאו אותי,
ובמטרה להשתחרר מהן, התפללתי בקצרה ובקשתי מה'
שישלח לו שפע של לקוחות טובים,
שפע של עובדים טובים, פרסום ופרנסה בשפע.
וכך לאט לאט נפרדנו אני ויוסי בחמלה שהצלחתי לרחם עליו אחרי דמיון מודרך ומחשבה על כמה הוא מסכן.
איך עושים את זה? איך לומדים להפוך כעס לחמלה? שנאה לשלווה? ונקמנות לסלחנות? על כל השאלות האלו אני כותבת באופן קבוע למנויות שלי. רוצה לקבל עוד הרבה טיפים וכמובן את הסדרה שלי על מוגנות- הרשמי בטופס בתחתית הדף .
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
