הורים הם בעלי התפקידים הבכירים והחשובים במציאות היום יומית, המסירות והאכפתיות שאין לתאר עד כמה הורה יכול להתמסר ולתת הכל למען ילדיו. הורים שחובקים את התינוק הראשון בחייהם נוטים לשאול ולהתעניין, על כל גיהוק ופיהוק של הרך הנולד הם מנסים להתכוונן לצרכיו כמה שיותר. לא פעם אפשר למצוא את ההורה מקפץ ומתנדנד באופן ביזארי ומצחיק משהו, כל זה רק כדי למצוא את המנח המדויק שירגיע את כאבי הבטן של התינוק הקטן, ולו כדי שלא יסבול עוד רגע קט.
השאלות וההתייעצויות על הילדים בגיל הבוגר משום מה הופכת לפחות רלוונטית בעיני ההורים. הורים רבים חשים מבוכה ומתביישים לשאול ולהתייעץ. הם יהיו מוכנים לשלם הון רק כדי שמישהו אחר "יטפל" בילד הבעייתי. והם משלמים במשאבים רבים, הם יסיעו וישלמו ויקבעו ויתרוצצו רק כדי שהילד "יהיה בטיפול". ואני שואלת את עצמי מדוע? איך פתאום ההורה שדאג והתמסר והתכוונן, מרגיש שהוא 'מחוץ לתמונה' והבעיות הם של הילד בלבד. הורים צריכים להאמין ולהבין את ערכם ולא להשליך הכל על המטפל או על הילד.
הקושי של ההורים להפנים שהם צריכים עבודה וטיפול עם הדרכה מקצועית הוא הקושי האמיתי. לפעמים הורה מנסה להתנער מעבודת המידות האישית שלו. הילדים הם הפיקדון היקר שלנו וההתמודדויות עימם אפשריות בהחלט אם רק נפנים שזהו חלק מעבודת המידות בדיוק כמו שיש לנו בזוגיות או בהתמודדות עם שכנים. אם הורה היה יודע כמה הוא משפיע על הבית, וכמה שינוי אצלו הוא משמעותי עבור כל המשפחה הוא היה עושה את זה. אין לי ספק בכך, כל כך חשוב שההורה יפנים את משמעותו ואת ערכו וכך מתוך העצמת התפקיד שלו הוא ייקח אחריות ויישם את השינוי המיוחל.
אל תלחצו על הידית כשאין לכם מפתח
תארו לעצמכם סיטואציה בה אתם מנסים לפתוח דלת, לוחצים על הידית אבל הדלת לא נפתחת, מנסים שוב פעם שניה, אבל היא לא נפתחת. אדם בר דעת לא ילחץ שוב ושוב על הידית כדי לפתוח. הוא יבין שהדלת נעולה ויחפש מפתח. ואם אין ברשותו מפתח הוא יחפש דרכים אחרות להיכנס לבית מהמרפסת מהחלון מהגג. מה שבטוח שהוא לא ילחץ שוב על הידית. בטוח אמרנו? מה לעשות שכך זה נראה בדיוק כשהרבה מאתנו אומרים :"הערתי לך על זה אלף פעמים מתי כבר תבין…", צר לי לאכזב את ההורה ולעדכן אותו שגם בפעם האלף ואחת לא יהיה שינוי, כי כשאין מפתח זה לא עוזר ללחוץ על הידית. והדלת גם תשחק ותיהרס. לא חבל? כששולחים ילד לטיפול, ומצפים שהוא ישתנה מבלי שההורים יקבלו הדרכה ויעבדו על מידותיהם או יכירו בקשיים שלהם עצמם אין סיכוי שזה יקרה. משפחה היא בדיוק כמו פאזל מורכב, וכשמזיזים חלק אחד החלקים האחרים ינוחו על מקומם בשלום והתמונה המרהיבה תתגלה למול עיננו. אבל אם יעלם לנו אחד החלקים התמונה לא תהיה במלואה, ולא יהיה נכון 'להאשים' את החלקים הקיימים. כך הורה שמשתף פעולה בטיפול ומקבל הדרכה נכונה כך השינוי יהיה ניכר ומשמעותי. כשהורה עושה שינוי כל המשפחה מרוויחה והפאזל יוצא מושלם.
כשהורה עושה שינוי תודעתי, הוא משדר משהו אחר לסביבה. יש לכך השלכות על הזוגיות ועל ההורות, על הדימוי העצמי שלו כבן אדם וכמובן מזיז מחסומים. לכל אחד מאתנו יש 'תקיעויות' וקשיים, וכהורים הקושי הזה מטיל צל כבד גם על ילדינו, התקשורת איתם נעשית טעונה יותר וכשהם במצוקה אנו מתקשים לעזור להם. הדרכה טובה היא כזו המשקפת לנו את המצב ,ומסירה את הערפל שמפריע לנו כהורים לראות איך ולמה אנו מתנהגים למול התמודדויות הילדים. במקום להתעלם או להתכחש למציאות, ולא פעם להתעורר למצב בו הקושי של הילד מתגבר והנזקים גדלים יש לנו אפשרות לבחור בעבודה פנימית אמיתית. אין כאן התעלמות מחלקו של הילד או המתבגר בשיח הטיפול ובעבודה על עצמו. יותר מכך אנו בעידן בו הטיפול הרגשי והשיח על חשיבותו בקרב ילדים, הוא זה הדוחק את ההורים לצד ולוקח חסות על הידע בנושא גם בלי שנרצה אנו עשויים להאמין בכך. וזוהי טעות ביסודה, אנחנו מאמינים שההורה נבחר על כל נתוניו להיות הורה לילד המסוים הזה ולכן הוא יותר מכל אדם אחר יכול צריך וראוי להיות המפתח לליבו של הילד. אם עד היום חשבת שאין לך חלק או יכולת לסייע לילד שלך, זה הזמן בחג החנוכה החינוך מתוך אור ושמחה לאזור כוחות ולהת(א)עורר.
זיוה מאיר היא מנחת הורים ומשפחה. מייסדת "קהילת ההורים של אמא מאיר" להצטרפות לקהילת ההורים שלחו מייל ל: [email protected]
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
כל כך נכון,ומחזק!
תודה לך…
אמא אחת.