לפעמים הם מבקשים מאיתנו 'לראותם בלבד' / ברכי שגב

פורסם במגזין 'טעמים של אושר' מתכונים, תוכן, ופעילויות משפחתיות לערבי לביבות, המגזין הופק על ידי אתר קול כבודה ואושר עד, מחולק חינם ברשת אושר עד ברחבי הארץ להורדת המגזין לחצי כאן.

"תראו ותראו", בכל גינה שכונתית יש את הילד המתוק הזה שלא מתבייש לבקש: "תסתכלו עלי!". לרצון הבסיסי הזה לא צריך תיאוריות או הסברים, המשאלה שמישהו יביט בהם ו'יראה' אותם, ראויה בפני עצמה. "אמא" הוא מושך לכיוון מגדלי הלגו, שברגע זה הם כל עולמו. "תראי!",  מצביע באושר ועיניו בורקות. "אתה לא רואה?! אמא בטלפון עכשיו". לכאורה הסצנה הזו, היא חלק מחיי אימהות רבות שעסוקות עד מעל לראש. אין ספק שהאם לא מתעלמת מהילד בכוונה תחילה. אם נעצור לרגע,  נשמע את הילד אומר בפשטות: "אמא! רק תראי תסתכלי עלי, איך אני מצייר, בונה, בוכה, או חולם". ילד לא יכול להיות 'רואה ואינו נראה', הוא מחפש שמישהו יראה אותו, יעצים אותו, ויתפעם ממי שהוא.

הצורך בנראות הוא צורך ראשוני, חשוב ומשמעותי. אומנם, הוא אינו מנת חלקם של ילדים בלבד, אלא שבגיל הצעיר הצורך בו רב יותר. אז מתרחשת עיקר התפתחותו של הביטחון העצמי אשר מלווה אותנו בכל שלב בחיינו, ולמרבה הצער ככל שאנו גדלים, והבטחון העצמי נמוך נתקשה להמשיך לבנות אותו ולחזק אותו. כך, כשהסביבה המגדלת אומרת בלי מילים 'אתה מעניין אותנו', הילד גדל עם החוויה שהוא מיוחד ומשמעותי. באופן זה הילד יכול 'לראות' את עצמו, להאמין ביכולותיו, להתעניין בעצמו ובעולמו הפנימי ולהעז לחקור את העולם סביבו בבטחה.

אולם, כאשר החוויה בה הילד 'לא נראה' חוזרת על עצמה בווריאציות שונות ובתדירות גבוהה, ההורה מפספס את הזדמנויות לספק צורך זה. במקרה הטוב, הילד יעשה הכל כדי שההורה יתעניין בו ויביט בהערכה. במקרה הפחות טוב, הילד עשוי להתייאש או לחפש זאת בדרכים לא מותאמות ושליליות.

את 'משחק מחבואים' זוכרים? הוא מתחיל במשחקי ה'קו-קו' עם אמא בינקות, וממשיך למשחקי 'המחבואים' עם החברים. "אמא, אבא" הוא בוכה, נחנק מדמעות ובקושי מצליח לדבר "שחקנו …והתחבאתי אבל הם בכלל לא חיפשו אותי, אחרי שהם מצאו את תמי ויהודה הם ירדו לשחק בחצר, ואני חיכיתי וחיכיתי במחבוא אבל הם אפילו לא ניסו למצוא אותי…". חשבתם פעם מה קורה לילד שהתחבא ולא חיפשו אותו? או שכחו למצוא אותו?. ניתן להניח כי עלבון עמוק מבוכה וכעס יהיו הרגשות שירגיש, והחוויה מן הסתם תיצרב בזיכרונו. וויניקוט, תיאורטיקן ופסיכולוג ילדים מהמאה ה- 19  הגדיר זאת: "זהו אושר להתחבא, אך אסון לא להימצא".

'משחקי מחבואים' של ילדים גדולים

במהלך החיים, משחקי ה'מחבואים' עם הסביבה המשמעותית שלנו פושטים ולובשים צורות, ומתבטאים במישורים שונים, זאת מתוך ניסיון לגייס את האנשים הקרובים אלינו שיראו אותנו ויבחינו בנו. "אני לא עונה! ש'תחפש' אותי", היא אומרת וקולה נסדק "אני לא באמת מעניינת אותה את מבינה?! היא רק צריכה משהו…". לא לענות לשיחות טלפון, להתרחק או להפגין אדישות אלו דוגמאות טריוויאליות שלא פעם הם חלק מהמחבוא בתוך עצמך. מדוע זה קורה? ישנן הרבה מאוד סיבות לכך. התנהגויות אלו נעשות פעמים במודע ופעמים שלא במודע, ולרוב נובעות מתסכולים לא מעובדים ולא מדוברים. הכעסים שמצטברים והתככים שנוצרים, אלו מערפלים ומעיקים, עד ששוכחים מהיכן ומדוע הכל התחיל. ב'משחק ה'מחבואים' הזה ישנה אשליה,  ה'נחבא' בטוח שהנה עוד מעט 'ימצאו' אותו ויבינו את המסר שהוא מנסה להעביר: "תראו אותי, ולא רק כשצריכים אותי". אומנם, לכל אחד מאיתנו יש מחבוא לשעות מצוקה התגובה הזו יכולה להיות נורמטיבית בסיטואציות מסויימות. אולם, אם ההתמודדות של 'משחק המחבואים' חוזרת על עצמה יותר מידי פעמים והופכת לאסטרטגיה כדי לעורר את הסביבה, כדאי מאוד לעבד את הדברים, הציפייה מאדם בוגר היא לדבר על החוויה, להציף אותה ולנסות להבין מדוע הוא חש כך.

איך גורמים למשחק להסתיים?

אם שמנו לב למישהו בוגר בסביבה שמשחק איתנו 'מחבואים', נקדים אותו לפני המשחק הבא, ונשתדל לראות אותו עוד לפני שהוא נכנס למחבוא. כך יפחתו הסיכויים שנהיה מתוסכלים והוא יחוש נראה ומשמעותי.

וההורים שביננו, בואו נשים לב, ונהיה ערים ורגישים לצורך זה אצל ילדינו. נראה את מגדלי הלגו, הציורים, הסיפורים, וגם את הביטויים הרגשיים של הילדים, כמו בכי וצחוק. חבל לחכות לסיפוק צורך הנראות באופנים פחות פוטוגניים ולא נעימים. פשוט לראות, להנות (לפעמים), להעצים ולהתפעם. גם כשממהרים ונראה לנו שיש דברים יותר חשובים. נעצור נביט. אפילו בלי להתבונן ולרנן. כך בפשטות – נראה אותם בלבד!

הכותבת: מאסטרנטית בפסיכולוגיה קלינית, ועורכת תוכן באתר 'קול כבודה'.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

חלק א': איך לעבור את החורף בבריאות נפשית? / ד"ר רונית לזר ניהול כעסים בקרב ילדים ומבוגרים אולי שמת לב שאבא של ילדייך הפך לילד נוסף שלך… / דינה קורול יהודית שולם בזוית אישית: הילדים בחיינו יהודית שולם: מהי אהבה? והאם את יודעת להעניק אותה?