כלי שיכיל את האור / חדוי אשלג

היא הולכת מהר. בטוחה בעצמה. לא מתחרטת.
החנות ממש בקצה הרחוב, אחרי הניקוי יבש, לפני המאפיה. היא עולה את שלושת המדרגות ונכנסת פנימה.
"כן גברת?" המוכר הרוסי מרים את עיניו.
"שלום" היא נחושה, הפנים שלה שלוות ונינוחות.
"אה, את" המוכר זוכר אותה.
שבוע שעבר היתה פה. פעמיים. פעם אחת כדי לבדוק את הפרטים ופעם שנייה כדי לוודא סופית ועכשיו היא כאן עם השרשרת.
היא מוציאה אותה בזהירות משקית הנייר המרשרשת, ממעמקי התיק ומניחה על הדלפק.
המוכר מרים אותה ומסתכל, שומר את מחשבותיו לעצמו.
"איזה קלאסיקה, יופי של דבר" הוא פולט ומרכיב את משקפיו. הוא מניח אותה על המשקל הקטן. "ארבע נקודה ארבעים ושש גרם" הוא אמר.
"בדיוק כמו שאמרתי" היא מהנהנת. מרוצה.
המוכר הופך אותה ומעביר את חוליות היהלומים הקטנות בין אצבעותיו. "ארבע עשר קראט" הוא מהמהם.
"נכון" היא לוחשת.
"במבט ראשון היהלומים נראים נקיים מאד אבל אני אשלח את זה לבדיקה לפני שאני אתן לך מחיר סופי."
"כמה זמן זה ייקח?" היא שואלת ומכתפת את התיק.
"יומיים שלוש אני מקווה". הוא לוקח פתק ומשרבט את פרטי השרשרת, מוסיף חתימה מסתלסלת ונותן לה.
היא לוקחת את הפתק ומכניסה ברוכסן הפנימי של התיק.
עוד יומיים זה בסדר, יש לה מספיק זמן.
"תודה רבה" היא יוצאת מהחנות. הדלת ננעלת אחריה והיא נושמת לרווחה. חיוך קטן מפציע בזוויות הפה. חיוך ששמור לאנשים שצלחו מאבק ובחרו בנתינה.
היא ממהרת, תיכף צריכה לאסוף את הילדים מהגן ובדרך צריכה לקנות כמה מצרכים במכולת, היא חולפת במהירות על חנות כלי הכסף, שולחת מבט קצר לעבר חלון הראווה אבל לא מתעכבת. בעוד יומיים תגיע שוב עכשיו היא חייבת לרוץ.
בבית הכל מחכה כרגיל, הילדים, השניצל, הפירה, החלב שנגמר, הסיפורים של בלומי, הוויכוחים של מוישי עם בנימין, שיעורי בית עם מרימוש, ארוחת ערב, מקלחות, קריאת שמע סיפור. הכל אותו דבר, חי ושמח ומאושר ומסתדר.
הכל אותו דבר חוץ מהשרשרת של סבתא בלומה שנותרה היום על דלפק בחנות התכשיטים.
זאת בהחלט לא הייתה סתם שרשרת. מעבר להיותה שרשרת זהב משובצת יהלומים, ארבע נקודה ארבעים ושש גרם, ארבע עשרה גרם, היא הייתה השרשרת מסבתא בלומה.
ולא שסבתא בלומה זיכרונה לברכה הייתה מיליונרית. הבית הגדול של סבתא היה בית הונגרי טיפוסי, מאובזר ומתוכשט במיטב האגרטלים, מפות ותמונות וסבתא בלומה ניקתה ואיבקה ושלטה ביד רמה על כל מבואותיו. חיוך חם ופרוסת עוגה חמה הייתה שמורה לכל מי שבא בשערי הבית ומאות רגעים של זיכרונות מתוקים וכוסות שוקו חם נמהלו בבית הנוסטלגי הזה.
ולסבתא היו כללים. לכל אירוע ולכל שמחה הייתה מופיעה עם מתנה. כולם ידעו מה תהיה המתנה ותמיד הסיטואציה הזו הייתה משמחת מרגשת ומפנקת כמו שרק מתנה של סבתא בלומה יכולה להיות.
"למה נבראו תכשיטים?" הייתה אומרת סבתא "אם לא בשביל שיתקשטו בהם בנות ישראל".
לסבתא עצמה הייתה שרשרת אחת, אותה שרשרת שקיבלה מסבא ז"ל ביום חופתם והיא ענדה אותה בכל עת ובכל שעה, ביום חול ושבת, בשמחות ובחגים, השרשרת הזו הספיקה לה. אבל לנכדות… אוהו… את הנכדות הייתה סבתא מפנקת במיטב התכשיטים והכללים היו קבועים: צמיד זהב ראשון כמתנה ללידה, עגילי זהב כמתנה לבת המצווה ושרשרת זהב כמתנת אירוסין.
התכשיטים של סבתא בלומה היו נושא. הן היו התגלמות של מתנה מפנקת ומרגשת מכל בחינה. היא אף פעם לא הביאה את התכשיט ארוז בקופסא עם סרט. המתנה הייתה בחירה אישית של כל נכדה, שהגיעה מלווה עם אמה לחנות הקטנה, בין הניקוי יבש למאפיה, וזה היה יום טקסי וחגיגי, היום בו הלכו לקנות את התכשיט עם סבתא.
ליד חנות התכשיטים בה קנתה סבתא ברבות השנים כמה עשרות תכשיטים, הייתה המאפייה הקטנה בה היו נכנסים לשתות משהו אחרי הקניה והטעם של הרוגלע אחרי בחירת המתנה עם סבתא היה 'טעם גן עדן'.
כולם ידעו שנעמי לא תקבל שרשרת כמו כולן. בכל אופן אינה דומה נכדה כלה לנכדה שמתארסת בגיל מבוגר הרבה יותר מהשאר. ואינה דומה כל נכדה לנכדה כמו נעמי שהקשר שלה עם סבתא היה קשר נדיר ומיוחד.
ולכן, כשנעמי התארסה עם בחור למדן משכמו ומעלה והשמחה גאתה עד לב השמיים, מיד למחרת התייצבה סבתא בחנות התכשיטים הקטנה, והאושר קרן מכל תא ותא בפניה.
"נעמי" אמרה סבתא בעיניים בורקות "השרשרת הזאת היא לא בשבילך, היא גם בשבילי. היא הדרך שלי כל הזמן להגיד לך שאני איתך, מתפללת עלייך, היא הדרך שלי להגיד לך כמה אני אוהבת אותך ורוצה שיהיה לך טוב, היא הדרך שלי להודות לבורא עולם שנתן לי נכדה כמוך, כמה אני שמחה שהנה…גם את נעמי זוכה להקים בית של תורה…" סבתא מחתה את הדמעות וביקשה את השרשרת מהקופסא למטה, עם היהלומים.
והשרשרת אכן הייתה שרשרת. זהב. משובצת בעשרים ושלושה יהלומים בוהקים.
נעמי לא ידעה איפה לשים את עצמה "סבתא, באמת תודה אבל…זה מוגזם.. אני…. אני…זה לא שייך סבתא, לא…"
"כשמקבלים מתנה אומרים תודה נעמי'לה" סנטה בה סבתא וביקשה שהמוכר יארוז את השרשרת.
"אמרתי לך כבר, את נעמי יקרה כמו מליון יהלומים אז לכל הפחות אני יכולה להביא לך עשרים ושלושה יהלומים קטנים."
נעמי חיבקה את סבתא וביחד הן יצאו למאפיה הקטנה, סבתא, נעמי והשרשרת.
"תודה סבתא" נעמי לאטה והרגישה שכמה שחשבה שלב יכול להכיל, תמיד יש בו מקום לעוד "אני יענוד אותו ביום החתונה בעזרת ה'".
ואז הן דיברו וצחקו ונהנו מהרוגלך הרותחים ונעמי לוותה את סבתא הביתה.
כעבור שבועיים זה קרה. סבתא קיבלה אירוע לב פתאומי והובהלה לבית החולים.
תקופה ההכנות לחתונה שהייתה אמורה להיות כל כך מרגשת ומשמחת הפכה לתקופה לחוצה מלאת דאגות, ריצות לבית החולים הלוך ושוב, צנתור, ועוד אחד, ניתוח, תפילות אינסופיות ועננה אחת שריחפה והעיבה ככל שמועד החתונה הלך והתקרב ומצבה של סבתא בלומה הלך והדרדר. תספיק או לא?
סבתא בלומה הייתה בחתונה אבל לא באופן שכולם רצו. סבתא ז"ל הגיע לחופה עם כל הסבות והסבתות משמיים והדמעות בחופה זרמו כמים.
וביומה הכי גדול והכי שמח של נעמי היה גם עצב וגעגוע. ושרשרת יהלומים מדהימה שנחה על מפתח הלב. הלב הזה שהיה שם עם סבתא וסבתא הייתה איתו, הלב של סבתא שנדם באחת, שהכיל את כולם אבל כולם לא הכילו אותו את גודלו עוצמתו ורכותו.

***
שנים עוברות מהר, הגעגוע כהה עם השנים והמשפחה גדלה. בזה אחר זה נולדו הילדים ב"ה, ששה במספר, הם עברו דירה, קצת הרחיבו, הרבה שמחו ובעיקר הסתדרו. כמו שמשפחת אברך בן תורה יודעת להסתדר.
נעמי הייתה מאושרת כל יום על התפקיד שלה ועל הזכות, בעלה זוכה להימנע בין יושבי בית המדרש וזה כל כך לא מובן מאליו והיו ויתורים, ויהיו ויתורים, ובשעת אמת הם לוחצים ומוחצים, אבל הם עוברים ורק הטעם המתוק של הזכות נשאר תמיד ואופף את הכל.
זאת הייתה היא שהעלתה את ההצעה לפני שנתיים למכור את השרשרת. המצב בבית היה לחוץ מנשוא. זה היה בערב חג הפורים, אחרי הלידה של ראובן, הבית היה ריק וקפוא ופשוט לא. היה. שום מקום מאיפה להשיג כסף לדברים בסיסיים. כל הגמחי"ם מוצו וכל מי שאפשר להלוות ממנו כבר היה בגדר מלווה שהמתין לפירעון. נעמי הייתה על סף ייאוש. "אני מוכרת את השרשרת" היא אמרה בערב לבעלה. ראובן הקטן בזרועותיה עטוף בשמיכות. "אנחנו צריכים תנור, חייבים טיטולים, אוכל,הבית ריק, זה פשוט מגוחך ששרשרת בשווי אלפי שקלים שוכבת פה כשאין בבית לחם."
"לחם דווקא יש" הוא חייך "בואי, אני אכין לנו ארוחת ערב ונראה מה אפשר לעשות."
"אין מה לעשות" היא כבר היתה על סף ייאוש. "אני מוכרת אותה וזהו!"
אחרי הסנדויץ' השני היא השתכנעה. "השרשרת שקיבלת מסבתא בלומה זה לא משהו שמוכרים. ואם חס ושלום נגיע למצב הזה, את תמכרי אותה בשביל משהו ששווה את זה. לא בשביל אוכל וטיטולים. את הדברים הלאו ה' ישלח כמו שהוא תמיד שלח ואני מבטיח לך שהוא זוכר אותנו ומעודכן בלידה של ראובן, את השרשרת את לא. מוכרת."
בסוף הישועה הגיע, עובדה שהם כאן, חיים נושמים ובועטים. מאז ב"ה ההכנסה שלה גדלה, המלגה בכולל השתפרה קצת, בעלה למוד עם שני בחורים בשעות הערב וב"ה המצב יציב. זה לא שיש כסף לשפץ את הדירה ולהרחיב את המרפסת שהיא חולמת עליה אבל ב"ה לחם לא חסר וגם לא לבן ופטל וממתקים לשבת.
ואם לא די בחסדיו ורחמיו של הבורא, בעוד שבועיים בדיוק הם זוכים לשמחה אדירה והלב שלה מפרפר בהתרגשות.
בעלה זוכה לסיים את הש"ס.
בלי צלצולים ובלי הכרזות, בסבלנות והתמדה אינסופית, יום אחרי ים הוא למד דף ועוד דף ועוד דף, מסכת אחרי מסכת ובלילה אחד בלי שהתכוננה לזה בכלל הוא סיפר לה שבנר ראשון של חנוכה הוא מסיים. את הש"ס כולו.
ולא לא צריך להזמין אף אחד אבל בבית נעשה סיום יפה וסעודה חגיגית עם הילדים כדי לבטא את השמחה.
איך מבטאים שמחה שכזאת למען ה'? היא רוצה לרקוד ולצעוק ולשיר אבל זה לא מתאפשר טכנית כי הטייפ שבור ובסלון אין כל כך מקום לרקוד אבל היא רוצה בכל נפשה להכיל את השמחה הזאת, להניח אותה איפשהו בעולם ולתת לה מקום שבו היא תישאר.
ובלילה אחד של חשון מפציע בה הרעיון ומאיר לה הלב. היא תקנה חנוכיה. אמיתית, מכסף. זאת תהיה המתנה שלה לבעלה, סמל לאור, משהו שיבטא את השמחה והאושר. מקום להחיל את השמחה.
למחרת בחזור מהעבודה עברה שמרכז המסחרי ונגישה לחנות כלי הכסף ששנים חלפה על פניה מבלי להעיף מבט. עכשיו היא העיזה להסתכל. לראות ולדמיין את החנוכיה הכסופה והנוצצת בתוך הסלון הקטן והחמים שלה. סלון צפוף, ספה ישנה, שולחן מקולף וששה עמודונים שכורעים תחת נטל הספרים. ותהיה בו חנוכיה. מרשימה. אצילית שתסמל בשבילים תמיד את האור האמיתי שדולק בבית הזה.
כבר תשע שנים שבעלה מדליק את הנרות בחנוכיית הפח הקטנה. זה לא משנה לו בכלל. העיקר הנרות. העיקר החג. העיקר המצווה. העיקר השמחה. היא יודעת את זה. אבל היא יודעת שאם היתה לו אפשרות ואם היה להם יותר, הדבר האשון שהיה קונה לפאר את המצווה היה חנוכיה מכסף.
ואם כבר למכור את השרשרת היקרה ,אז בשביל משהו ששווה את זה.
משם הלכה לחנות התכשיטים הקטנה. שנים שלא נכנסה בשעריו. גל של זכרונות שטף אותה כשנזכרה איך עמדה פה עם סבתא, לפני כל כך הרבה שנים וביחד הן בחרו את השרשרת הכי יקרה בעולם בשבילה. ועכשיו שוב היתה פה, ביררה, חזרה, שקלה, חזרה ושאלה ובאה שוב עם השרשרת. סופית.
כעבור יומיים שמעה את המחיר המדויק. כן הוא ירד ברבות השנים אבל עדיין היהלומים הם יהלומים והזהב הוא זהב. תשע אלף וארבע מאות שקלים היא שווה.
זה יספיק לחנוכיה ולסעודת חג כמו שהיא רוצה לעשות. שהילדים יזכרו אותה כל החיים וירגישו גם על הלשון את המתיקות של זכיה בתורה.
שרשרת יהלומים אחת ותשעת אלפים וארבע מאות שקלים החליפו ידיים. החנוכיה נארזה בקפידה בקופסת ענקית ונר ראשון של חנוכה הגיע.
הלב שלה פרפר מהתרגשות כבר משעות הבוקר אבל החיים זורמים כמסלולם.
כמו בכל בוקר שלחה את הילדים, בלומי ומרימוש בחולצות לבנות, מסיבות חנוכה אלא מה? סנדויץ', מכולת, פתק למוישי, פאות לבנימין, ראובן ודודי למעון, נשיקה, וריצה לעבודה.
'אני בדיוק כמו מרימוש שמתרגשת ממסיבת החנוכה' צחקה לעצמה כשהביטה על השעון בפעם העשרים. וסוף כל יום היום חלף, אספה את הילדים, הפשירה, הוציאה, חיממה, האכילה, סיפרה, הקשיבה ואז שיתפה את הילדים.
"ילדים זוכרים שסיפרתי לכם על מסיבת הפתעה?"
"כן כן!" מסיבת הפתעה לאבא" צהלו הילדים "מסיבה של סיום!"
"גם מסיבת חנוכה וגם מסיבת הפתעה" הריעה מרימוש.
"ונתלה בלונים?" "ויהיו סוגבניות?" "וממתקים"
"יהיה הכל מתוקים" היא צחקה באושר "אם תעזרו לי ולא תשאלו מיליון שאלות".
כמו גדוד לוחמים זעירים השתלטו כולם על הבית שלבש חג.
מפה לבנה, בלונים, עוגה מקושטת, סופגניות מעוטרות בריבה. נעמי לא האמינה כמה הספיקה להכין בימים האחרונים.
כשהכניסה לסלון את הקופסא שהחביאה אצל השכנים בשבוע האחרון הילדים כמעט עצרו את נשימתם.
"וואו!" "אמא, זה אמיתי?" "זה מזהב?" "אפשר לגעת?"
נעמי הציבה את החנוכיה על החלון.
"בעוד כמה דקות אבא יגיע, בלומי תעבירי פה עוד פעם סמרטוט, מוישי ובנימין, בואו לכאן, מרימוש לא לקחת בלי רשות."
זהו הבית מוכן. נקי. ריחות הסעודה גולשים מהחלונות, הכל נקי ובוהק ובחלון ממתינה חנוכיית כסף אצילית ובוהקת.
"ש—–לום".
הוא נכנס הביתה ונעצר בתדהמה.
"הפתעההה" צועקים הילדים ומקיפים אותו בחמימות.
"פשיאה… איזה שולחן.. איזה ריחות! "
"אבא זה לא רק לכבוד החנוכה ,זה בגלל הסיום! אמא אמרה לנו, נו אבא בוא תראה"
הוא ניגש לחלון ונעצר המום מול החנוכיה היפה ביותר שראה מעודו.
זה אמיתי?!
כאן?
בבית שלו?
נכון, חנוכיית כסף תמיד היתה חלום ילדות שלו אבל… זה לא היה חלום בר השגה. איך זה הגיע לכאן? מאיפה?
הוא מתסכל על נעמי. רואה את ברק והאושר שבעיניה. מסתכל סביבו על הסלון הקטן, הצפוף, המהוה והמואר. רואה את כל הוויתורים שלה, את הדחקות של החומר והעשירות של הרוח ולא מוצא את המילים.
"אתה אמרת" היא לוחשת "שאם יש עניין בכסף וזהב זה בשביל לפאר את המצוות, לא?
ו…. צריך כלי בשביל שיכיל את כל האור"
והוא עדיין לא מוצא את המילים.
מכניס את היד לכיס ומוציא ממנה קופסא קטנה.
נעמי מתבלבלת. זה הערב שלו. המתנות הם שלו. ובכלל מתנות אף פעם לא היו הצד החזק בבית שלהם.
"צריך כלי להכיל עליו את האור" הוא אומר ומנגב דמעה קטנה.
והיא פותחת.
שרשרת דקה. זרקון. ומכתב.
"זהו לילה של חג. לילה שבו בכל הבתים מדליקים את האור וגם בבית שלנו דולק היום אור מאיר וזוהר יותר מתמיד. לזכות לסיים את הש"ס זה לא משהו כל אחד זוכה לו, ומי שזוכה, גם מקבל לצידו רעיה נאמנה שתאפשר ותתן את הכח.
זה מה שאני יכול לתת לך היום. משהו קטן לבטא את השמחה וההודיה. משהו שיכיל את האור.
אני מתפלל שאוכל לתת לך ירושלים של זהב, ונחגוג עוד שמחות מתוך שפע ורווחה, כי בשביל מה יש תכשיטים וכסף וזהב עם לא בשביל לקשט בהן את בנות ישראל, נשים צדקניות?"
ובדיוק כמו אז, בחנות הזהב הקטנה, ואולי עוד יותר, רועדות הידיים כשהיא עונדת את השרשרת, דקה. עם זרקון (ששווה יותר מיהלום) והיא זוהרת ומאירה יותר מעשרים ושלושה יהלומים אמיתיים.
הם ניגשים להדליק את הנרות.
לנסות להכיל את האור.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

ראש חודש כסלו כבר עבר… חנוכה בפתח! סרטון DIY הכנת סביבון בתלת ממד עם הילדים לכבוד חנוכה / הדס קסיר בואו נדבר על צבעים בצילום/ הצלמת רחלי רכניצר אמא, כך תנהלי בוקר רגוע גם כשהכל משתבש ואדון מרפי מגיע לביקור… איך לדבר עם הילדים על סודות?/ גליה סברסוב