כסף לא גדל על העץ / י. נתנזון – גננת שיח – שילוב
לכל מטבע שני צדדים
גיטי: לעניות דעתי, בגישה שלנו לחינוך הילדים, זה לא משנה אם יש כסף או אין, בואו נחשוב: האם מי שהוא עשיר יכול לחנך את ילדיו לבזבזנות?
ועוד נקודה, אם כשילדו יגדל לא יהיה לו שפע כלכלי כמו להורים? איך הוא יספוג את זה?
איך אמרה לי חברה שא-י-ן להם בבית: "אני הכי מכינה את הילדים לחיים- מה שיהיה להם- זה יותר מהבית…"
ילד שמבקש דבר מה, צריך לשמוע קודם כל תגובה על עצם הבקשה של הקניה- רוצה? צריך? חייב? גם אם אין כסף לא נגיד לילד שלא קונים לחם, אולי רק דוחים את הקניה בכמה ימים… אם לא ראוי לקנות- אז מה זה משנה הכסף? ואם אכן הוחלט לקנות ואין אפשרות- צריך להסביר שבכסף הנוכחי יש לנו כמה דברים דחופים יותר ונדחה את הקניה קצת.
(שכנעתי אפילו את עצמי, הלוואי ואני הייתי יודעת לחנך ככה…)
רבקה: אני שואלת את הילדים מה הם חושבים -האם יש לנו כסף או אין?
ואם לפעמים יש לי כסף בארנק-למה אני אומרת שאין?
ומסבירה שיש כסף-תלוי בשביל מה
ואני לא אומרת את המילה "אין כסף"- אלא: לא שווה לי להוציא על זה עכשיו.
למשל :אני לרוב מעבירה בין הילדים בגדים כשהם קטנים.לחגים אני משתדלת להתחדש.
אבל לביתי המתבגרת אני קונה בגדים חדשים כל תקופה. היא גובהת וגדלה וזה חשוב לי מכל בחינה שהיא, בעיקר חשוב לי שהיא תרגיש טוב עם עצמה, יש חשיבות למראה בגיל הזה.
ואני מסבירה לה את זה כדי שהיא תהיה מודעת לזה.
בת שבע: אני גדלתי בבית שלחץ הכסף היה הרבה מעבר ליכולת הקבלה שלי, בתור ילדה… ולא, לא היינו עניים אבל הייתה סוגיה ועיסוק בכסף בצורה לא בריאה. ילדים לא צריכים להחשף לא לטוב ולא למוטב, הם גם לרוב לא מבדילים בין רווח להפסד מספיק שמדברים על כסף ושווי וערך, הילד מסתבך.
וכמובן החלטתי חגיגית, שנושא הכסף לא יעלה לדיון אצל ילדיי.
כאשר תכננתי, כך עשיתי, למרות שביתי הוא בית 'אברכי' מובהק, תמיד חיפשתי תירוצים אחרים למה לא לקנות, רק לא סיבת הכסף.
כנראה שבכל אופן טעיתי.
בשעה טובה קנינו במאמצים מרובים מאוד דירה בעיר, תוך לקיחת חובות.
ביתי בת הארבע עשרה(!!), התלוננה למה לא יכולנו למצוא דירה גדולה יותר וברחוב פלוני…
הזדעזעתי, הבנתי שכנראה יש כאן חוסר הבנה בעניינים כלכליים,
מבחינתה, דירה היא שוות ערך לכל שאר הדברים היקרים שקונים בבית, ופשוט אפשר לבחור…
אז היכן היא דרך האמצע? היכן הוא שביל הזהב??
מתי להזכיר כסף? ערך כספי? ומתי לא?
שושי מסכמת: מה שלא יהיה, יהיו לנו נקיפות מצפון.
חייבים לזכור שמדובר בהשתדלות לחינוך כלכלי, ומה שלא יהיה, הפרשנות היא של הילד, כך שהוא יכול לצאת מאוד מקופח מבית שהכסף בו זורם כמים, ולהפך.
מה דעתך? פרוטה בעד מחשבותייך…
imatagidilo@gmail.com
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
2 תגובות
מסכימה מאד עם התגובה של מרים!!!
לדעתי הסוד הוא – איזה הוא עשיר השמח בחלקו
להדגיש בהזדמנויות שונות כמה טוב לנו שיש לנו את זה וזה, ולא לכל העולם יש את זה
ומצד שני לא צריך לקנות כל דבר שהילד רוצה, ולא דווקא כי יש או אין לנו…
וליצור אוירה כיפית ושמחה בבית, בלי קשר לקניות
ולהראות לילד שלא נהיים מאושרים מזה שאפשר לקנות כל מה שרוצים.
אפשר לתת דוגמא מהחיים – נכון רצית מאד את המתנה ההיא?
אחרי כמה זמן היא כבר לא כל כך מלהיבה אותך…
ראשית אני מברכת על העלאת הנושא.
הגישה הרווחת בתגובות הנשים היא שההורים חייבים לילד. אני חושבת שזאת טעות. הורים לא חייבים לילד מעבר לסיפוק הצרכים הבסיסיים. אני מודעת לכך שההגדרה הזאת יכולה להשמע לכמה פנים, אולם אני מתכוונת לדברים הנורמלים שלא מהווים מותרות כגון: צורכי נסיעה לבית הספר, ילקוט לאחסון חפצי לימוד, מכשירי כתיבה בסיסיים, מחברות , ספרי לימוד וכו'
מעבר לכך, בריא מאוד שילד ידע להבחין בין מותרות לצרכים. הוא יבין זאת רק אם יסבירו ויגידו לו ותהיה לו יכולת בחירה והבנה.
נוסף על כך, יציבות משענת וגב, מתקבלת בצורה חזקה מאוד כשילדים יודעים שהההורים שלהם מנהלים את הכסף במחשבה הגיון ובקבלת החלטות. זה בסדר גמור ואפילו מצוין, שילד ידע שהתקציב כרגע לא מאפשר קנייה של חפץ זה או אחר כי הוא צורך של מותרות, ואם יתאפשר – מה טוב ובשמחה.
הורים שמתנהלים כמו בכתבה יגיעו מהר להזדקק לגמחים, טלפונים בחדר שינה, לחץ בבית וחוסר בהירות כלכלית.. מה היתרון? הלחץ שיושרה על הילדים? לאן יגיעו?
בע"ה לכשיגדלו הילדים וינשאו ויהיה עליהם נטל כלכלי – הם לא ידעו מאיפה להתחיל והניהול הכלכלי יגיע לשאול תחתית..
אני מכירה אישית הרבה זוגות צעירים שההכנסה יפה מאוד והיתה אמורה לאפשר להם לחיות בכבוד, אבל חוסר ידע בהתנהלות כלכלית גורם להם להתגלגל בחובות הזויים (זוג בלי משכנתא, אברכים, עם הכנסה של 20 נטו! , ארבעה ילדים, לא מבלים במסעדות וכד' הגיעו לחובות הזויים, זוג עם ילד אחד, הכנסה של 13 אלף נטו, כנ"ל אברכים בכל ההתנהגות.. ואין להם פלוס בחשבון…)
הפחד מליידע ולשתף את הילדים בכסף הוא גרוע. חלק מהחינוך זה להכין את הילד לחיים, להכיר ערך של כסף, לדעת לנהל אותו בתבונה וכו'.
והערת אגב, את הילדות שלי העברתי בירושלים, היום בתור נשואה אני גרה בבני ברק, דעת הנשים במאמר מתאימה ליחס הבני ברקי, המגן. ציבור הנשים הירושלמיות (שגדלו שם) לא יאמרו ככה. סיפרתי לחברות מבני ברק שחברות שלי מירושלים קנו להן את הנדוניה (או חלק ממנה) היות ועבדו או שצברו דמי כיס, ולקחו חלק מהנטל הכלכלי על עצמן, הן היו בשוק וחשבו שזה ממש לא נכון., או שבחורה בשידוכים קונה מכספה בגדים ומשלמת לפגישות את המונית וכו'… זה רווח אצלינו בחברה גם למי שהיה להורים כסף. הרצון להיות עצמאי הרבה יותר מקובל בחינוך הירושלמי מהבני ברקי, וזה רק לטובה…
הרבה הצלחה,
מרים