מרגש ומחייב / פסי דבלינגר

שיתוף ב email
שיתוף ב print

ישבתי שם בתוך קהל אימהות, כל אחת צופה בביתה נרגשות. לא יודעת אם האחרות מוחות דמעה או מחייכות בנחת, מפהקות משעמום או מצלמות בדבקות. ניגבתי בחשאי את דמעותי שלי, של התרגשות מנחת או שמחה, או הכל ביחד. בכל אופן מסיבת בת מצוה, בהחלט מעמד מרגש.

אחרי המחזמר המרגש והמושקע, היו דברי פתיחה והמנהלת דיברה בהתרגשות מרובה על המעמד הנשגב והרגעים המרגשים כמו שרק מנהלות יודעות, היא הביאה דוגמאות וסיפורים, משלים ומליצות על כל מיני נושאים שהתקשרו לנושא ולמעמד.

בין שלל הדברים היא הביאה סיפור ששמעה מאם ששמעה מרב באירופה. הסיפור נסוב אודות משפחה יהודית חרדית ארופאית. לאותה משפחה הייתה עוזרת צמודה, שעזרה בנקיונות הבית, כיבוס ועוד. באחד הימים פנה אחד הילדים הקטנים לאימו, והראה לה שכפתור החולצה נפרם, "אוי, הכפתור נפרם?" היא נתנה לילד כפתור עם חוט תואם:"תן לעוזרת היא תתפור לך את זה". העוזרת החלה לתפור את הכפתור, ולהפתעת האם היא הגישה לילד פיסה של חוט ואמרה לו:"תלעס את זה תוך כדי שאני תופרת את הכפתור" האם המופתעת, שהכירה את ה"מנהג" הזה,  שאלה את העוזרת:"מה עשית?! למה את נותנת לילד את החוט?"  והעוזרת השיבה בפשטות "אהה.. זה, ככה אמא שלי תמיד הייתה עושה, כשהיא תפרה לנו בגד תוך כדי שאנחנו לובשים אותו, תמיד נתנה חוט בפה ללעוס, ככה גם אמא שלה הייתה עושה". האם נרעשה, מה זאת אומרת? היא עושה את זה כי אמא שלה עשתה ככה ואמא שלה עשתה כך כי אמא שלה הייתה נוהגת כך.

"בודאי הרבה מכן מכירות את העניין הזה" אמרה המנהלת, תוך כדי סיפור המעשה : "הסבתות היו אומרות שצריך ללעוס משהו בפה, תוך כדי שתופרים בגד שנמצא על הגוף, אז אפשר ללעוס כל דבר אבל החוט שביד הכי נגיש…" ואז המשיכה בסיפור. אותה אם לא נרגעה, ואמרה שחייבים לבדוק  את שורשיה של ה"גויטע" ששומרת על ה"מסורת" הזו.  בסופו של דבר התברר שאותה עוזרת היא יהודיה!! האמא של האמא שהייתה נותנת חוט בפה תוך כדי תפירה הייתה יהודיה…

"תראנה בנות, כמה חשוב לא לשנות מנהגים,גם כשלא מבינים" היא סיכמה לבסוף  "ביום בת המצוה חשוב לזכור: 'ואל תיטוש תורת אמך'! המסורת שאתן מקבלות בבית ועוברת מאם לבת ומאב לבן במשך דורי דורות היא ששומרת עלינו, העם הנבחר…"

כשאני מנסה להיזכר עכשיו, על מה דיברה המנהלת בבת מצוה שלי אני לא מצליחה להיזכר בכלום, ואפילו לא זוכרת אם היא דיברה בכלל,  מקסימום שאני מצליחה לזכור מכל המסיבה זה שורה אחת משיר במקהלה ותו לא!

אני לא יודעת אם בתי תזכור משהו ממה שהמנהלת פה מדברת נרגשות, רוח הדברים בודאי תלווה אותה…

אבל פתאום משהו היכה בי. "ואל תיטוש תורת אמך" – מי זו ה"אמך" הזו אודותיה מדברת המנהלת? היא מתכונת אלי?!

אני היא ה"אמך" הזו שמעבירה את המנהגים ואת המסורת? אני היא זו שכל התורה הזו עלי, וביתי היא זו שלא תיטוש אותה בעז"ה.

הו, זה כבר ממש מרגש, עוצמתי מפחיד, ואפילו מרתיע…

מצד אחד זוהי זכות אדירה, אבל מצד שני חובה לא פשוטה.

רבש"ע, אתה הוא זה שנתת את התורה הזו, ואתה  הוא זה שמת אותי במעמד הזה של ה"אמך", אז אתה גם זה שתתן לי את הכוח והיכולת בעצמי לשמור את "תורת אמך" שלי, להעביר את המסורת כדי שילדי  שלי בעז"ה גם לא ליטוש את "תורת אמך" שלהם!

אמן!

 

 

 

 

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.