סדרת כתבות של שיתוף אישי העוסקת בהפרעות אכילה.
לחלק א' בסיפורה האישי של שולמית בכר לחצו כאן
פרק ב'- מה הבעיה שלי?
לא הבנתי שאני בבעיה.
תמיד אמרו לי שאני ילדה חכמה,
אבל לא קלטתי בכלל שאני מנוהלת על ידי אכילה והקאה.
לא כל הזמן, לא תמיד, אבל בעיקר בתקופות שהיה לי קשה בלימודים, בחיים ובכלל. רוב העיסוק שלי היה בלחשוב על מה לאכול ומה לא לאכול.
ואם אכלתי לא לפי תפריט? אוי ואבוי, אבל תמיד התגנב הפתרון של הקאה.
כי ידעתי אני הולכת להקיא.
בגיל 28, כשגרתי בחו"ל, בניו יורק (חזרתי בתשובה במהלך השנים) ,
רחוקה מהמשפחה, פתאום הבנתי שמשהו לא תקין אצלי,
ההתנהגות שלי היא לא שפויה.
חברה עזרה לי להבין שאני בבעיה.
אני בלחץ- אני אוכלת.
אני כועסת – אני אוכלת.
אני חסרת שקט – אני אוכלת.
לפני מבחנים ( בניו יורק למדתי את לימודי התזונה- סיימתי בהצטיינות יתרה! )- אני אוכלת.
ועוד כל מיני מקרים של חוסר שקט נפשי וחוסר בטחון שמובילים לאכילה ולאחר מכן להקאה.
זה היה הצעד הראשון לריפוי.
הכרה והבנה שאני בבעיה.
הלכתי לפסיכולוגית.
זה לא היה קל.
זה היה קשה מאד. מאד.
גלונים של דמעות השארתי אצלה ואח"כ בבית.
ברוב המפגשים בהתחלה רק אני דיברתי,
לא נתתי לה להכניס מילה.
גם שם הקאתי, הקאתי מילים.
לאט לאט התעוררתי,
התחלתי להיות ערה בפעם הראשונה אולי למציאות, לעצמי, לי.
הלכתי ליעל במשך תקופה של כשנה או יותר,
בפגישות איתה,
מה שהיא שיקפה לי על עצמי,
במקביל כתבתי המון, למדתי להקיא את הכתיבה:)
הכתיבה וההתבוננות פנימה גילו לי את האמת,
לא בבת אחת, לאט ובהדרגה.
האמת היא שלא היו לי כלים לעבד את הרגשות הלא נעימים, הקשים שעלו לי ובמקום למלא את הלב מילאתי את הבטן, מה שהפך להרגל שניהל אותי.
במקום להתקרב לעצמי,
התרחקתי יותר ויותר.
במקום להבין ולקבל שלא נעים לי,
מיסכתי את זה עם אוכל ואכילה,
ברחתי מהכאב, מי רוצה להרגיש כאב??
ולפעמים לא ידעתי איך מרגישים כאב, ידעתי רק איך בורחים ממנו או הופכים אותו לאוכל ואז מקיאים אותו…
עם ההבנה,
עם הפתיחות,
עם קריאת ספרים התחלתי להתקרב לעצמי.
אחד הקשיים היותר מורכבים אצל מי שמתמודדת עם בולימיה היא הנתק בין השכל לרגש.
אין קשר. יש נתק
ככל הנראה זה יושב על סוג של הגנה,
בינתיים אני עם המחשבות והאכילה וההקאה אני לא רק פוגעת בעצמי, בנפש גם פוגעת בגוף- נהרסו לי השיניים מחומצות הקיבה שעולות בעת ההקאה, כמו גם מערכות חילוף החומרים לא פעם ניזוקות.
אחרי שנים של חיים עם בולימיה, ליתר דיוק 10 שנים,
אחרי תהליך ארוך ומייגע בטיפול פסיכולוגי,
התחיל להסתמן שינוי,
מפנה קטן,
מדברת עם עצמי,
מאפשרת לעצמי להרגיש,
פחות מנוהלת על ידי הרגשות,
פחתו ההקאות,
והיו אפילו תקופות ארוכות בכלל בכלל בכלל ללא שום הקאה!
עליתי במשקל – הסובלות מבולימיה בדרך כלל נראות ובמשקל תקין, רובן נראות טוב, כמובן שמגיעות למשקל כזה בדרך לא טובה, לא בריאה והרסנית כמו שהבנתן עד כה.
בפרק הבא : איך אני חיה בלי זה? ומה הוא גורם החוסן הגדול שלי בתהליך הקשה הזה?
שולמית בכר
אימון להחלמה מבולימיה, ולחופש מאכילה רגשית
shlo425@012.net.il I 054-539-6067
בניית אורח חיים בריא I אימון אישי I הרצאות, סדנאות, והדרכות
לתשומת לב: בחיפוש אחר נשות מקצוע לטיפול בנושא זה במיוחד, חשוב לפנות למרפאה לבריאות נפש ולקבל טיפול והדרכה להורים על ידי מטפלת בעלת תואר שני טיפולי. טיפול יעיל בהפרעה כולל התערבות של דיאטנית קלינית למעקב תזונתי, וכן טיפול פסיכולוגי.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
שולמית –
תודה על הפוסט המרתק.
מה עושים כשיש שילוב של שתי החלקים, גם מודעות והכלה של הרגשות וגם אכילה רגשית בכל הזדמנות כמו שתיארת לעיל ? (לא בולימיה)