מה אני עושה? לא נעים לי להגיד לא / בת שבע אדלר

סדרה חדשה :"להיות אסרטיבית ולהשאר נחמדה" פרק א'

השעה 5:00 אחר הצהריים ,דפיקה בדלת ביתנו. אני פותחת ובפתח עומדת ילדה של השכנים בת 9, ובפיה :

"אמא אמרה שתכיני עוגה למשפחה החדשה שהגיעה לבנין"

נכון, אני אוהבת לאפות, העוגות שלי בדרך כלל מצליחות, אבל, אולי אפשר לשאול אותי אם אני מוכנה להכין עוגה?!

השעה 5:30 אחר הצהריים ושוב דפיקה בדלת. הפעם שכנה מחזיקה תינוק בן חצי שנה על הידיים.

"קבעתי לפגוש את אחותי במכירה, אני משאירה לך אותו לשעה, הנה הבקבוק. . ."

נכון שאני אוהבת תינוקות, אפשר לזחול אצלי בכיף, ואני גם "בעלת חסד" אבל?!

ובכל זאת?!

התחלתי לשים לב לסימני הקריאה וסימני השאלה האלה :

זה תמוה ! זה מוזר ! זה לא מכבד !

מנצלים אותי ? אני פרייארית ? אבל – איך אפשר לסרב?

"יהודים הם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים"

לא נעים לי להגיד "לא".

המחשבות שקופצות לי לראש הן : זה פוגע, זה לא יפה, זה לא יהודי, איך השכנה תסתדר? היא באמת צריכה את עזרתי !

האם זה אומר שעלי להסכים לכל מה שכל אחד מבקש ממני?!

קוראים לזה "גבולות".

אני צריכה ללמוד ליצור את הגבולות של עצמי. אם אני אסכים לכל מה שכל אחד מבקש ממני 24/7

חייב להיות שזה יבוא על חשבון משהו ומישהו : אולי על חשבוני עצמי? או על חשבון ילדיי, בעלי, על חשבון כוחותיי, זמני, על חשבון האפשרות שלי לתת בשמחה:)

אז למה כל כך קשה להגיד את המילה הקטנטנה הזאת – "לא"?

איזו תחושה יש שם שמקשה עלי לומר "לא"?

יתכן שאני מרגישה שאני מאכזבת מישהו, שאני מפריעה למישהו,  מכבידה עליהם,  מטריחה אותם,

וזה יכול להרגיש כמו תקיפות, (כולן תחושות אמיתיות ששמעתי מנשים מכלי ראשון ! )

איך זה קורה ?

אצל אישה שהיא גם רעיה ואם מסורה, הערך של נתינה לבני ביתה ממוקם בסדר עדיפות העליון ביותר. במרוצת השנים, כשהמשפחה מתרחבת וצרכי הבית גדלים, צרכיה שלה מגיעים לתחתית הרשימה במקרה הטוב ונפלטים ממנה בכלל במקרה הפחות טוב.

במשך הזמן, הרצונות שלה לומדים להתקפל, להתבטל, ולהיעלם. . .

וכך גם הדעות שלה. . .

וזה לא פשוט ,לא כך צריך להיות שאישה מוחקת את עצמה, ונהפכת להיות כמו שטיח הכניסה שכולם דורכים עליו. ולמה כולם ממשיכים לדרוך עליה? האם הם לא רואים כמה היא טובה וצדיקה?

צריך לדעת שאנחנו מלמדים את הסביבה איך להתייחס אלינו.ובסביבה יש תלמידים ותלמידות טובים:)

אם אני כל הזמן משדרת לסביבה שאני אוהבת לעשות טובות לכולם, לאפות עוגה בכל עת, ולשמור על תינוקות בכל שעה, הסביבה פשוט קולטת שהם מיטיבים איתי כשהם אומרים לי להכין עוגה או לשמור על תינוק, כי אני שידרתי להם שזה מה שאני אוהבת לעשות!

ואז אני מוצאת את עצמי מתחילה לכעוס עליהם :

הם לא רואים כמה אני היחידה שתמיד עושה הכל ?

הם לא רואים שהם מנצלים אותי ?

בעלי לא רואה כמה אני באה לקראתו?

הוא לא יכול לבוא לקראתי לפעמים ?

כל אלו הם סימני דרך עבורי שעלי לשנות משהו,

לשדר לסביבה משהו אחר –

תוך כדי שאני ממשיכה להיות בעלת חסד, עדינה, נחמדה, וודאי לא תקיפה,

מכבדת רצון אחרים, עם תוספת אחת –

מכבדת גם את הרצון שלי.

איך עושים את זה ?

קוראים לזה אסרטיביות,

זוהי תכונה נרכשת, ואף פעם לא מאוחר מדי.

איך עושים את זה בפועל ?

המשך בפרק ב' של הסידרה : "להיות אסרטיבית ולהשאר נחמדה".

לקבלת חומר נוסף בנושא :  [email protected]

בת-שבע אדלר, מטפלת רגשית בשיטת -CBT מוסמכת מטעם ארגון איט"ה ועובדת בארגון ניצ"ה, סיוע לנשים המתמודדות עם קשיים רגשיים ומחשבות מציקות להשיב לעצמן את שמחת החיים. קליניקות בירושלים ובביתר.

ליצירת קשר: 05331-65858 [email protected]

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

הקונפליקט בין קריירה למשפחה הילדים מלובשים ומתוקתקים, ואת? / פסי דבלינגר חלק ב' בסדרת חופשת לידה: אל תאמינו לי ש"הכל בסדר" תסתכלו לי בעיניים ותראו משהו אחר גם לך יש ציור צבעוני על מי היא 'אמא מושלמת'? / אסתי הס החיים זה לא משחק "אבא אמא" / פסי דבלינגר