למה התנהגתי כך? מה עבר עלי? / גליה סברסוב

לפני כמה שנים התקבלתי לעבודה שמאוד רציתי.
לפני תחילת העבודה עשו לכל הרכזות השתלמות עם איזה פסיכולוגית,
והמנהלת שלי נכחה בחדר כל זמן ההרצאות.
"למשל, יש נערה שמגיעה כל הזמן באיחור." מביאה דוגמא הפסיכולוגית. "מה היא בעצם רוצה להגיד לכם בזה?" שואלת אותנו הפסיכולוגית.
"אולי היא סתם טיפוס שמאחר?" אני שואלת. "נגיד אני, מעולם לא הגעתי לשום מקום בזמן" שיתפתי על עצמי.

מיותר לציין שכמה שעות אחרי המפגש המנהלת שלי הודיעה לי שאני לא מתאימה לתפקיד….

בשביל מה הייתי צריכה להגיד את השטות הזו? שברתי את הראש אחר כך במשך כמה שבועות.

האמת שזו לא היתה יציאה יוצאת דופן שלי.
כל פעם שהייתי מגיעה לאירוע חברתי, הרצאה, סדנא, מפגש גדול
תמיד הייתי חייבת לספר בדיחות,
להעיר הארות שלא פעם פגעו באנשים,
קוממו עלי אנשים, ופגעו בי או באחרים.

ידעתי שיש לי בעיה שמזיקה לי.
כל פעם שהייתי מאירה הארה נורא מצחיקה על חשבון מישהו אחר
ימים שלמים אחרי זה הייתי מסתובבת עם משא של אשמה, בושה ויסורי מצפון.
"מוטב שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים"
אז איך אני הערתי הערה כזו סתם בשביל הקטע?!

כשראיתי שלבד אני לא מצליחה-
התחלתי לחפש מטפלים שיעזרו לי.
חשבתי שאולי (בצירוף של עוד סימפטומים) אני סובלת
מהפרעות קשב וריכוז שגורמות לאימפוליסיביות
ואולי אם אקח ריטלין ההרגל המגונה שלי יפסק.

ניסיתי כל מיני טיפולים, וכל מיני יעוצים וכל מיני….
בתכלס- שום דבר לא עבד.
ולא, זה לא לא עבד כי המטפלים/יועצים/טיפולים
היו לא טובים.
זה לא עבד כי לא באמת היתה לי את הנכונות לשחרר את הדפוס הזה.

ערב אחד הייתי שוב נורא מתוסכלת מזה שנסעתי עם חברות
לאיזה אירוע, ולא הצלחתי לסתום את הפה כל הדרך
ופשוט לא הצלחתי להפסיק.
ניסיתי לחשוב: מה באמת רציתי לקבל בכל הבדיחות שהייתי חייבת לספר כל הדרך?
קלטתי שבאמת באמת, הפחד העמוק שלי הוא להיות בלתי נראית.
כנראה ששנים של חוסר נראות בילדות,
תחושה שאני יכולה למות ואף אחת בכיתה שלי לא תשים לב,
שאין לי ערך, שאני לא קיימת הובילו אותי  לפיתוח מנגנון הישרדותי שבו אני חייבת להיראות בכל מפגש או אירוע.

אם לרגע הייתי לא נראית או בצד- כל חווית הדחייה והכאב היו צפות בי שוב.
והדיבור הכפייתי שלי באירועים היא הדרך שלי להימנע מלחוות כאב.
הדרך להפסיק עם ההרגל הזה כמובן הייתה
להיות נכונה לוותר על המנגנון הזה ששמר עלי
כל כך טוב במשך כל כך הרבה שנים.
להסכים לוותר על המנגנון אומר
גם להסכים לחוות כאב שכל כך פחדתי לחוות כל השנים.

ילד שלא רואים אותו- זו באמת סכנה קיומית עבורו.
הוא חייב להיות נראה.
אבל אני כבר לא ילדה.
אני יודעת להיות קשובה, אוהבת ואכפתית כלפי עצמי.
נשמתי עמוק והרגשתי שכן.
אני יכולה. המחיר שאני משלמת היום כדי להמנע מהכאב-
הוא גבוה מדי.

כשאני מגיעה היום לאירועים רבי משתתפים עולה בי לעיתים התחושה
של: את אפס, אף אחד לא רואה אותך
את לא חשובה, אין לך ערך, אין לך משמעות.
אני נושמת עמוק ונותנת לגל הכאב להכות בתוכי מבלי להתנגד לו.
והכאב? הוא כמו גל.
כשלא מתנגדים לו הוא פשוט עובר.
לעיתים עוצרת, מדמיינת את גליה בת ה-10 ומדברת איתה:
גליה אני רואה אותך. את חשובה.
את משמעותית בשבילי גם עם אף אחד לא רואה אותך,
יש לך משמעות.
לעיתים אני חוזרת מהרצאות וקורסים בהם לא שמעתי
כלום מהמרצה.
זוכרת רק את השיחות שניהלתי עם הילדה שבי.
אבל מבטיחה- שאלו היו שעות הלימוד החשובות בחיי.

כדי ליצור שינוי בחיים לאו דווקא חייבים את השיטה הנכונה,
או המטפל/מאמן/יועץ הנכון.
לעיתים הדבר שהכי חשוב הוא פשוט- הנכונות.
הנכונות לוותר על הדפוסים ההישרדותיים שפיתחנו במהלך השנים
ששמרו עלינו מצוין, וכבר לא מיטיבים איתנו יותר.

גם שמירת טינה, כעס, והאשמה-
הם דפוס הישרדותי ששומר עלינו.
כשיש לנו את היכולת והכישורים להסתדר בלעדיו-
ויש לנו את הנכונות-
בהחלט אפשר גם בלי התענוג המפוקפק הזה.

משתפת במיני קורס מצולם איך לשחרר את הדפוסים של הכעס

הבהרה : באם יש צורך לטיפול נפשי מומלץ לפנות לאשת/איש מקצוע שרכשו השכלה מתאימה וספציפית. בעלי MA בתחום טיפולי המחזיקים ברשיון לטפל.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

גליה סברסוב על הכרה חברתית, "אלוקים חסוך ממני את הכמיהה לאהבה, אישור והערכה, אמן!" איך האמונות שלי משתקפות בחשבון הבנק שלי? "לא מסוגלת יותר!" איך מרפים מהאובססיה? / גליה סברסוב 4 כלים שיעזרו לך להפוך: כעס לחמלה, שנאה לשלווה, ונקמנות לסלחנות / גליה סברסוב האמת, אני עדיין שומרת לך טינה… /גליה סברסוב