האם המוח שלנו אובייקטיבי?
האם המוח קולט את הסיטואציה ומפרש אותה בדיוק כפי שהיא?
הנה משפטים שנאמרים מתוך אמונה שהם נכונים:
"אין מה לאכול בבית הזה!"
"משעמם פה! אין מה לעשות!"
"אין לי מה ללבוש!"
המשפטים האלה אינם רק אמירות מתריסות של ילדים המלווים בטריקת דלת המקרר והמקפיא בזה אחר זה. המשפטים האלה משקפים את נקודת המבט של הילד והם יקבעו את ההתנהגות המיידית שלו. ננסה לנחש מה עומד מאחורי המשפטים האלה:
- אם יש לילד הנחת יסוד שאומרת: אני רוצה לאכול רק אוכל מגוון ומיוחד, בטעם שלי, וכשאני פותח את המקרר ורואה שוב רק אוכל רגיל, המחשבה האוטומטית שלו היא: "אין מה לאכול בבית הזה!"
- כאשר הילד קולט, ביום רגיל בשבוע רגיל, שלא משובצת שום תוכנית מעניינת או אטרקציה, שום נסיעה או טיול אינם נראים באופק, הוא מציץ במדפי המשחקים ומגלה את אותם קליקס / קפלה / לגו / מונופול, המחשבה האוטומטית שלו היא: "משעמם פה! אין מה לעשות!"
- וכן לגבי הבחורה העומדת מול ארון בגדים מפוצץ, כל בגד נפסל מסיבה אחרת, היא מהר מאוד מגיעה להחלטה ש"אין מה ללבוש!"
אנחנו כהורים, שנמצאים בעמדת תצפית גבוהה יותר, שבה רואים את המציאות באור אחר, מבינים עד כמה המוח הוא לא כל כך אובייקטיבי. כך שלמרות שהמחשבות האוטומטיות אומרות: "אין מה לאכול / לעשות / ללבוש", לנו ברור שזה לא בדיוק משקף את המציאות.
ומה משבש את האובייקטיביות של המוח?
נבין את זה לפי הסיטואציה הבאה:
משפחה יושבת לאכול ארוחת ערב. אבא מבקש מדניאל בן העשר: "בבקשה, לך תביא את המלחיה". דניאל עונה: "אני לא יודע איפה המלחיה". "המלחיה נמצאת בארון מעל הכיור החלבי במדף השני",אומר אבא. "אני לא יודע איפה המלחיה". "אמרתי לך, היא נמצאת בארון מעל הכיור…", "אבל, אני לא יודע איפה המלחיה". "טוב, (הרמת טון),שמעת אותי ברור, קום תביא את המלחיה". דניאל קם ממקומו בחוסר רצון מופגן, ניגש לכיור החלבי, פותח את דלת הארון שמעליו, "אני לא רואה את המלחיה, היא לא פה". "מה?" אבא נדהם, קם בעצמו וניגש לארון החלבי, ושם, בצורה קצת מוסתרת, נחה לה המלחיה…
דניאל לא שיקר. כאשר הוא אמר שוב ושוב: "אני לא יודע איפה המלחיה", המוח שלו שיתף פעולה עם זה. המוח השתכנע שדניאל באמת "לא יודע איפה המלחיה", גם כאשר הוא עמד מולה (טוב, הארון לא היה ריק והמלחיה לא היתה ענקית… אבל ניתן היה להזיז אותה ולמצוא אותה). המוח שלו המשיך לשגר מחשבות אוטומטיות שאומרות: "אני לא יודע איפה המלחיה", וזה ממש חוסם לו את הראיה! זה כאילו ירד מסך על המוח שלו שאינו מאפשר לו לראות את המלחיה.
המסך הזה מורכב ממחשבות אוטומטיות.
ויש כל מיני מסכים כאלה:
מסך שגורם לי לחשוב כל הזמן מחשבות ייאוש וכשלון: "זה לא ילך, אני לא אצליח, אפסיד מזה".
מסך שגורם לי לראות פגמים באנשים אחרים: "איזה נצלנים הם, חסרי אחריות, אכפת להם רק מעצמם".
מסך שמדליק אצלי נורה אדומה על כל תחושה קטנה בגוף: כאב בטן (אוי, מה זה?), יו, כואב לי הראש (סימן ש…), אני עייפה מדי (למה?), ומסמלת חרדת בריאות.
עכשיו אתם כבר יודעים שהמוח שלנו איננו 100% אובייקטיבי. הוא מסתמך על התיכנות שהוא עבר אצלנו. כך שאולי לכל אדם קשה לראות נגעי עצמו? הוא אינו מודע לכך עד כמה הוא הרגיל את המוח שלו לפסול (אוכל / תעסוקה / בגדים), לפסול התנהגויות של אחרים, לפסול את עצמו וכדומה.
אנחנו ממש מתקדמים לכיוון שליטה במחשבות האוטומטיות הללו.
לקבלת מדריך חינם המספק "דלק רגשי", ו/ או חוברת חינם "שליטה במחשבות", כתבי למייל: ba65858@gmail.com
בת-שבע אדלר, מטפלת רגשית מקצועית בשיטת CBT עם הכשרה מטעם איט"ה ליצירת קשר: 05331-65858
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
מקסים
תודה מחכה לעוד פרקים