איזה בושות!

בס"ד
ממה אמא פוחדת?
אנחנו האימהות גם בני אדם, ועוד יותר נשים. נהיה כנות… אנחנו פוחדות מהרבה דברים. ג'וקים, עכברים, כלבים ושאר מיני חיות. חושך, רעשים מפחידים – נו, אל תגידי שלא.
אבל הפחד הכי גדול של כל אימא הוא: מה אעשה אם הילד ייתקף קריזה באמצע הרחוב/סופר/גינה.
זו האמת. עובדה. אימהות מוכנות לעשות הכל למנוע את הבושות – כולל לא לצאת איתם ביחד. שהבייביסיטר תסבול לא אני.

את החרדה קשה להסיר – אבל את הסיכון, ניתן להפחית. יש כמה דרכים לעשות זאת:

1. את ניסיונות הכשל, עושים קודם בבית. מקום ציבורי הוא לא המקום לסדנת חינוך ולא משנה איזה סוג. אם את מצליחה, הילד חושב שעשית הצגה לקהל הרחב. אם את נכשלת, טוב, אין צורך לפרט. אז מתרגלים את תרגיל ה"איך למנוע התפרצויות בחוץ" דווקא בבית. מעין תרגיל של פיקוד העורף.
2. הכלל הוא, שילדים מתפרצים בשלב ראשון מתוך אכזבה, ובגיל קטן לא יודעים איך להכיל את זה; בשלב שני, הם למדו שזו דרך בה מוותרים להם. הרבה יותר קל להפסיק את ההתפרצויות בגיל קטן, לפני שהילד למד שהוא מרוויח מההתפרצות והופך למניפולטיבי. אז אל תאמרי, "הוא קטן, המסכן. לא מבין" גם כשהילד באמת בוכה בתמימות. אמרת לא, אל תגידי כן רק בגלל שהוא צורח.
3. אמרנו שילדים מתפרצים בגלל אכזבות. אנחנו יכולים למנוע אכזבות על ידי תיאום ציפיות. להסביר לילד באופן שהוא מבין, מה הולך להיות, ולהיצמד לזה. לדוגמה:

אמא מנדנדת את שרהלה בנדנדה. אחרי 10 דקות לאימא נמאס לנדנד ואולי גם הגיע הזמן ללכת הביתה. אימא אומרת לשרהלה, "זהו מספיק"
שרהלה מתנגדת "לא רוצה. רוצה עוד"
אימא אומרת "טוב בסדר"
אחרי עוד כמה דקות אימא שוב מנסה: "זהו אנחנו חייבים ללכת"
שרהלה מנסה שוב את מזלה " לא אימא, עוד"
תלוי בסבלנות של אימא, הדילוג הנחמד הזה יכול להמשיך עוד ועוד, אבל בסופו של דבר,
אימא עוצרת את הנדנדה.
שרהלה מתפרצת בבכי. שוכבת על הדשא הסינטטי וצורחת מבכי.
אמא מאבדת סבלנות (ועשתונות..). מה הילדה  רוצה?! ויתרתי לה כ"כ הרבה ועכשיו…איזו ילדה זו!?

מה קרה ?

, שרהלה התאכזבה מאמא. היא ראתה שאמא סתם אומרת שהולכים הביתה, ושהיא יכולה לבקש עוד ועוד. אבל זה לא רק בגלל שאמא ויתרה, יתכן ששרהלה הייתה בוכה גם אם אמא הייתה מתעקשת פעם ראשונה, בגלל שבעיניה, לא התנדנדה מספיק.

איך היה אפשר למנוע מצב זה? הינה תסריט אחר:

אמא מנדנדת את שרהלה בנדנדה. אחרי 10 דקות לאמא נמאס לנדנד ואולי גם הגיע הזמן ללכת הביתה.
אמא אומרת לשרהלה "עכשיו אנחנו סופרים עד 20 / אומרים את כל הא-ב / שרים שיר מוכר ואחר כך הולכים הביתה"
שרהלה אולי תסכים ואולי תנסה להתחיל במשא ומתן עם אמא  ובסוף, אחרי שמגיעים למספר מוסכם, עוצרים את הנדנדה. אמא לא מסכימה לשנות מהזמן שסכימו עליו!

אם שרהלה רגילה שאחרי מעשה, אין מה להתווכח, היא לא תבכה, בגלל שהיא לא מאוכזבת – התנאים נכתבו מראש.

[אם לא עשיתם את תרגילי "פיקוד העורף" ועד עכשיו שרהלה רגילה לצרוח בחוץ ולקבל מה שהיא רוצה, יתכן שגם הפעם תצרח. אבל זו כבר מניפולציה וזה יפסיק אם אמא, בכל מקרה, לא תסכים להמשיך לנדנד את הנדנדה. שרהלה בסוף תבוא הביתה].

כך,אמאלא ויתרה ולא שברה את מילתה, ושרהלה לא התאכזבה, בגלל שאימא עמדה בהסכם ביניהם.

4. ילדים מתפרצים כשהם עייפים ורעבים, וכשהם אכלו יותר מידי ממתקים. אם את יודעת שילדך עייף או רעב, תשאירי אותו בבית. אימהות צעירות מתקשות לזהות את גבול העייפות של ילדם הקטן. צריך לדעת, שהרבה ילדים הופכים להיות פעילים יותר כשהם מאוד עייפים, פעילות שהופכת במהרה לעצבנות וקשה מאוד גם להירדם במצב זה.

סדר יום מוקפד מאוד עוזר לאימא לדעת מתי ילדה צריך להיות עייף ומתי רעב, ומתי יש לו כח לצאת למסע קניות או לגינה. שוב, מדובר בתיאום ציפיות. ילד שיודע שיש לכל דבר זמן מוגדר, מצפה לכל דבר בזמנו ומשתף פעולה, הרבה יותר בקלות מילד שלא יודע מה הולך להיות בכל רגע נתון.

אז מה אמרנו? תיאום ציפיות. לתרגל בבית, ולצאת החוצה בלי פחד.

בהצלחה!

חיה

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

הוכח מדעית: לא תאמיני מאיזה שלב בחייהם את משפיעה על האוצרות שלך! ד"ר חנה קטן רוצה שהילדים יעזרו? מחקר מיוחד בדק ומצא! טיפ חובה לכל אמא… כי זה הרבה יותר מחשוב! טיפ המוגנות של אתי פסי דבלינגר בפרק האחרון לסדרה: "אמא, משעמם לי" גם את לא מבינה איך? / פסי דבלינגר