אין לי כח יותר…

בסיעתא דישמיא

במילים אחרות- "אני לא מאמין שאני אצליח". האם אכן אינך מאמין?

לעיתים קרובות אנו נכשלים, כי הרי כישלונות הם חלק מהבלתי מושלמות שלנו כאדם, בעל תפקיד, בעל משמעות עמוקה שעליו למלא.

הכישלון גורם לנו לחוש קטנים, עצובים ובלתי יוצלחים, הוא עלול לגרום לנו לחוש בלתי מוערכים ובלתי יכולים והוא אף יכול להביא אותנו לייאוש.

עוצמת הרגש שנחווה בעקבות הכישלון תלויה בעוצמת הציפייה שחווינו קודם לכן. כאשר אנו מתכננים משהו גדול, מכינים עבורו תכניות גדולות ואף עובדים קשה על מנת להצליח, תחושת הכישלון צורבת עד העומק, מציפה את כל כולנו עד כדי כאב פיזי ממשי.

סיפרה לי אחת המטופלות שלמדה לימודים קשים במקצוע רציני, הקורס היה מורכב משלוש שנות לימודים ולאחריהם שנתיים של סטאז'. בין גמר הלימודים למעבר לשלב הסטאז'- הניסיון בפועל, ישנו מבחן מסכם, בלעדיו לא ניתן לעבור לשלב הבא, ואף חלק מהלימודים הולכים לאיבוד. אך לעבור אותו זה כמו לחצות את הים, בנוסף לכך שהאחראים על הקורס מגבירים את הקושי במבחן על מנת למנוע הצפה של השוק בעובדות.

היא לא עברה את המבחן.

אי אפשר לתאר את עומק האכזבה שחשה. היא הסתגרה בביתה ובמשך שלושה ימים לא יצאה מהמיטה. ביום הרביעי היתה אמורה להיות לנו פגישה, היא התקשרה לבטל ובקול נכאים סיפרה לי כי נכשלה במבחן ואין לה סיכוי בחיים עוד להצליח. ביקשתי ממנה לבוא בכל זאת.

היא באה.

אישה מרושלת עם מבט כבוי בעיניים, ממש לא מי שאני מכירה.

התיישבנו. ושתקנו.

היא הביטה בי ואני בה, ופתאום פרצה בבכי נורא, "אין לי סיכוי, אין לי מצב, אני לא אצליח עוד אף פעם…" היא היתה נראית כל כך קטנה וחלושה, חסרת אונים וחסרת כוחות. לא היו לה שום אמביציה, ושום רצון להמשיך. כשהכרתי אותה, ראיתי בן אדם לא מוכשר, אך בעל כח רצון, השקעה והתמדה בלתי נלאים. ופתאום, הכל התנפץ לה בעיניים.

שתקנו עוד מעט.

נתתי לה להיות בכאב, לחוות אותו בכל העצמה. רק כך, ידעתי, יוכל לבוא המרפא, רק לאחר הוצאת המוגלה ניתן לחבוש את הפצע. כחולי הגוף, כן חולי הנפש.  

היא שתקה עוד מעט, ולאחר מכן שאלה "יש לי סיכוי?" חייכתי.

'אם את שואלת את במצב טוב…'

היא הסתכלה עלי במבט בלתי מבין.

'אם את שואלת, סימן שיש בך עוד איזה שהוא אמון בעצמך…'

ניסינו להבין מדוע האכזבה שברה אותה, הרי לא כל אכזבה מפילה אותנו למיטה לשלושה ימים, לא כל אכזבה לוקחת ממנו את כל הכוחות, ולא כל אכזבה מוציאה ממנו בכי שכזה. היא נכנסה פנימה, וחזרה להרגיש את הילדה הקטנה שנכשלת שוב שוב.

"הנישואים שלי היו המקום הראשון בו הרגשתי אהובה כמו שאני, יש לי ידיים טובות וחוש מטבחי משובח, והיה לי טוב. אך תמיד הבהבה בי עוד איזו נורה קטנה ואדומה האומרת 'הראש שלך חלש, בעבודה תמיד תהיי אחרונה, כמו בלימודים, אין לך סיכוי ללמוד ולדעת'. יום אחד החלטתי להילחם בה, בנקודה המחלישה הזו, להראות לה מי אני ומה הם יכולותיי. בעידודו של בעלי יצאתי ללמוד, ולא סתם ללמוד, מקצוע רציני ומבוקש, המצריך יכולות אינטלקטואליות גבוהות. בזכות התמדתי הרבה, צלחתי את הלימודים…. עד למבחן המסכם.. " דמעות עלו שוב בעיניה, "את מבינה מה זה אומר שלא הצלחתי? את מבינה מה זה אומר… אני לא חכמה, לא יכולה, לא מצליחה ולא אצליח לעולם…"

השקט שבא לאחר דבריה היה סמיך ועצוב. היו בו ייאוש ואכזבה תהומית המטלטלים את כל הנפש, ולא נותנים לה עוד להיות.

בפגישה הבאה שאלתי אותה מה זה עבורה להצליח. "להצליח זה להיות חכמה וטובה ומצליחנית.."

'ומי שלא מצליח, מה הוא?' ציפיתי לתשובתה, ידעתי שכאן טמון המפתח לחייה, היא מחפשת את האושר כמו כולנו, אך האם בהצלחה טמון הוא?

"מי שלא מצליח.. מי שלא מצליח.. אולי הוא לא שווה.. לא אוהבים אותו מספיק.. הוא לא כל כך בחברה…" היה חשש במילותיה, וכנות. לא קל לדבר זאת, לא קל לחשוב זאת, ובכלל, לא קל לחיות כך. לו לפחות היה זה נכון.

לאחר תהליך ארוך ומייגע של נכונות חזקה לחתור אל האמת, של התגברות על הפחד וקירבת אלוקים גדולה, היא זכתה.

זכתה לחוש שווה ומוערכת כמו שהיא בלי שאיפות בשדות זרים.

זכתה לחוש יכולה בתוך יכולותיה שלה ולא בתוך חלומותיהם של אחרים.

וזכתה.

זכתה להתחבר לחלק האלוקי שבתוכה, לחוש אהובה בכל מצב, בתור ביתו. בת יחידה.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

אנונימית… זה מציק לי: כשאני מוצאת את עצמי מתנהגת בדיוק כמו אמא שלי! מכירות את הימים האלה שהכל נופל לנו מהידיים? מן תחושה מצטברת כזו של כשלון? "לנטוש את הנטישה" על חרדת נטישה והפחד מקשר רגשי קרוב / הפסיכולוגית אביגיל מירוז הגיגים בעקבות מפגש עם אדם וצאצאיו