טובי ברון כותבת לך…המסע פרק ב'

בפרק זה אתחיל את הסיפור שלי…

הסיפור הזה שנפתח באמירה- קריאה של
הגאון הגדול רבי יעקב אידשלטיין: 'תראי
לקב"ה שכדאי להושיע אותך'.
איך מעבירים סיפור חיים למילים? לסיפור שלי יש את כל הרכיבים לסיפור טוב – דרמה, הומור, תקווה, חום,
אהבה ובעיקר קרבת אלוקים. כי ד' אלוקים כתב לי ולכם את הסיפור
הזה. כשאני פותחת את סיפורי בהרצאה על במה, אני אוהבת לומר:
"שלום. קוראים לי טובי. אני נשואה כ 10- שנים. אבל את לימודיי
בסמינר (ועוד בבני ברק…) סיימתי לפני כ'אלפיים שנים'.
במילים פשטניות יותר אספר לכם שעברו הרבה שנים מאז שסיימתי
ללמוד עד שסוף כל סוף לרווחת הציבור והמשפחה – התחתנתי.
בשנת תשמ"ט (1989 למניינם) סיימנו סמינר בבני ברק. זה היה
בשנים שלמדו רק 5 שנים. מבחני חוץ לא היו קיימים. כולנו היינו
'מבריקות' כמורות וגננות.
הייתי מדריכה, ריכזתי מחנות ואימנתי הופעות. אהבתי את כל מה
שקשור לתחומי הפעילות החברתית. באופן כללי חברות היו בעיני
מתנת שמיים חשובה לחיים. על אף שאני באה מבית של בנות,
ואחיותיי היו ועדיין טובות וחמות – חברותיי היו לי עוד אחיות.
היינו קבוצת חברות מגובשת. כשמישהי הייתה צריכה לבשר
על אחות שהתארסה או בת דודה שצריך להתפלל עליה, או כל
דבר שצריך ליידע חברה טובה, היא הייתה מרימה טלפון לאחת מן
'הקבוצה' והייתה אומרת: 'תספרי לכולן' או 'תקבעי עם כולן' או
'תזמיני את כולן'. וכשאמרו 'כולן' התכוונו ל 5- חברות נאמנות. אם
היינו בכיתה ג' עממי היו קוראים לנו החמישיה. אבל בכיתה י"ב לא
קראו לנו בשם. לא היה צורך.

איך התהדקה כאן חבורה חמה כל כך? אז ככה. יש סיפור 'חם'
מאחורי העניין. שנה קודם לכן נשארה אחת מאיתנו עם אחות קטנה
בבית. הפעוטה בת השנה וחצי רצתה עוגיות שהיו מונחות על המפה.
באופן טבעי לגילה היא משכה את קצה המפה. אבל על המפה היה
מונח גם קומקום מים מלא ב 2- ליטר מים רותחים שאך סיימו לרתוח.
האחות הגדולה בת כיתתי ושכנתי רק הספיקה לצרוח 'טיפול נמרץ
ילדים'. היה ברור שמשהו מסוכן מאד קרה. הזעקות לעזרה פילחו
את הקירות. השכנות בינינו הייתה מאד קרובה (ואיזו שכנות אינה
קרובה בבני ברק?…)

מיהרנו אחרי האמבולנס לבית החולים. 'אביגיל לבד'.

בכיתי, ידעתי שהאמא בחו"ל. אביגיל חברתי התקשרה לספר
לה מה קרה עם התינוקת שלה. תגובתה האימהית הייתה לחץ דם
שקפץ לשיאים מסוכנים עד שהרופאים פחדו לתת לאמא לעלות על
מטוס. כך נוצר מצב בו 5 בנות הופכות להיות אחיות לתינוקת בת שנה
בחדר בידוד. מותר היה להיכנס אליה רק אדם אחד, עם חלוק סטרילי
וכסיות לבנות לכיסוי הפה והאף. החיידקים מסוכנים, כך הסבירו לנו.
אני זוכרת את היום בו לא יכולנו לשמוע את צרחותיה. היא רצתה
לגרד. אבל זה אסור. כך בידיים קשורות היא זעקה מכאב, ואנחנו איתה.
זעקנו בכאב של חברות – אחיות.
האמא שנאלצה להשאר מעבר לים הורתה לנו לפתוח ספר תהילים.
'איפה שהוא ייפתח – שם דוד המלך כותב לנו מה שאנחנו עוברים
עכשיו' – כך היא התבטאה, האמא בטלפון ציבורי בדרום אמריקה.
אחזנו באפרכסת של טלפון ציבורי (אתם יודעים מה זה בכלל?) בבית
החולים 'בלינסון' מחוץ לטיפול נמרץ ילדים וספר התהילים נפתח
באותו פרק: פרק ק"ב. 'אל תסתר פניך ממני… מהר ענני'. יש מילים
מתאימות יותר?

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

טובי ברון כותבת לך …פרק ד' ”אבא תעזור לי” טובי ברון בטור מטלטל… משהו בליבי נהיה רגיש יותר לכאב של הסובב אותי/ טובי ברון "השם, תשַמח את הוריי”, בכיתי בתחינה "נעלתי את החלון ואת הדלת והתיישבתי לבכות"… טובי ברון