פריחת הנרקיס/ ד"ר רונית לזר

שיתוף ב email
שיתוף ב print

לאחר תקופה ארוכה בה שקעה עמוק בביצה והיה נראה שכמעט לא ניתן לצאת ממנה, יום אחד הרימה פרל את ראשה ואמרה "זה כמו נרקיסים בבוץ". הייתי סקרנית למה יבוא אחרי הצהרה זו. היא נזכרה בחיבור שהייתה צריכה לחבר בכיתה ז'. לא היה לה מושג איך ומאיפה להתחיל וזכרה כמה קשה היתה הדרך, למצוא מילים, לבנות משפטים שיעבירו רעיון וירקמו עור וגידים לכדי חיבור ראוי. "כך גם תהליך הטיפול שלי" אמרה בהארה. מטאפורה מעניינת זו העלתה בזיכרוני מטאפורה אחרת שהשתמשה בתקופה הראשונה של הטיפול "הטיפול כמו פאזל של אלף חלקים" ואף הסבירה "בהתחלה אתה עומד חסר אונים לא יודע מאיפה להתחיל, מנסה באקראיות לשים חלק זה או אחר, ללא מסלול ידוע, החלקים פזורים על הלוח, לא קשורים אחד לשני, עד אשר לאט לאט חלקי הפאזל מתחברים ונוצרת תמונה בהירה באחת מפינות הלוח. ושוב עוברים את אותו תהליך, עד שנוצרת פינה נוספת בהירה כך בהדרגה עד שכל הפינות מתקרבות אחת לשנייה והתמונה הגדולה נחשפת ומתגלה..". ריגש אותי לשמוע את המטאפורה אז וגם היום . בעיקר כי שתיהן היו חלק מיצירותיה שלה. הפאזל הוא אחד הדברים שהיא אוהבת לעשות וככל שהוא גדול וחלקיו מרובים מאתגר הוא אותה יותר.

ילדותה של פרל היתה ללא אירועים מיוחדים פרט לכך שעלתה עם הוריה מאירופה בפתחה של תקופת גיל ההתבגרות שבו עלתה לסמינר. הבית שבו גדלה תמיד תפקד ותקתק. אביה שנחשב בעיני הילדה לחכם, ואצילי פרנס בגאון את המשפחה ולא לקח אף לא יום מחלה אחד. אמה ּשלטה בכל תפקודי הבית גם כאשר לא הצליחה לשלוט בסערת נפשה. אך פרל הילדה לא מצאה את מקומה. תמיד הרגישה שהיא מפריעה. 'אל תעמדי לי פה בין הרגליים' דאגה האם להגיד לה מידי יום. היו גם הטחת כינויים קשים מאד שלא הותירו בילדה הקטנה אלא להאמין שאכן היא ילדה רעה, קשה ומזיקה. ברגעים בהם היה נדמה כי נחה על אמא רוח טובה, הייתה פרל הקטנה מתגנבת מאחורי גבה כאשר עמדה זו מעל הכיור ושטפה כלים, בניסיון לשתף אותה באשר על ליבה. אך די מהר התברר שהשקט הזה אינו מרחב להכלה ולהקשבה אלא שקט של ניתוק וניכור. אמה הייתה הרחק משם, כמעט לא הבחינה בנוכחות בתּה. פרל הרגישה מיותרת , בודדה. כך הגיעה פרל לטיפול, לא בטוחה שיהיה לה מקום אצלי. לא בטוחה שיהיה בי כוח להכילּה. אך בעיקר לא בטוחה בעצמה. השלילי הציף את הדימוי
העצמי שלה. השחיר אותה מבלי להראות נקודת אור. הייתי צריכה לגלות אותה מתחת לפיח השלילי. והיה הרבה מה לגלות. גם כאשר היתה מצליחה לראות משהו טוב בה או בסביבה זה היה קורס מהר לאין , לריק וכמו במדרון חלקלק שוקעת היתה אל תוך דיכאון כמו בילדותה, אלא שאז לא היה מישהו שהבחין בכך. לאט לאט, לשלילי ולדיכאון נמצאה משמעות כמו במטאפורת הפאזל. אי אפשר היה לדלג מעליו. היה צריך להכיר אותי. להבין את חיוניותו. היא רצתה שגם אני אסחב לתוכו וארגיש את מה שהיא מרגישה. הדיכאון היה כמו ביצה עמוקה. הביצה שעמידה בפני ריקבון. ביצה שריח החומצות עולה מתוכה. רק לאחר ששהינו שם מספיק זמן יחד, רק אז החל לעלות אט אט הפרח הצחור, בעל הקנה האצילי עם פקעת הבצל היציבה, עם הריח העז שנמנה בין הצמחים עליהם הגמרא אומרת שמברכים עליהם 'בורא מיני בשמים'. מלך הביצה הנרקיס.

********************************************************
ד"ר רונית לזר, עו"ס קלינית ומדריכה בכירה
מרצה בתוכנית מבח'ר – אוניברסיטת חיפה
הכשרה רבת שנים בלימודי פסיכותרפיה פסיכואנליטית מתקדמים –מצבים מנטליים ראשוניים- אוניברסיטת ת'א
מטפלת פסיכואנליטית – טיפול נפשי אישי, זוגי והדרכת הורים- קליניקה פרטית קרית מטלון- פ'ת
טל' 0526346334

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

חדש באתר

2 תגובות

  1. שלום, רונית. הנושא שהעלאת תמיד אקטואלי הן עבור ילדים והן עבור הוריהם. הייתי אומרת שדיכאון של ילדה זו השתקפות בביצה של דיכאון האם. למדתי, שטיפול בילדים בהכרח קשור בטיפול בהוריהם המדוכאים. הכתבה שלך מאוד חשובה, מקווה גם פוריה לכדי לגרום לאנשים להזדהות עם המצב ולפנות לטיפול.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.