להיוולד מחדש/ ד"ר רונית לזר

שיתוף ב email
שיתוף ב print

"ילדתי בת. היה קצר וכואב. ב'ה שאני אחרי". נשמתי לרווחה, הימים האחרונים היו לה קשים. לורה  לא חשה בטוב ואושפזה. עמדנו בקשר כמעט שעה שעה עד הלידה. את הפגישה הטיפולית שהיתה  אמורה להתקיים יום אחרי הלידה, היא ביקשה שלא להזיזה. ערכנו אותה בטלפון. כבר במילים  הראשונות הבחנתי כי ניסך צליל חדש בקולה. שקט, רגוע.. היא אמרה לי "אני מרגישה שלווה. לא  האמנתי שאני ארגיש אי פעם ככה". היא המשיכה לתאר את התחושה החדשה שגילתה בקרבה.  "התינוקת שרועה עלי כאילו היא חלק מהגוף שלי. איזו תחושה נפלאה. לא זוכרת שכך הרגשתי עם  אף ילד קודם". עיניי הצטעפו בדוק של דמעות. אמרתי לה 'אני נרגשת עבורך' בקול מעט צרוד.  

מאז שלורה זוכרת את עצמה היא חוותה חוסר שקט. ככל הנראה היו לה קשיי ויסות חושי ורגשי. הוריה  לא רק שלא ידעו להכיל ולעזור לה לווסת את התחושה הנוראה, הם היו לא פעם אחראים לסערה הנפשית של הילדה הקטנה. היא זוכרת עצמה מכתתת רגליה אחר אמה מחדר לחדר, מחפשת את מבטה. לורה היתה זקוקה לאמה, לפחות כמו כל ילדה . אך האם היתה מנותקת כמו שכחה שיש לה  ילדה. לורה הילדה לא ידעה מה לעשות עם רגשותיה. למעשה, אף לא זיהתה אותם. הם הציפו אותה  כמו נחשול ים הבא להטביעה. הדרך שמצאה לפרוק את ההצפה הרגשית והתחושתית היתה  באמצעות הטחת גופה על הרצפה תוך כדי בכי היסטרי. הגוף והנפש יחדיו ביקשו לפרוק את אשר אצרו בתוכם. ברגעים אלו האם היתה יוצאת מהבועה בה היתה שקועה. אמרתי לה שכנראה זו היתה  הדרך היחידה שלה לנסות לעורר את אמה להתייחס אליה. לורה הוסיפה בכעס "ולקחת אחריות על הילדה שהביאה לעולם". אך גם אז במקום לראות את המצוקה של הילדה האם היתה נכנסת לחרדה  ולחוסר אונים ומשם מהר מאד להטחה "את תהרגי אותי עוד יום אחד". מספר שנים לאחר מכן, האם חלתה בסרטן העור ולורה נבהלה ונשאה עמה אשמה גדולה, כאילו היא זו שאחראית למחלת אמה.  

לורה גדלה לבחורה ובהמשך לאישה חזקה, בעלת עוצמות, יודעת לקחת אחריות על ילדיה ועל עובדיה. כלפי חוץ היא מאופקת, מחושבת אך בפנים בפנים הרגישה שהיא תמיד מתפרקת. הגרעין הפנימי  שלה היה שברירי, סוער ומלא אימה. את הגרעין הזה של עצמי הביאה לטיפול. כאשר היתה נכנסת  לחדר הטיפול, היתה מתיישבת, מניחה על שולחן הצד את תיק מנהלים שלה, הטאבלט וצרור מפתחות  של הרכב, הבית והמשרד. לא היו עוברים מספר רגעים ולורה היתה מתפרקת בבכי, כל גופה רועד כמו גוזל פצוע. לורה לא ידעה על מה היא בוכה, ועל מה היא נסערת, מבחינתה לא היה אירוע בחייה העכשוויים שמסביר עוצמה כזו של התפרקות. היא ניסתה להשתמש בכל מיני דרכים ושיטות לוויסות  רגשי וחושי אך דבר לא עזר ולא הקל על הסבל הבלתי נסבל שחוותה.  

בטיפול נראה היה שהיא מתפתחת ומתקדמת בהרבה תחומים אך לא חלה תזוזה בכל הקשור לאותו  גרעין פנימי של העצמי, הלא מווסת שתמיד ארב לה. בהמשך הבנו את תפקידיו בחייה. הוא זה שהזכיר  לה את החיים הנפשיים המבעבעים מתחת לפאסון המצליח אך המנותק רגשית. הוא ביטא את הצורך העמוק שלה להשיל מעצמה אחריות, להשיל את התדמית הבוגרת, המאופקת ולהרגיש מקום בטוח בו  להישען, להתפרק טוטאלית כמו שהיתה ילדה, אך הפעם להאמין שיש בוגר שנמצא לידה בשעה זו,  מכיר בחוויה הקשה, לא בורח ולא מתעלם, מוכן לעבור איתה את מסע הגילוי העצמי הנפשי שלה.  

שנה לפני הלידה האחרונה היה נראה כי משהו עמוק יותר מתרחש וישנה תזוזה אמיתית לכיוון אותו  גרעין עצמי. לאט לאט ראינו איך הוא משתנה ומתעצב אחרת. השבריריות קיבלה גוון של רגישות ורוך,  וחוסן אמיתי התבסס בו , ניכר כי לורה נעשית יותר ספונטנית, יותר מרגישה ללא התפרקות ובעיקר יותר חיה. הלידה הנוכחית היתה גם לידתה של לורה מבחינה נפשית, בעיקר מבחינת הגרעין הפנימי  של העצמי שלה. לורה זכתה לחוות לראשונה את התחושה השקטה, הטובה שתינוק מרגיש כאשר הוא נח בזרועות אמו הבטוחות. תחושה בסיסית של בטחון ורוגע שמאפשרת ל עצמי האמיתי להגיח לעולם, עצמי חי, ספונטני, חושב ומרגיש.  

 ************************************************

*ד"ר רונית לזר, עו"ס קלינית, מדריכה בכירה  

מטפלת בגישה פסיכואנליטית – טיפול אישי, זוגי והדרכת הורים  מרצה במבח'ר – אוניברסיטת חיפה  

קליניקה פרטית – קרית מטלון – צומת גהה  

srlazar@gmail. Com להתקשרות 

 052-634-6334

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

חדש באתר

3 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.