אמהות תקראו את המכתב הזה: אמא תודה שהאמנת בי!

שיתוף ב email
שיתוף ב print

"הילד הכי שובב בשכונה…"
"לא מעניין אותו מה לומדים…"
"תתפללו הרבה…"
אלו המשפטים שהייתי שומעת, כאמא לילד מאתגר במיוחד.

הוא באמת היה משהו יוצא דופן, עד היום, שנים אחרי ששמעתי את המשפטים ה'דואגים' מכל הנשמות הטובות באזור.
אני יודעת שהרבה אמהות שיקראו את הדברים יחשבו לעצמן שלא חכמה לקרוא את הסיפור מהסוף, לדעת שיש 'הפי אנד' ולהטיף מוסר, וברמה מסויימת הן צודקות.
הן צודקות כי אני זוכרת שכשאני הייתי בשיא ההתמודדויות שלי עם הבן יקיר האהוב שלנו, היה כמעט בלתי נסבל מבחינתי לשמוע את המשפטים שכתבתי למעלה או משפטים אחרים שאמרו לי "אל תדאגי, הוא יגדל והכל יסתדר".
כשלא.
באותם הימים לא יכולתי לדמיין או לחשוב שזה מה שיקרה.
אני זוכרת את הכרית שלי ספוגה דמעות שזלגו ללא הפוגה בלילות, ואת הימים שאני לא מצליחה לעצור את עצמי מלבכות לבעלי בטלפון כשאני מתחננת ואומרת "תבוא ומהר…אין לי שליטה על הילד". שעות של טיפולים, שיחות, הנחיית הורים וטיפול רגשי ובעצם, בעצם מה לא.

אף אחד לא הצליח להצביע על בעיה, לא מצאו אבחנה מדוייקת וזה היה אולי החלק הכי קשה בכל הסיפור. רק רציתי  יתנו שם למה שקורה כאן, למה שגורם לילד שלי להתנהג כמו שהוא מתנהג ולתופעה הכל כך כואבת שאני, בעלי, הילד שלנו וכל שאר האחים שלו מתמודדים עמה במשותף.

חוסר ההבנה חברתית הובילה לכמויות של דחיה חברתית שאף אדם, בטח לא ילד קטן, צריך לחוות.

מצד אחד הוא היה אהוב החברה ונערץ על קבוצת החברים השובבים, אלה שפעלו לפי הדרכתו וביצעו מעשי הקונדס מתוחכמים שהוא עצמו המציא ושהצליחו לא פעם להפתיע ולהצחיק גם את הרבעס בחיידר, אבל…אותי כאמא זה החליש והתיש. בשלב מסויים בעלי החליט לגשת לאחד מגדולי הדור ולהיוועץ, הוא ראה שאני כבר מותשת ובלי להעז להוציא את המילים מהפ שאלנו את עצמנו אם אולי יש פה טעות,  אולי אני אמא שלא יכולה לגדל ילד כזה?
אולי.
התשובה של הרב לא הותירה מקום לספק: "ה' לא נותן ניסיונות שלא יכולים לעמוד בהם", אמר לנו הרב, "בדור הזה יש נשמות כל כך גבוהות שקשה להם להיות בתוך הגוף המצוצמם והקטן, אני לא עוסק בנפש האדם אבל וודאי שיש כאן משהו גם רוחני ולא רק נפשי".
בעלי חזר עם התשובה, התחזקתי קצת באמונה שאכן זה הילד שלי. ורק שלי ואני האמא הטובה ביותר עבורו.

באחד הימים שהוא היה כבר בן 11, אבל עם רעיונות למעשי שובבות שמתאימים יותר לילד בן 6, הגיע שוב טלפון מהחיידר ועל הקו היה המפקח שסבלנו פקעה ואמר לנו בפירוש: "הוא חוזר הביתה, אין לו מה לחפש כאן".
ואני, אנה אני באה?

התקשרתי לאימי שתחי' ושאלתי אם הוא יוכל לבוא אליהם הביתה כי הוא שוב נשלח הביתה. אני כבר מילאתי את מכסת ההעדרויות שלי, לבעלי ששקוע בלימוד בשעות הבוקר עדיף לא להפריע כי הוא לא יוכל לעזור לילד האבוד שלנו וסבתא של הילד נותרה האופציה האחרונה.

בערב, אחרי עוד יום עם מריבות עם הילדים של השכנה (שמעולם לא הסתדרו איתו…) התפרצתי בבכי והבנתי שהילדים לא יכולים לראות אותי כך.
נכנסתי לחדר ובכיתי כמו ילדה קטנה, כמו שלא בכיתי מאז כיתה ב'.

החלטתי לשתף את השותף השלישי שלנו לגידול הילד ופניתי לקב"ה במילים פשוטות משלי.

"ה', עם השותף השני אני מדברת המון, אליך אני מתפללת", כך פתחתי "ועכשיו אני רוצה לדבר איתך. יש לנו 6 שותפויות מדהימות אבל בשותפות שלנו בילד המתוק והמקסים הזה, אני מרגישה שאני על סף פשיטת רגל והרמת ידיים. אני מחזירה לך את המפתח, זה בידיים שלך".

יחד עם הדמעות והתפילה הרגשתי שנפתחו שערי שמים. זו הייתה עת רצון לשנות עכשיו את התפיסה שלי על כמה שאשדר לילד מעכשיו ולנצח ולכן המשכתי לדבר עם ה': "אני מעכשיו מרפה, ואתה ריבונו של עולם תטפל בעניינים האלו. אולי זה החלק שלך כשותף ולא רק כאבא שלי ומנהל העולם. אני מחליטה ברגע זה שאני מתחילה איתו מהתחלה, שוכחת ממה שהיה ופותחת דף חדש. תן לי את הכוח ובבקשה תזכיר לי כל הזמן שאתה השותף שלי ואני לא כאן לבד עם האתגר הלא מזוהה הזה. תן לי סימן בבקשה שאני בדרך הנכונה!".

יצאתי המחדר וגיליתי שהילדים כבר ישנים, נס שבעלי הגיע והבין שאם ביקשתי פרטיות כנראה אני צריכה אותה. לבד. כלומר עם מלא כל הארץ כבודו ריבון העולמים.

הסתובבתי בין המיטות של הילדים המתוקים שלי, שמתי לב שהבן היקר שלי, זה שכל כך מתקשה איתי ואני איתו, שלי נרדם עם קומיקס מרתק והוא מחבק אותו חזק קרוב אליו כמו היה כל עולמו. בראש שלי חולפת מחשבה קשה ושאלה קשה עוד יותר: למה את הגמרא הוא לא מחזיק כך חזק?!

מיותר לומר כמה כאב ואפילו כעס הרגשתי כלפי הילד המתוק שלי, שבעצמו לא הבין מה עובר עליו.

פתאום הכעס התחלף ברחמים עמוקים וחמלה והרגשתי שאני רק רוצה לחבק אותו. התיישבתי ליד המיטה שלו, הבטתי בקלסתרון הרך וחזרתי אחורה בזמן כמו ביקשתי מעצמי לראות את התינוק הקטן הזה עם הפנים המלאכיות, הטוהר והטוב האינסופי שיש בעולל הקטן הזה.

נזכרתי בחיוכים הראשונים. ברצון החזק שלו לדעת לזחול וללכת לקום וליפול ועדיין לרצות.

ברגע אחד ראיתי אותו, את הילד הקטן שלי  ולא את הילד הקשה והמסתכל של השנים האחרונות. קיוויתי שעד הבוקר אצליח שוב לראות אותו כך.

השינוי  לא הגיע מיד בבת אחת, אבל הוא הגיע. ברגע ששיניתי את הציפיות ממנו, ברגע שהפסקתי לנסות לשלוט בכל סיטואציה, ולצעוק, להדריך, להסביר ולהגביל, הצלחתי לפנות מקום בלב לתינוק שלי שגדל להיות ילד אהוב כל כך.
והוא, תמים וטהור כל כך שהסתתר תחת מעטה הקשיות של החיים הקצרים שכבר הספיקו לחספס אותו, הצליח להרגיש את המקום הזה בלב שלי ונענה לרצון שלי לשמוע אותו.

הרוגע שלי שנולד ברגע שהבנתי שיש שותף שלישי ולא הכל תלוי בי עבר אליו והשינוי המיוחל הגיע בצעדים קטנים, עם נפילות ומעידות, אבל הוא התרחש, כי כזכור, מגיל צעיר הוא למד ליפול, לכאוב, לקום ולהמשיך לנסות.
הילד המתוק שלי עלה בשנה שעברה לישיבה קטנה טובה ומוכרת מאוד שנותנת לו את המקום להיות בדיוק מה שהוא, להתפתח ולהצליח ולפני חג השבועות הקודם קיבלתי מכתב מקומט (כי הוא לרגע התלבט אם לשלוח לי אותו וקימט ויישר אותו כמה פעמים) שבעבורי היה מסר ישיר גם מהשותף השלישי שלי.

"אמא, אני לא יודע איך לומר לך את זה, אבל אני אוהב אותך באמת ורוצה לומר לך תודה!!!!!!! (סימני הקריאה היו במכתב) תודה על זה שלא התייאשת ממני, שהאמנת בי ונתת לי עוד סיכוי. את יודעת אמא, כשהייתי בחיידר בכיתה ד' הייתי מדמיין שיש לי שלט על הראש "הילד הכי שובב בעולם שלא יצא ממנו כלום" האמת שחלק מהרבעס גם אמרו את זה אחד לשני כשחשבו שלא שמעתי אבל גם בלי זה אני כל הזמן שמעתי את זה בראש שלי. התגעגעתי לעצמי שלא הכרתי, שנאתי את כולם גם אותך (סליחה סליחה!!) ובעיקר את עצמי. כעסתי על עצמי ועל כולם כי פשוט לא הבנתי איך רוצים שאשתנה אם כולם כבר יודעים מה אני אעשה ואיך אני יתנהג ברגע הבא. ואז את שינית את היחס אלי. בהתחלה חשבתי שקרה לך משהו אבל כשראיתי שזה אמיתי התחלתי באמת לאהוב אותך ואז גם לאהוב את עצמי ולהאמין שאני יכול לשנות את עצמי. את הפכת להיות השלט הדימיוני שלי ובמקום הכיתוב הקודם, עכשיו כתוב עליו 'אתה יכול, אתה יכול ואתה אהוב'. אמא, עכשיו, כמה ימים לפני מתן תורה, אני רוצה לומר לך שאת אחראית לזה שאני בכלל בישיבה ולא ברחוב ומגיע לך לדעת מזה. בלי שהיית מאמינה בי לא הייתי כאן היום, ואני יודע ומרגיש שאת אוהבת אותי מאוד, תודה אמא!"

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

20 תגובות

  1. מזדהה עם כל מילה….
    גם אני עברתי את זה עם ילד מאתגר והכח שנתן לי זה שה’ בחר בי מכל האימהות ונתן לי ילד מאתגר תודה לה’ וצריך תמיד לזכור שילדים שיושבים ולומדים וויש להם כח ללמוד ולהצליח זה וכל החכמה זה ילדים מאתגרים שאינם יכולים לשבת וללמוד
    וואנו בתור הורים קיבלנו התמודדות והיום עם הרבה תפילת ודמעות אני רואה נחת יהודית אמיתית תודה לבורא עולם…

  2. אמא יקרה,
    המכתב שלך כ"כ מיוחד, כ"כ מרגש והכי כנה שאפשר!
    אני מרגישה שנתת לילד את שני הכלים החזקים ביותר שאפשר לתת:
    את כח האמון – שהוא יכול, שהוא נשמה מפוארת ויחד עם זה את החמלה במיטבה, את האהבה האין סופית שתמיד היתה בך
    מאז שנולד, אך רק הצליחה להסתתר תחת קפלי הקושי , הדאגה וכאב.

    ולאמא שהיא גם סבתא – יכול להיות שזו תשובה לאמון של אימהות אחרת שלא הצליחו
    זה לא רק אמון, זו קבלה, זו אהבה ממקום ראשוני ולא תלוי נסיבות חיצוניות

    ואפשר לראות שהילד במכתבו כותב זאת ממקום הכי פנימי ועמוק.
    הרבה נחת לכל האימהות
    והרבה לב ואמון לכל הילדים המאתגרים של עם ישראל

  3. מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו….
    ברגע שנאמין בכוחות של ילדינו הם יאמינו בעצמם….ויתנו אמון בנו
    יישר כח לאמהות החזקות…שמאמינות… מקוות…. וכמובן מתפללות

  4. אוהו כמה עוצמה וכוח נתת לי.
    לא חושבת שביום אחד הבן שלי ישתנה אבל נתת לנו תזכורת שלכל ילד יש את השותף השלישי. ו"מחובתו" לדאוג לו לא פחות ממנו וברגע שזוכרים את זה הרבה יותר קל להתמודד

  5. ווווואוווו…..
    ממש ריגשת אותי….
    את כזו גיבורה וגדולה מהחיים!!!
    הלואי שיהיה לכולנו את הכח לזכור תמייייד..
    שאנחנו מחזיקות ביהלומים הכי שווים ויקרים בעולם$$
    נתת לי מלללא כח!!!
    שה' ימשיך לתת לך כח לזכור שאת מגדלת יהלומים.
    תודה!!!!

  6. אין יותר מושלם מאדם שמכילים ומקבלים אותו כמות שהוא.
    אנחנו מגדלים אדם ולא רובוט
    לא לחינם "מוסד" הוא אותיות "סדום"
    לפעמים חותכים אדם ארוך
    ולפעמים מאריכים אדם קצר.
    מי יתן.. ונדע שיש לכל אחד כנפי רוח וכוחות אדירים.
    רק לא להפריע לו לעוףףףף

  7. תודה רבה! חזקת המון!! הדמעות ירדו דווקא בתחילת הפוסט ולא בסוף….הקושי הזה למרות כל הנסיונות…צריך להרפות ולא לצפות שעכשיו השינוי יגיע. לאהוב ולהכיל בלי שום רצון לקבלת תמורה. חזק !!

  8. לכל האימהות הגיבורות המתמודדות ממולץ לקרוא ספר חדש בנושא של רותי קפלר "ילדה נוף" זה נתן לי הסתכלות חדשה על הנושא וגם כוח להתמודד כנגד כל ה"יועצים" הסביבתיים.להבין את קושי הילדים גם כאמא וגם כמחנכת.יישר כוח גדול לאמא ששיתפה חזקתני

  9. ירדו לי דמעות של התרגשות, של הבנה ושל הרבה הרבה…
    ממש לחבק את הילד המקסים ואת האמא המיוחדת שלו!
    אשריך ושתזכו לרוות נחת אמיתית מכל יוצאי חלציכם תמיד !
    אבל בבקשה אמהות יקרות תסבירו לי למה לא כולן כאלה, למה באמת הרבה מאוד אמהות שוכחות את החשוב ביותר הלב של הילד/ה?
    תחשבו רגע ותראו כמה אמהות עסוקות בהכל חוץ מהילד שהוא פחות סטנדרטי… ולא משנה במה …
    וכל הכבוד גם מלא אמהות מושלמות…
    הרבה הצלחה ונחת !

    1. אליך גברת יקרה
      הגישה שלך הצליחה להרגיז
      את לגמרי צודקת שצריך לתת את כל המקום ללב של הילד
      אבל זה כל הקושי בילד מאתגר!
      שלא מרגישים ממנו שום נחת
      שהוא גורם לך לתסכול
      ולהרגיש הורה שלא מצליח לחנך
      ושצריך הנחית הורים
      ומציב לך ספקות על עצם היותך הורה תקין בכלל.
      אז אל תבואי עם גישה כזאת "תסבירו לי למה לא כולן כאלה"..
      תחזקי את ידי אלו שכבר אפסו כוחותיהן
      ואל תחלישי.

  10. את אמא גיבורת כוח!
    גדולה מהחיים!!
    המכתב שלך הוא יסוד חינוכי חזק
    בכל תחומי החיים-כוח האמון של אמא!
    חזקי ואמצי!!!

    1. באמת מרגש מאוד.
      מחדד את התפיסה האמיתית, לתת לילד לגדול לפי מה שהוא אפילו אם השאיפות שלנו הם יותר מכך.
      לעצום עיניים מכל העולם מכל הבושות. ולעשות מה שה’ רוצה חנוך לנער לפי דרכו.
      רק הערה קטנה שקצת צרמה לי, מה שכתבת שכאב לך על בנך כשהיה בן 11 על זה שנרדם בחיבוק לקומיקס ולמה לא נרדם כך עם גמרא. זה נראה לי שאיפות מוגזמות האם שאר ילדיך החלקים נרדמים בגיל 11 עם גמרא.
      נראה לי שמי שיחנך את ילדיו לכך סביר יותר שירחיק אותם מאהבת תורה במקום לקרבם לאהבת תורה. הלואי וילדינו הבוגרים ילכו לישון עם קושיא ברשב’’א או מהלך של הרבי עקיבא איגר בסוגיא.

    1. מאד מרגש!
      יש גם אימהות שעשו הכל ונתנו אמון ולא עלה בידן (לפחות כרגע). אל תתייאשנה! קודם כל הקב"ה רואה הכל! את כל המאמצים שלכן! מלבד זאת רוצה לומר לכן שיש ילדים שאחרי גיל שלושים! אומרים לך את התודה! (מניסיון!)בשנים הקשות האלו תנסי לעשות בשביל עצמך לפחות משהו אחד שממלא אותך,כי כשיהיה לך טוב עם עצמך יהיה לך יותר קל להתמודד עם האתגר הלא פשוט הזה…
      סבלנות, אמונה ותפילה- מעל הכל! כמו שהכותבת המקסימה כתבה- שחררי שליטה…ואל תשכחי שיש לך עוד ילדים שזקוקים לך!
      המון הצלחה לכולכן-כולכן אמהות מקסימות❣❣❣

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.