מחמש יוצאות שתיים…
אפשר שאלה לצעירות ביננו? איך מרגישה,
לדעתכם, מי שמארסת שתי חברות טובות
באותו שבוע?
ובכן, מניסיוני האישי מאוד, תלוי באיזה גיל
החוויה הזו פוגשת אותך.
בעצם זה קשור להכנה המקדימה מראש. אני למדתי בכיתה אחת עם בנות
ממשפחות חסידיות וירושלמיות. זכיתי לגדול בדור שבו למדנו בכיתה אחת
וספגנו הרבה חום יהודי. על הבנות הללו אמרו אצלנו בכיתה שהן ‘נכנסו
לשידוכים חמש דקות אחרי מסיבת הבת מצווה’.
מכיוון שאני באה מבית ליטאי היה ברור שאני אתחתן קצת יותר רחוק מגיל
בת מצווה, אבל גם לא רחוק מאוד…. אחותי הבכורה הייתה ממש “באה
בימים” במושגים של הדור ההוא. היא הייתה כמעט בת 21 כשהתחתנה (‘לא עליכם’– התבטאו בחשש הדודים שבאו מהשואה…)
כשאחותי זכתה ‘סוף כל סוף’ לבוא בברית הנישואין הייתי בכיתה י”א
ואז אמור אמרו מביני דבר (ויש במחוזותינו כאלו בשפע…) שטובי מיד
מתארסת.
אכן מיד.
המצב שלי עבר מיד ליד ומאוזן לאוזן… ממש.
ואנוכי לא ידעתי ולא הכנתי את עצמי לבאות.
סתיו 1989 – שתי החברות הקרובות שלי מתחתנות בפרק זמן מאוד קצר.
לא הבנתי איך החתונות שלהן יכולות ‘להרוס’ לנו כך את שנות הנעורים.
היינו צעירות ומלאות פעילות. הייתי מדריכה, ריכזתי מחנות וסמינרים.
שושי הייתה השותפה שלי ופתאום היא נעלמה מחיי…
עוד לפני שנפל דבר ידעתי שמדובר בשידוך רציני אבל עם יד על הלב: לא
רציתי שיהיה עד כדי כך רציני.
אף אחד לא שאל לרצוני באותם ימים, וטוב שכך.
הגענו לסמינר. זה היה הבוקר הראשון לשנת הלימודים החמישית. זה היה
היום בו הבנתי שהחיים שלנו מתחלקים לכל מיני פרקים. אל הפרק החדש
שיבוא, לא הייתי מוכנה.
“אני רוצה שנלך לגן החרציות” היא אמרה. רק לא מזמן היא סיימה
להתאושש מתאונת דרכים ממנה ניצלה בנס. כתבתי והלחנתי שיר לכבוד
החלמתה. ליווינו אותה בגיטרה, אקורדיון ומפוחית לכל מקום שהלכה.
עדיין היינו עמוק בתרחישי התאונה, הנס, ההחלמה…
הגאון הגדול רבי ראובן יוסף גרשונוביץ ברך אותה במהלך ההחלמה:
“בקרוב שידוך”. האמן שהיא זעקה היה מדי רציני לטעמי, מדי מהיר. “תנו
לנו להירגע מהלם התאונה” – זעק מתוכי יצר לא מוגדר בתת ההכרה…
אבל הקב”ה החליט להריץ אותה מן הבור. היא אמרה לנו שוב בטון של
ממתיקה סוד, עם ברק חדש ומוזר בעיניים: “אנחנו חייבות לדבר. נפגש
בגן החרציות”.
גן החרציות היה מושג בבני ברק של לפני כ 30- שנים. איש אינו יודע מתי
היו שם פרחי חרציות, אם בכלל. הוא שכן כבוד בתחילת רחוב אנילביץ
– רחוב שקט וירוק (יש דברים כאלו בבני ברק..) כמעט מול סמינר וולף.
בימים ההם יכלה חצר הסמינר “להתארך” ולקחת את הבנות בהפסקה לגן
החרציות… בגן היו מעט ספסלים, דשא והרגשה טובה.
זה היה מקום אליו הולכים כדי להעביר שיעור יהדות מתחת לשמש,
להרגע אחרי מבחן או סתם כשצריך מרבד ירוק לשבת עליו ולחבר שיר
למסיבה הקרובה.
אז זהו אנחנו מוזמנות לשם לגן החרציות.
ההזמנה נשמעת רצינית מדי.
משהו לא ברור מתחיל ללחוץ בי מבפנים.
החיים משתנים, החיים מתחילים.
שושי ישבה על הדשא והביטה בעינינו. ישבנו במעגל הקטן והקבוע שלנו,
חמישיית חברות נאמנות. תלינו בה מבט שואל שאומר: הבנו, אבל במי
מדובר? מתי זה יקרה? עד כמה הסיפור סגור?
עד כמה הוא היה סגור ידענו למחרת, כשרצנו לביתה של שושי והתחבקנו
בדמעות.
התעכבתי בביתה כמו חברה רווקה נאמנה. היה צריך לסדר, לארגן, לנקות…
בשביל זה יש חברות קרובות. זה היה חלק מעיסקת החגיגה של חברה
שמתארסת.
מאז שאני זוכרת את עצמי כללה כל שמחה עזרה מצד חברות קרובות. אף
פעם העזרה הזו לא הייתה לבד. זו תמיד היה חבורה של שתיים עד חמש
בנות זריזות כרוח, פעילות, מרעישות ואפקטיביות – כגשם.
הפעם משהו היה שונה. שושי הייתה זאת שגרה קרוב לביתי. ומשום מה
מצאתי את עצמי בסוף הארוע לבד… רגע, איפה כולן?
אחת אמרה שהיא ממהרת הביתה כי אמא שלה בחו”ל.
ואיפה שבי?
שבי הייתה נשמה תאומה שלי. כך התבטאו הסובבים. היינו מבינות זו את
זו גם בלי לדבר.
שבי עברה הרבה בחיים. איתי היא לא הייתה צריכה לדבר על דבר. כי אם
צריך לדבר אז עדיף שלא לדבר, כך הרגשתי.
לאן היא נעלמה?
אולי… אמא’לה, אל תגידו לי את זה.
אני לא מוכנה לזה נפשית. ממש לא.
וכמו תמיד כשאני ממש לא רוצה שדברים מסויימים יקרו – הרבונו של
עולם מראה לי שהוא הבוס.
זה קורה. זה הולך לקרות.
יום למחרת האירוסין של שושי, הגיעה שבי לסמינר. עד היום אני לא
יודעת איך היא שרדה את היום ההוא. היה נראה שכל טיפת דם בגופה
התיישבה בפניה. היא הייתה סמוקה ומזיעה באופן מבהיל…
בהפסקה היא התקרבה אליי ולחשה: “טובי, אני מחכה לכן בגן החרציות”.
החרציות שעוד נשארו מהדורות הקודמים הרכינו ראש באותו בוקר. ישבנו
במתח. היה ברור לכולנו שהולכת להיות כאן הכרזה על בשורה חדשה.
מחמש יוצאות שתיים…
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
שלום ותודה על כל החיזוקים!
אני בחורה חסידית בת 22 (!!!) עברתי כבר מזמן לסל המחזור אצלינו הגיל שלי כ"כ נדיר שלא ידעתי שהתחושות שאתן מתארות פה (יאוש דכאון חוסר ספוק צורך לעשיה מסביב לשעון) הן הגיוניות זה ממש מעודד
מה שרציתי לומר זה שתדעי שלהיות בחורה חסידית (לא בת 18) בשידוכים זה קשה!!! סיוט!!!! אין אף פעם אור של פגישה ואולי ונראה. את לא יודעת שום דבר! כולם מסביב נשואות ואמהות באושר ואת בכלל לא יודעת מה זה לדבר עם בחור, נא לא לקנא!