הכותבת פסיכולוגית בהתמחות קלינית.
אחריות הורית
כל הורה נדרש לשאלה מהו ההיקף של אחריותו ההורית?
מה בעצם נכלל בתוך המונח המרגש/מאיים הזה?
זוגות ערב הפיכתם להורים שואליםן עצמם כיצד יהיו הורים טובים?
כיצד יסתגלו להורות מבלי שזו תחווה אצלם כמחיקה עצמית שלהם ושל הזוגיות שלהם?
אז האמת היא שתינוקות בתחילת חייהם אכן זקוקים להורות טוטאלית, ראשית מבחינת הצרכים הפיזיים, התלות הפיזית של התינוק באמו/הוריו היא לא עצומה, היא טוטאלית לחלוטין. וסיפוק הצרכים הראשוניים הוא בהחלט תובעני עד כי בגיל הרך הזה הורים רבים יחושו כי העצמי שלהם כמעט נמחק, צרכיהם הפיזיים נדחקים לקרן זווית והם תלויים ועומדים עד שצרכיו של התינוק יסופקו.
מהם צרכים ראשוניים?
הפסיכולוגיה ההתפתחותית מחלקת את הצרכים הראשוניים לשתי קטגוריות: סיפוק הצרכים הפיזיים-האכלה, החתלה, השכבה לישון וכד' והחלק השני הבלתי נפרד הוא סיפוק הצרכים הראשוניים הרגשיים של הרך הנולד. תינוק אינו יודע למשל להרגיע את עצמו, ולכן הוא זקוק לדיבור-שיקוף של הוריו את מה שעובר עליו. חלק בלתי נפרד מגידול ילדנו הוא ללמד אותם לווסת את מה שהם מרגישים ולהשיג רגיעה בעצמם. בתחילת חייו יתכן ויהיה מבוהל מהמעבר החד בין חיים תוך רחמיים, כאשר הוא ניזון בצורה מסוימת ומנח גופו מעורסל למדי תוך שטמפרטורת גופה של אמו מתאים את עצמו לצרכיו, המעבר אל העולם החיצון עשוי להיות מורכב אפילו בהיבטים פשוטים כמו טמפרטורת החדר המשתנה או המעבר לתנוחת שכיבה ברב שעות היום.
התינוק הוא יצור כ"כ תלותי בתחילת חייו שללא ספק האחריות ההורית היא רבה. יש שיאמרו בלתי מוגבלת. בהמשך התפתחותו של הילד הוא יכול לדאוג לעצמו ולבצע בהדרגה משימות רבות.
בפוסט זה אשמח להתייחס לאחריות ההורית גם בהיבט נוסף, היבט פסיכולוגי עמוק יותר אשר עשוי ללוות את ההורים בכל שלבי ההורות, החל מינקות ועד נישואי הילדים אפילו… והוא המודעות לרגשות המתעוררים בי בעקבות הטיפול בילד.
כל הורה לפעוט או יותר מכיר את הזעם המתגבש כאשר הוא מבקש מילדו לבצע פעולה מסויימת, לפעמים אפילו פעולה החיונית עבור הילד, לדוגמא "בא להתקלח". והילד בתגובה מסרב או משהה את ביצוע הפעולה.
לאחר כמה קריאות ההורה ינסה דרכים נוספות להשגת שיתוף פעולה מצד הילד אבל תחושת חוסר האונים או הכעס הצטברו שם.
זוהי רק דוגמא קטנה. אין ספור רגשות נעימים ומרגשים ומעצימים מציפה בנו ההורות. אך יחד עם זאת גם רגשות תסכול, כעס ותחושת חוסר אונים כאשר הדברים לא מסתדרים כפי שהיינו רוצים. לילד טבע משלו וההתנגשות היא כמעט בלתי נמנעת, בוודאי ככל שגיל הילד עולה והצורך לחוש נפרד ועצמאי הופך גם הוא לחלק מצרכיו ההתפתחותיים.
אז איך מתמודדים?
בעיני הדבר החשוב ביותר הוא ההקשבה לרגש המתעורר בנו. גם אם טרם השגתי פתרון מעשי לסרוב הילד לבקשתי עלי להיות מודע ולהטות אוזן לרגשות המציפים אותי לאור הטיפול בתינוק/בילד. הדבר נכון גם לגבי קשרים עם ילדים מתבגרים ומעלה. כאשר נדע להקשיב לזהות את הרגש נוכל לשוחח עליו מעט עם בן הזוג או מישהו אחר על מנת לפרוק מעט את המשא, אני מאמינה שאפילו דיאלוג קצר עם עצמכם אשר יעשה לכם סדר פנימי יגרום לכם להגיב אל הילד ממקום נקי יותר ושלו יותר. אין צורך בשיח מעמיק, גם לזיהוי הרגש עצמו חשיבות רבה.
התוצאה תהיה תגובה הורית מותאמת ובריאה יותר כלפי הילד וגם הורה נינוח יותר. מהלך זה חשוב מאד שיכלל בתוך האחריות ההורית שלנו. הגם שהיא נרחבה דיה כל הצדדים יצאו נשכרים יותר.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
