הבנתי מחדש מהו וידוי: לנשום עמוק, לאסוף כוחות, לשנס מותניים ולהתקרב למקומות הכי מביכים

שיתוף ב email
שיתוף ב print

היה עשר וחצי בליל יום כיפור. שנה שעברה גיליתי את השעה המיוחדת הזאת להתבודדות – לא מאוחרת מדי בשביל להרגיש עייפה, וכבר שקטה שקט איכותי ונדיר, בכביש הרחב שמאחורינו, שרק טנדר הסעה לאחיות עובר בו פעמיים בשעה. דממה מסביב. התפילות הסתיימו, האנשים מכונסים בבתיהם, אני לבד בעולם והשממה לא מפחידה, רק נעימה ותומכת שיחה.

היו מאחוריי כבר שלושה וידויים. אחד במנחה ושניים בערבית. וכשהלכתי ככה וחיפשתי את הדיבור יצאה לי פתאום אמירה גלוית לב. "בכלל לא כיף עם הווידויים האלה, אבא, לא בא להתעמק בהם אז אני אומרת אותם מבחוץ ומהר בלי להתחבר. ואז נהיה לי מצפון שאני אומרת את הווידוי בלי כוונה ובשטחיות. אבל אני לא רוצה לכוון, סליחה, אני פשוט לא רוצה להתעמק ולרדת לעומק כל מה שכתוב בו. למה שאני ארצה? מי רוצה לפרט במפורש ולפרש במפורט את כל הלא בסדר שלו? גם ככה זה המון להגיד – הקצר והארוך, ויש גם חוברות עם פירושים שמרחיבים כל כך שזה כבר נהיה קונטרס…"

הבאתי איתי מהבית חוברת לבנה אחת עם פירוש שמיועד בעיקר לנשים ובנות – ככה היה כתוב על הכריכה. בהפסקה שלפני ערבית עיינתי בה ודי מהר עצרתי וסגרתי. המחבר נתן שם הסבר מילולי ותוכני לכל מונח בווידוי, וצירף גם דוגמאות מפורטות ויומיומיות לכל בחינה של חטא ועוון.

"מה נסגר איתו, אבא?" התלוננתי בהתבודדות, "הרגשתי כאילו כל השנה הוא הלך אחרי עם זכוכית מגדלת ותיעד את כל הפספוסים. יש לו אוסף של עבירות והוא כל הזמן תר אחר עוד. הו, הנה אחד נדיר, יש, הנה עבירה מיוחדת, יוצאת דופן וססגונית.. הוא הולך ואוסף את החטאים שלי, כאילו יש לו סיפוק מיוחד מכל דוגמא בפני עצמה, מה שלומו?"

ואז, לאט לאט, תוך כדי דיבור, עלו בי מחשבות של תשובות, והבנתי משהו על הווידוי.

*

מה זה וידוי? הרגשתי את השאלה נשאלת.

"וידוי זה כל מה שלא בסדר בי", עניתי.

"לא מה כולל הווידוי אלא מה זה הווידוי", חזרה השאלה.

"זה – נו, שלב מתוך שלבי התשובה".

"כלומר, מה קורה כשמתוודים?"

"זה עוזר לחטאים להימחק".

"אמירת הווידוי עוזרת לחטא להימחק ולהסתלק, כן?"

"כ-ן", הסכמתי ועוד לא ידעתי לאן זה לוקח.

"כלומר זאת אכן רשימת הלא בסדר שלך מצד אחד, אבל מצד שני זאת הדרך שמסירה ממך את הרשימה הזאת. אמירת המילים בפה מוחקת את העוונות".

נתתי למשמעות לחלחל אלי.

"אבל וידוי זה לא כיף!" חזרה אלי תחושת האי נוחות הראשונה.

"למה?"

"כי זה כל המעידות והנפילות ולמה שאני ארצה להעמיק בהן ולהתרכז ולהרחיב ולפרט".

"אבל.. אם כל דבר שאומרים נמחק, משתלם להגיד, לא? יש מצב שאפילו משתלם לפרט כמה שיותר, לא?"

עצרתי.

מה, זה באמת? הווידוי מוחק? עצם האמירה בפה? אפילו בפה הקטן והפשוט והלא צדיק שלי? וידוי הוא משהו יעיל שעובד באמת, לא משהו ש'צריך'?

השקט העמוק, והיער מסביב, הדהדו את השאלה שלי במשמעות רחבה יותר. פתאום חשבתי על זה, שאף פעם, ולעולם, לא ישללו מאתנו את קיום המצוות. לא משנה עד כמה אנחנו קטנים ולא מבינים, עד כמה אנחנו אטומים ולא קולטים ובאופן כללי מפגרים פיגור עמוק בהשוואה לאלה שידעו ופעלו את מה שאפשר לדעת ולפעול. גם אם ירדנו ירידה מנטלית- אינטלקטואלית עצומה, והביצועים שלנו מגושמים כמו דמויות פלסטלינה גושיות וחסרות חן של ילדי גן שהכל נופל להם מהידיים וכלום לא מצליח להם כמו שצריך –

בכל אופן ולמרות זאת, אף פעם לא אמרו ואף פעם לא יאמרו לנו די. מספיק. אין טעם שתניחו את התפילין האלה – אתם ממילא לא מבינים כלום מהמשמעות האמתית שלהם.

אין לכם מושג מהי שבת באמת, אין לכם מושג מהן מילות התפילה. עזבו, בשביל מה, כבר איבדתם מגע. חבל על המאמץ, אתם כבר לא רלבנטיים, רדו מזה.

בשום מצב של ירידה רוחנית לא יגידו ליהודי אל תעשה. תמיד, בכל מקום ומכל מקום יגידו לו – תעשה. תביא את מי שאתה ואת מה שאתה יכול.

כלומר גם הפה שלי, עם המחשבות הפזורות המתלוות אליו, עדיין בגדר מקיים מצוות וידוי. אף אחד לא פסל אותי ולא אמר שאין עוד טעם בווידוי שלי. אם לא אמרו שאין – סימן שיש. הפה שלי עדיין כשיר למחוק את החטאים שלי. הווידוי ממשיך לעבוד למרות שזאת אני.

ואם כך… אם כך, התחלתי לראות באור אחר את מלקט החטאים שחיבר את החוברת. התחלתי להבין בצורה שונה, לראשונה, את העניין כולו.

*

נגיד שיש מישהו עם מכשיר מלטש, ואתה מסמן לו את מה ללטש.

אני זוכרת את רופא השיניים מתקין לי כתר חדש. הוא הניח לי דף דיו קטן בפה ואמר לי לנשוך אותו חזק. היכן שיצטברו סימנים כחולים הוא ילטש וינמיך. הדיו על השיניים מסמן לו מה להוריד.

או במלטשת היהלומים. שם לוקחים יהלום גולמי ומסמנים על כל השכבות שאינן יהלום סימון שאומר – את זה להוריד. את זה לחתוך וללטש. את זה להסיר. וגם את וגם את זה וגם את זה. וכעת עוד קצת מהצד הזה ומהצד ההוא.. ועוד טיפ-טיפה.. הנה, הורדנו את כל מה שהוא לא יהלום, נשארה רק האבן היקרה והמושלמת, בלי מה שעמעם והסתיר אותה מקודם.

יכול להיות, אולי, שהווידוי מסמן את החלקים הלא רצויים? אולי הוא בעצם אמירה שמגדירה – את זה להוריד, וגם את זה, וגם את זה וגם את זה?

נכון, לא נעים לגשת אל החורים השחורים ואל הסדקים המודחקים והשקרים המוכחשים ולהוציא אותם לאור. לא כיף להתעמק – תחת הסעיף הזה יש את תתי החטאים האלה, ותחת ההגדרה הזאת יש את כל השוגגים האלה. מפה מסתעפים הגזלים ומפה מתפצלים הזלזולים והנה כאן הרכילויות והלשונות הרעות.. ואל תשכחו את האוסף הרבגוני שמופיע בחוברת – עשרות דוגמאות מפורטות ומביכות שהוא ליקט בחריצות כזאת.. אבל אולי הוא פשוט התכוון לסמן את כל השכבות שחונקות את היהלום וצריך להוריד.. גם את זה וגם את זה וגם את זה..?

*

וידוי זה לנשום עמוק, לאסוף כוחות, לשנס מותניים ולהתקרב, אחת לשנה, אל המקומות הדוחים והמגעילים. נכון, לא כיף להיות שם. מביך ומעיק ומרתיע. אבל מצד שני, איך אומרים בתפילת ערב יום כיפור קטן, אם בבית דין של בשר ודם, מי שכופר משחררים אותו ומי שמודה מענישים אותו, אצל הקב"ה בדיוק להיפך – מי שכופר מענישים אותו, ומי שמודה חוננים אותו.

עם ההבנה החדשה הזאת על מהות הווידוי קמתי בבוקר והלכתי להמשך התפילות. שחרית, שני וידויים, מוסף, עוד שניים. במנחה כבר הרגשתי כמו שוכרת דירה, שבעל הבית שלח אליה צוות לטפל בכל הקלקולים. לא נעים להראות להם את כל המקומות שנפגעו. הצינורות שהתפוצצו, החלונות שהתנפצו, ארונות המטבח שהתרטבו והתנפחו, המקומות בקירות שכורסמו ונסדקו.. ממש לא כיף להוביל את המשפצים והבנאים ממקום למקום ולהודות: פה קלקלנו, פה לא שמרנו, וגם פה וגם פה וגם פה..

אבל הם באו לתקן. כל מה שנודה בו ירוחם וישופץ, ומה שנסתיר יישאר מוזנח ומקולקל. לא חבל?

*

אולי זאת הסיבה שמתוודים עשר פעמים, שוב ושוב ושוב. הפעם הראשונה מביכה כל כך שהפה בקושי נפתח והנפש לגמרי ננעלת. גם בפעמים הבאות קשה להתקרב ממש, להורות באצבע ולהודות. אבל ככל שהיום הקדוש מתקדם, אני קולטת את ההיגיון שמאחורי הווידוי.

הפעם הראשונה היתה איומה. מרוב מבוכה לא נשמתי, אבל איכשהו עם כל האי נוחות אמרתי את המילים בכל זאת. הסכמתי.

הפעמים הבאות נהיו קלות יותר, לא כי התרגלתי, אלא כי הטעויות הלכו ונפרדו וממני. מאמירה לאמירה הן הלכו ונהיו לא אני. החלונות המנופצים והצינורות המפוצצים, הקירות העבשים ומושבות העכברושים אינם אני, הם התקלות שנגרמו ונערמו לאורך השנה. ואני אינני רוצה בהן עוד.

אני רוצה תיקון – ולשמור עליו ככל שאצליח. ביתר מרץ וביתר נחישות אני מובילה את צוות המשפצים שלי מחור לחור, מבור לבור, ומראה להם היכן התקלקל. אני לא רוצה יותר להיות שבורה ומנופצת. אני רוצה להיות מתוקנת ושלמה. אפשר, בבקשה?

*

בפירוש לעבודת כהן גדול קראתי, שהאיש העתי, שהוביל את השעיר המשתלח מבית המקדש לכיוון המדבר, היה יורד בכבש מיוחד. למה לא הובילו אותו דרך העזרה? כי היהודים המצטופפים שם היו תולשים אותו מרוב קוצר רוח, שימהר כבר עם השעיר המשתלח ולא יעכב את כפרתם. אני לא יודעת את מה היה חשש שיתלשו – את הצמר של השעיר או את השערות של האיש העתי.. והרי אסור בכלל לתלוש ביום כיפור – אבל עובדה היא שנדרשו לכבש מיוחד להוביל בו את השליח עם השעיר, כדי שלא 'יתלשו אותו', כך לשון פירוש האבודרהם, מרוב שאין הם יכולים להמתין עוד לכפרה.

מה זה כפרה, ריבונו של עולם? לי אין מושג. אבל מי שידע איך זה מרגיש לא יכול היה לשאת את הציפיה. כל דקה נדמתה לו כנצח.

נו כבר, נו כבר, נו!! קח את השעיר ועוף איתו למדבר, תרסק אותו שם ויחד איתו את כל החטאים והעוונות והפשעים שלנו. תמהר ותביא את הרגע הזה, שמוריד מאתנו בבת אחת משקל מכביד של עבירות מזוהמות בנות שנה תמימה.. תן לנו את ההקלה העצומה והמהממת הזאת, הקלת הטהרה והכפרה. נו!!

 

עד שיהיה לנו שעיר, בשנה הבאה בירושלים הבנויה אמן, יש לנו את הווידוי. גם הוא מנקה, גם הוא מחטא, גם הוא מפריד אותנו מכל השכבות החונקות והדביקות. צריך לנשום עמוק, לגשת אליו עם כל המבוכה הכרוכה, ולהתחיל להראות במילים בצורה מפורטת. את זה אני לא רוצה, ריבונו של עולם, וגם את זה וגם את זה וגם את זה.

וכדאי להיערך מראש עם כמה שיותר חוברות…

מתוך דיבורים ששמענו

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

חדש באתר

3 תגובות

  1. כמו תמיד,חיה יקרה,את רואה דברים מזוויות שאחרים עדיין לא הגיעו,ומזכה אותנו לראות יחד איתך
    את כל כך מתוקה,והקב'ה כל דייק כששם אותך בדיוק עכשיו
    תמשיכי לזכותולהמתיק

  2. מאמר עוצמתי
    פותח את הלב
    ליווה אותי במשך כל יום הכיפורים והביא אותי לתפילה וחיבור ממקום אחר לגמרי
    מקום של אהבה

  3. תודה על הדיבורים המתוקים והמחזקים האלה! אני כ"כ רחוקה נפשית מיום הכיפורים ויש פה איזה דיבור אמיתי, מחבר.
    נשמח לקרוא פה עוד שיחות של חיה היקרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.