אני ואת רובוט? / יונה בנישו

שיתוף ב email
שיתוף ב print

"נו יאלה מהר אילה, מהר! מהר יותר!"
"כולנו מחכים לך כדי לקרוא קריאת שמע…"
ככה מצאתי את עצמי דוחקת בילדה שלי. אחרי שכוחותי כבר עזבו אותי מזמן, עפעפי רפרפו
במרץ על עיני, ומכיוון פי נשמעו "קנעקים" בזמן שהלסתות שלי עמדו להיקרע כמעט לגמרי.
מפיהוק.
ההשכבה נמשכה זמן רב. רב מידי לטעמי. כמה זמן לוקח לילדה בת שלוש וחצי להתפנות
ולחזור למיטה? שמא גם היא, כמוני, עמדה במטבח בכל שעות היממה… והכינה אינספור
ארוחות ביום לאינספור חגים ושבתות??
השנה זה היה קשה, ככה הרגשתי. שבת- חג שבת- חג. ואני השתזפתי לי במטבח בין
התנורים, לכיריים, לקומקום ולהבלי פיהם של ילדי, להבדיל.
פעם אחר פעם שלחתי את בעלי למכולת. "ותעשה לי טובה תחזור עם כוסברה" התחננתי.
הוא לא חזר עם כוסברה אלא עם חלב.
הרמתי גבה כמי ששואל על התחליף המגוון, והוא עדכן אותי במחסור החדש. אין חלב!
אז הוא קנה חלב ונהיה לנו בשפע ברוך ה'. לא רציתי שהוא יתקלקל אז הכנתי קרפ.
אופס! חסרה לי ביצה. ושמן, זה הבקבוק האחרון.
בעלי נשלח שוב למכולת. אבל הפעם הוא הביא לי כוסברה כתחליף. יש מחסור בשמן כך
הסתבר..
השוויתי מתכונים במוחי במהירות ואילתרתי משהו מעניין, תחליף למחסורים. עוד מעט
אחותי ובעלה מגיעים לארוחת ערב. וצריך לדאוג לכיבוד ראוי לשמו ולשולחן ערוך…
וזו אחת הארוחות מיני……….. תשלימו לבד. שבת- חג שבת- חג.
והילדה הזאת, אילה שלי. מעזה לפסוע לה מעדנות למיטתה כשאימה העייפה (אני) מתה
כבר ללכת לישון??
פתאום נזכרתי בעוד כמה מקרים כאלו. אחד מהם היה כשביליתי במטבח, כמובן. היא באה
אלי עם דף ועט וביקשה שאצייר לה ספר תורה ובאמצעו כתר. (???) פתרתי אותה ממני
בתרוצים כמו: "אחר כך, תבקשי מאבא, אולי עוד מעט…"
פעם אחרת הייתי באמצע לשטוף כלים והיא רצתה מאוד שאבוא לראות את הפאזל שגמרה
להרכיב. כל מילות ההדחקה עמדו לי על הלשון אך הפעם החלטתי דווקא לעצור.

שטפתי את ידי מהסבון. ניגבתי אותן, הפניתי גב בהפגנתיות לכלים ובאתי לראות את
הפאזל.
העיניים שלה נצצו.
הסתכלתי עליה.
פתאום ראיתי אותה. את אילה שלי. בת השלוש וחצי. האמצעית, הקצת סנדוויץ', המאוד
יצירתית, המתוקה הזאת. אילה.
התישבתי על הרצפה בישיבה מזרחית, וזה נתן לה אות להמשיך ולהרכיב עוד פאזל למול
עיני הצופות. היא נהנתה מכל רגע!
עצמתי את עיני ולקחתי נשימה.
ניסיתי להבין איך זה התחיל? איך, ריבונו של עולם, נהייתי תקתקנית כזו יעילה וממהרת?
איך כמעט אין לי זמן להסתכל על הילדים שלי מציירים או מרכיבים פאזל? איך המבט שלי
הפך להיות רובוטי כל כך, וכל עצם שנקלט בהן- פוטנציאל להילקח ולהיעמד במקומו הנכון??
מתי בפעם האחרונה נהיניתי להביט בשקיעה? או לספור כמה כוכבים יש בשמיים? מתי
הסתכלתי לילדים שלי בעיניים ולא רק הינדסתי אותם? ולמה לאילה שלי אסור לחלום??
למה?
כי אני עייפה?
או כי..
אולי כי גם אני רוצה לחלום לפעמים ואסור לי?
כן, אסור לי! אני צריכה לתקתק ארוחות שבת וחג. לזכור לכבות את הבויילר. להדליק את
האור בשרותים. להשכיב את הילדים ולצחצח להם שיניים. לזכור לחייך ולומר "לילה טוב",
אני צריכה לערוך ולפנות. להדיח כלים ולצייר ציורים בצורת ספרי תורה. לקנות חבילת
ממתקים כדי לזרוק בשמחת תורה ולהיזהר שהילדים לא יאכלו מהם יותר מידי. לקבוע תור
לרופא שיניים. להכין סנדוויצים לארוחת בוקר. להכין סנדוויץ' לעצמי (בד"כ שוכחת). לקנות
בגדים לחגים, למעבר, לחורף, לחתונה ברוך ה', לאביב ולקיץ…
איזה סחרור!
איך אמצא עוד זמן לחלום בתוך כל המיקסר הזה?
איך באמת?

 

אם לא אייצר אותו בעצמי?
אם לא אחליט להפנות גב לכלים ולכל שאר המטלות הרובצות עלי
ולעשות מקום בתוכי לילדה שלי,
ולי עצמי.

יונה.

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

7 תגובות

  1. יונה יקרה,
    תודה שהארת את העיניים, עכשיו רק נשאר לכבות את החשמל של הרובוט ולעבור למצב חי…
    תודה על המילים
    תמשיכי לכתוב!!

  2. נהנתי והזדהתי מהסיפור של הרובוט ואני כל כך אמיתי ונכון המרדף הזה אחר להספיק להכין לבשל חנקות לקנות לארגן לארח לפנק ולבסוף את היקרים שלנו האהובים מכל המשפחה הגריעינית האהובה שלנו זזה הצידה שלא נדבר על האני עצמי שלי….שפשוט נשכח בין חג לשבת ב"ה תודה לאל שיש עכשו קצת זמן לפני שחג חנוכה יקיש בדלת

  3. כמה שזה נכון!!! לצערי הרב, יותר מידי אמיתי!!!
    אמא יקרה! – אני מבטיחה לך! – הכלים לא יברחו מהכיור! בטוח! ניסיתי!!! הם יחכו לך בסבלנות ואפילו לא יקרה להם שום דבר, אם ישארו יומיים שלושה שם!הם לא יזוזו משם ויחכו לך בסבלנות! ולא! לא יקרה להם (וגם לך…) שום דבר!!!

    אבל הילדים שלנו גדלים מהר! מהר מידי! איננו שמות לב איך הזמן טס ואנחנו מפספסות את ההנאה מגידול הילדים! את ההנאה והשמחה מכל התקדמות, מכל הברקה, את התקשורת הבריאה והפתוחה שמתפתחת רק מתוך נתינת זמן ויחס לילדים!
    בסוף, אנחנו מוצאות את הילדים שלנו גדולים, בלי ששמנו לב ואז ליבנו נחמץ,
    איך פספסנו את כל השנים המדהימות והתמימות האלה???
    ואי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה!!!
    תמיד ניתן לתקן, אך לעולם זה לא יהיה אותו הדבר!!!

    אמהות יקרות! תפשו כל שניה שרק יש לכן להקדיש לילדים הטהורים שלכן!!!
    ד' נתן לנו ילדים כדי לגדל ולחנך אותם בדרך התורה והמצוות. ובלי יחס חם, הארת פנים, התפעלות מכל יצירה וכו' – לא נוכל לחנכם כראוי! רק מתוך קרבה, אהבה וכבוד!!!
    גם אני הייתי שם ב"ה! ואני אומרת לך ששווה להשתמש בחד פעמי! (ואל תגידי שזה יקר מידי, פעם זה באמת היה יקר, אבל היום – המים והסבון עולים אותו דבר אם לא יותר! וזה שווה!!!) הילדים הם נשמות טהורות שצריך להשקיע בהם את כל הנשמה, (בפרט בדור הקשה היום!!!) כדי שיגדלו יר"ש, בעלי מידות טובות וכו'! כל מה שמסביב זה חיצוני. למשל – צעצועים שילדים לא רוצים לאסוף, שישארו על הרצפה (בחדר ילדים כמובן!) גם הם לא יברחו ומחר בבוקר הילדים "ישפכו" אותם שוב על הרצפה…
    אבל הכוחות שלך כן בורחים וגם השנים וגם הקשר עם הילדים!!!

    פשוט נקודה למחשבה, מאם וסבתא מנוסה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.