בוודאי, ישנו שם: מסע מרתק לאפגניסטן היהודי האחרון / מירה דביר

שיתוף ב email
שיתוף ב print

בעלות מיליוני דולרים ובמעורבות בינלאומית:

שלושה מבצעים לחילוץ היהודי האחרון באפגניסטאן יצאו לפועל, אך ברגע האחרון נשוא הפעולה התחרט והמבצע בוטל

זבולון סימן-טוב היהודי האחרון באפגניסטן הודה על המאמצים לחילוצו אך הבהיר בשיחה ל"קטיפה": "נתנו לי הזדמנות לברוח, אבל אני לא עוזב את הבית"

בשבועות האחרונים, קהילת המודיעין העולמית רוחשת וגועשת, סביב נסיגתה הפתאומית של ארה"ב מאפגניסטן ועליית הטאליבן לשלטון כמעט ללא קרב. אך כמו כל אירוע בינלאומי אי אפשר בלי הנקודה היהודית הנעמדת באמצע החדר. והפעם במוקד הדיונים עמד זבולון סימן-טוב, היהודי האחרון שנותר באפגניסטן.

זבולון בן ה-60, נשאר במשך שנים במדינה המוסלמית כאשר כל משפחתו עזבה, יחד עם יהודי נוסף בשם יצחק (אישאק) לוי. הלצה ידועה ומפורסמת מספרת כי ליהודי צריך שני בתי כנסת אחת להתפלל בו ואחת שאליו הוא 'לא' נכנס. נגף זה פגע גם בשני היהודים האחרונים שנותרו כשארית הפליטה מהקהילה היהודית האפגנית המפוארת. לצער רבים, השניים לא הסתדרו זה עם זה, סיפור שזכה לסיקור נרחב בתקשורת המערבית בזמן מלחמת האזרחים במדינה ואחרי הכניסה של ארה"ב למדינה.

בשנת תשס"ה נפטר לוי, וזבולון היה שם כדי לסייע בהעברת ארונו לידי הצלב האדום שהעבירו לקבורה בישראל, וזבולון סימן-טוב, נותר היהודי האחרון במדינה. בין לבין הוא הספיק לעלות ארצה התגורר בחולון, אך לא התאקלם בארץ ושב לארץ מולדתו – אפגניסטן, משם הוא מתקשה להיפרד גם בימים אלה כשחרב חלילה מאיימת לפגוע בו, כשידי ישמעאל- הטאליבן ודאע"ש גוברים ושם אותו במרכז העניינים וטרף קל חלילה בידי המבקשים את חייו, מחבלים קיצוניים המבקשים לפגוע ביהודים, כפי שכבר הצהירו והגדירו אותו כ'כופר' באיסלאם.

עם נסיגת ארה"ב מאפגניסטאן, החלו כוחות הטאליבן להרים ראש וכאמור הצליחו להשתלט על המדינה כמעט ללא יריה אחת, האמריקנים החלו לחלץ מהמדינה את חייליה ולצידם גם אפגנים שסייעו להם בשני העשורים האחרונים בהם שהו כוחות ארה"ב במדינה. אך פיגוע קטלני קטע את הכל.

בתיאור שסיפר ל'קטיפה' יהודי שביקר בחשאי באפגניסטאן שהגדרה בזמנו בידי ארה"ב כמאוימת בדרגה 4 (לא לבקר שם, סכנת מוות!) "כשעולים למטוס בדרך לאחת המדינות המסוכנות בעולם, וכשרבים מהנוסעים עלולים להיות חברי טליבאן, שמתי מבטחי בקב"ה. מחלון המטוס המתקרב לקאבול אני רואה מכוניות, כבישים שלווים ושווקים תוססים, אבל ככל שמתקרבים למסלול הנחיתה, כך אני מבחין במסוקים מעל נמל התעופה ועל המסלול. נמל התעופה של קאבול נחשב לאחד המאובטחים בעולם, לאחר שהפך יעד למתקפות טרור רבות", עם נסיגת ארה"ב חזר שדה התעופה להיות יעד למתקפות והחילוץ מהמדינה נעשה מסובך יותר ויותר.

הוא מתאר בפנינו איך היה נראה שדה התעופה בקאבול הבירה "הוא בנוי כמו מבצר לכל דבר, מוקף חומות בטון בגובה תשעה מטרים. כשירדנו מכבש המטוס בדרך לאוטובוס שייקח אותנו לטרמינל, כלב לזיהוי חומרי נפץ עבר בינינו. גם צוות הניקוי שהגיע לנקות את המטוס עבר בדיקה של הכלב ובדיקה בגלאי מתכות, לפני שעלה לנקות אותו.

"מחלון הרכב, ביציאה משדה התעופה, נראית קאבול כמו כל עיר גדולה", מה שהרגיע אותו מאוד. בכל פינת רחוב אנשים מוכרים דברים – לחם, פירות, אגוזים, בקבוקי מים, צעצועים.

נקודות בידוק של הצבא האפגני פרוסות בכל רחבי העיר, כעת כנראה מחליפים אותם חברי הטאליבן. הן כוללות מחסומי דרך, דוקרנים וחיילים חמושים ברובי קלצ'ניקוב. ספינת אוויר ענקית מרחפת כל העת בשמיים ומצויד במצלמות מתקדמות, המפקחות על הנעשה על פני הקרקע.

אחד מהאנשים שביקר באפגניסטאן הוא העיתונאי שלומי זאיאנץ מארה"ב, צעיר חרדי ששם נפשו בכפו ומבקר מעת לעת במקומות נידחים ברחבי מדינות מוסלמיות, אחד המקומות שהוא ביקר היה אפגניסטאן במטרה לפגוש את היהודי האחרון באפגניסטאן, "בדרכי למקום מגוריו של זבולון, קשה שלא להבחין בחיילים עם רובים בכל כמה עשרות מטרים", מתאר גם שלומי את תיאורי האבטחה המשווים למדינה תחושת מלחמה גם בסמטאות הקטנות. "אנחנו פונים לרחוב שידוע בדוכנים שמוכרים פרחים. ברחוב הזה ממוקם בית הכנסת של קאבול. ממה ששמעתי, זבולון חי בבניין בית הכנסת מאז 1996. המדריך שלי, חסן ניסה להתקשר אליו ולהודיע לו שאני בא, אבל הטלפון של זבולון היה כבוי במשך כמה ימים. קיוויתי ששום דבר רע לא קרה לו".

"חסן עוצר ליד בניין חסר ייחוד בן שתי קומות, אחד הבודדים שאינו כולל חנות פרחים. "הגענו", הוא אומר.

"דלת הכניסה נעולה, אבל מישהו פותח לנו אותה, ואנחנו נכנסים דרך חצר פנימית, עולים במדרגות שהמעקה שלהן עשוי בתבנית מגן דוד, סימן לקהילה היהודית שבנתה את המקום לפני שנים רבות", "הוא כאן", יוצא אלי חסן בהתרגשות.

זאיאנץ מתאר "הדלת נפתחת, ואפגני מזוקן נראה בפתח. הוא מכניס אותנו פנימה ללא מילים, אל חדר פשוט, צבוע ורוד, עם שטיח פרסי, כריות ארוכות לישיבה, מאוורר קטן ולוח שנה בעברית שתלוי על הקיר. שני אפגנים יושבים על הכריות, ולידם אני מזהה את זבולון, כשהוא ישן שנת צהריים.

"הגברים מעירים אותו. הוא נראה מבולבל לרגע, אבל אז מזהה את חסן ומתחיל לדבר בדארי, ניב של פרסית. הוא לובש את הלבוש האפגני המסורתי בדיוק כמוני, אבל שלא כמוני, חובש כיפה ולא כובע פאקול".

"הוא פונה אלי ומחייך. "אתה יהודי?" הוא שואל באנגלית. כן!" ענה לו זאיאנץ בהתרגשות ומתאר "הוא לוחץ את ידי בחמימות. כששני יהודים נפגשים במקום מרוחק, יש התרגשות מידבקת".

"למעט כמה מילים באנגלית ובעברית, שלמד עם השנים, זבולון לא דובר שפות זרות. את השיחה הוא ממשיך לנהל בעזרת חסן המדריך המקומי, שהאנגלית שלו מושלמת כמעט כמו הדארי של זבולון".

"מאיפה אתה? הוא שאל. ועניתי לו מאמריקה". שאלתי אותו שוב ליתר ביטחון "אתה זבולון, נכון? הוא הנהן בראשו לחיוב".

"מי הגברים שיושבים כאן?" הוא נשאל וזבולון השיב "אלה חברים שלי". לדברי זאיאנץ המעורבות החברתית שלו עם שכניו המוסלמים הפתיעה אותו, "בראשי דמיינתי אותו חי לבד, מרוחק ובודד, מתמודד עם הפחד. אבל זבולון מנהל חיי חברה".

חסן שואל את זבולון למה הטלפון שלו כבוי, וזבולון אומר שהחליף מספר לאחרונה. זבולון ממשיך לירות לכיוון זאיאנץ שאלות ואחרי כמה דקות הוא מבקש מכולם לצאת מהחדר כדי לדבר איתו בפרטיות.

זבולון מציע כוס תה חם, "סירבתי בנימוס. גם כך חם בחדר, והמאוורר לא עוזר במיוחד", הוא מספר בחיוך.

זבולון סיפר על מצבו. "בשבועות האחרונים היו לי בעיות. הכנתי לעצמי יין, ומישהו ראה וחשב שאני מוכר אותו", מה שלא חוקי במדינה שחוקיה נהוגים על פי השריעה – חוקי האיסלאם האוסרים צריכת יין ואלכוהול. "דיווחו עלי לממשלה, ונעצרתי. קבעו לי ערבות גבוהה מאוד, הייתי בצרה גדולה. הסיפור שלי הגיע לאשתו של הנשיא, שלטענת זבולון, היא יהודייה. היא עשתה כמה שיחות למחלקת המודיעין, והם שחררו אותי".

זאיאנץ מספר על ההפתעה "זה לא ייאמן, אמרתי לו. אתה בטוח שהיא יהודייה? אם כך, אתה לא היהודי האחרון באפגניסטן… וזבולון הנהן בראשו". שלומי מספר כי בשיחה מתערב חסן המדריך ומסביר שאשתו של הנשיא אינה אפגנית במוצאה. היא אמריקנית-לבנונית, וזה אומר שזבולון הוא בכל זאת היהודי האחרון כאן", ניסה המדריך לסנגר עליו ולשמר לו את התואר הנכבד.

"זבולון שאל אותי אם אני כאן לבד?, יהודי אף פעם לא לבד, עניתי לו והוא חייך חיוך גדול".

זאיאנץ שסיפור ביקורו באפגניסטאן בשנה האחרונה הפך אותו ליהודי האחרון שפגש את היהודי האחרון באפגניסטאן מתאר כיצד הוא ראיין אותו "אני ביקשתי ממנו לספר לי על היהודים באפגניסטן ההיסטוריה של היהודים באפגניסטן הולכת אחורה יותר מ־2,000 שנה. הם ישבו בעיקר בצפון המדינה, וגם בעיר הראת שבמערב, שם היו יותר מ־500 משפחות", הוא התחיל לתאר בפניו את ההיסטוריה המפוארת שהיתה ואיננה.

"יהודי קאבול הגיעו מכל רחבי אפגניסטן, משום שכאן היתה הבירה והיה נוח לגור כאן. הדוד של אבא שלי, יוסף סימן-טוב, היה רב כאן, וגם הסבא של אבא שלי, אליהו סימן-טוב, היה רב גדול. השמות של הסבים שלי מונצחים בבית הכנסת של יוצאי אפגניסטן בחולון. דוד אחר של אבא שלי היה מוכר שטיחים ובעל השפעה על הממשל, המלך אהב אותו", תיאר זבולון את התיאור שכל יוצא מדינות מזרח מספר על קרי הממשל עם המלך…

זבולון המשיך לתאר לזאיאנץ "כשמדינת ישראל קמה, היהודים התחילו לעבור לשם. לאט-לאט הקהילה הצטמצמה עוד ועוד. לא משום שהם היו בסכנה כאן, אלא כי החליטו שהם מעדיפים לחיות בישראל. בסופו של דבר, הקהילה התפרקה בשנות ה־90, אחרי שבריה"מ השתלטה על המדינה".

על עצמו סיפר זבולון כי נולד וגדל בעיר הראת "למעשה גדלתי בהראת, הלכתי שם ל'חיידר', אבל בסופו של דבר אבא שלי החליט לעבור לקאבול. הוא היה איש עסקים שייצר שטיחים ומוצרי עור ומכר אותם באנגליה. כשהייתי מספיק גדול, הצטרפתי לעסק שלו. נסעתי לטורקמניסטן לעשות עסקים, ושם פגשתי את אשתי. היא מהקהילה היהודית של טורקמניסטן. התחתַנו ונולדו לנו שתי בנות. אחר כך התגרשנו. אשתי ושתי הבנות שלי עזבו את אפגניסטן, הן גרות כיום בחולון בישראל, אני בקשר עם הבנות", הוא סיפר.

"למה נשארת באפגניסטן?" שאל אותו זאיאנץ וזבולון מגיב לו תשובה שתהפוך בהמשך לרועץ עבורו "אני פשוט אוהב את אפגניסטן". גם עכשיו כשחרב חדה מאיימה על צווארו קשה עליו הפרידה וזבולון מסרב לעזוב את הבית.

זבולון סימן-טוב רק בן 61. הוא לא יוצא הרבה מהבית, לזאיאנץ הוא סיפר כי הוא לא אוכל שום אוכל מקומי "חברים מזמינים אותי לאכול אצלם, וכל מה שאני יכול לאכול זה ירקות וביצים. היהודים האחרונים שביקרו אותי הביאו עוגיות מאמריקה", הוא סיפר לו וזאיאנץ הוציא מתיקו נקניק סלאמי אמריקאי, עיניו של זבולון אורו הוא נעצר על סמל הכשרות ומחייך ושואל את האורח היהודי "זה עוף או בקר", זאיאנץ עונה לו "בקר".

זבולון הראה לו את סכין השחיטה ומספר לו "אני לא שוחט במקצועי, אבל למדתי הלכות שחיטה, ואני יודע איך לבדוק סכין". ופנה להראות לאורחו האמריקאי איך הוא משחיז את הסכין באבנים. "אבא שלי היה שוחט. אני למדתי שחיטה מרב בטשקנט", הוסיף זבולון ותיאר.

זאיאנץ מביט בו ושואל אותו "אתה לא מרגיש בודד לפעמים?" וזבולון מנסה לשדר עסקים כרגיל "אני רגיל לזה. יש לי הרבה חברים כאן".

"למה שלא תיסע לישראל כדי לחיות חיים יהודיים סדירים ורגילים", שואל אותו זאיאנץ שאלה שכמה חודשים לאחר מכן הופכת להיות קריטית כל כך, "אני לא יכול לעזוב את אפגניסטן, זה הבית שלי. אני יכול לנסוע לכמה חודשים ואז לחזור לכאן. אבל כמו שאמרתי לך, הטיסות הן עניין יקר מאוד", מתברר כי גם כאשר שפכו מיליוני דולרים לשלושה מבצעים לחלץ את היהודי האחרון מאפגניסטאן, הוא בחר להתחמק וברגע האחרון השאיר את הלוחמים והמטוסים למבצעי חילוץ משניים. ועל כך בהמשך.

זאיאנץ מנסה לשאול אותו על ההתמודדות שלו באפגניסטאן "סבלת כאן?", וזבולון חושף "ב-1998 הטליבאן הגיעו לכאן ושמו אותי בכלא. הם שברו את חלונות בית הכנסת וגנבו את ספר התורה האחרון שנשאר", הוא סיפר ושלומי מציין כי הכאב ניכר עליו.

גם המתיחות המפורסמת בעולם בין שני היהודים היחידים במדינה עלה לדיון "שאלתי אותו על הריב המפורסם בינו לבין אישאק (יצחק) לוי". וזבולון ענה בחצי פה "הוא היה איש זקן, ובמהלך שלטון הטליבאן הוא לא היה זהיר מספיק ומשך אלינו הרבה תשומת לב", אמר זבולון. "זה הכניס אותנו לצרות", הוא הוסיף והדגיש אך התנהלותו בימים אלה כשהטליבאן שוב בשלטון לא מובנת לאיש.

זבולון סיפר כי כשיצחק נפטר הוא יצר קשר עם הצלב האדום באפגניסטן, "הם לקחו את הארון שלו לטשקנט. משם משרד החוץ הישראלי ארגן את הבאתו לקבורה בישראל".

בדבריו הוא שיתף כיצד השפיע עליו פטירתו של לוי "הייתי עצוב מאוד. כששמים את הכל בצד, חיבבתי אותו מאוד, היינו כמו אחים. לקראת סוף חייו הוא לא היה בריא, וזה גרם להרבה בעיות. טיפלתי בו בשנים האחרונות שלו".

זאינאץ מנסה לשאול אותו אם חשב מה יהיה אם יקרה לו משהו, מי יטפל בסידורי הקבורה? וזבולון מהנהן בראשו לחיוב. "יש לי כמה חברים באמריקה, שמתקשרים אלי פעם בשבוע כדי לדרוש בשלומי. גם ביקשתי מכמה חברים אפגנים להודיע למשפחה שלי בישראל ולחברים באמריקה, כשאמות. אני מקווה שיחד, החברים והמשפחה שלי יצליחו לארגן את הכל לקבורה שלי".

זבולון הציע להראות לזאיאנץ את בית הכנסת, שהוא היחיד שמתפלל בו. "הוא קם ממושבו ומוביל אותי לאורך המרפסת לצד השני של הבניין. מוציא מפתח גדול מהכיס ופותח את הדלת. בכניסה הוא מנשק בחום את המזוזה וחולץ את סנדליו, כפי שנהוג בקהילות יהודיות במרכז אסיה. גם אני חולץ את נעליי ומשאיר אותן ליד הדלת".

"בית הכנסת הוא חדר גדול עם שטיח, ללא רהיטים, למעט במה וארון קודש. קופסת צדקה גדולה מונחת על הבמה עם עיטור בקטיפה אדומה, שעליו מוטבעים מגיני דוד. על הקירות מנורות עם שמות מי שתרם אותן. אין כיסאות או שולחנות", תיאר זאיאנץ בצבעים חיים.

ומוסיף "זבולון מראה לי את ארון הקודש. בפנים אין ספר תורה, הטאליבן גנב אותו לפני כשני עשורים. רק שופר גדול וערימה של סידורים ישנים, חומשים ותהילים, דפיהם מצהיבים. הוא מתיישב על הבמה ליד ארון הקודש, פותח את הסידור ומתחיל לדקלם חלק מהתפילה. אני מתעטף בטלית שלי ומניח את התפילין, שהבאתי איתי. זו חוויה מיוחדת, להתפלל בבית כנסת שכבר לא נמצא בשימוש".

"אנחנו מתפללים יחד תפילת מנחה, ואז מצטלמים. בדיוק כשאני מתכונן להסיר את התפילין, שניים מחבריו מציצים מהחלון בסקרנות".

"הערב מתחיל לרדת, ואנחנו נפרדים. כשאני מתכונן לצאת מבית הכנסת, זבולון מצביע על קופסת הצדקה. תרומה לתחזוקת בית הכנסת היא לא רעיון רע, בהתחשב בעובדה שהוא נשמר במצב ראוי במשך 20 שנה. אני שם בקופסה שטר של 20 דולר".

"כשאנחנו יורדים לחצר הפנימית, חסן מכניס אותי דרך דלת פתוחה אל חדר חשוך, עם מדרגות יורדות. כל החדר והמדרגות מלאים בזבל וברהיטים ישנים. "זבולון אמר לי להראות לך את החדר הזה, אומר לי חסן. בעבר היה כאן חדר רחצה, איך אתם קוראים לו?"

"ואני אומר לו מיד, מקווה. עכשיו אני מבין מדוע המדרגות היורדות".

"יום למחרת, מוקדם בבוקר אני שוב נוסע לבקר את זבולון. זבולון מקבל את פניי, ואנחנו מוציאים את התהילים והתפילין ומתפללים תפילת שחרית. אני מבחין שהתפילין שלו פגומות, ומזכיר לעצמי לנסות לשלוח לו חדשות כשאחזור לניו יורק. וזבולון מספר כי הוא מניח תפילין מדי יום, חוץ מבשבת ובחג".

זאיאנץ עשה את דרכו בחזרה אל נמל התעופה בקאבול, הוא עזב את אפגניסטן, אבל זבולון נשאר בליבו.

בהמשך הוא מתאר כי "מבצע התפילין הצליח. כשהתפללתי לצדו, ראיתי שיש בעיות הלכתיות גדולות עם התפילין שלו, שכבר גם לא היו ראויות לתיקון. היה לי ברור שהן אינן כשרות, אבל הבנתי שאין יהודים אחרים שם במדינה שיעזרו לו להשיג תפילין אחרות ובטח שלא חנות לתשמישי קדושה שם יוכל לקנות תפילין חדשות, ואני כרגע היחיד שיכול לדאוג לו לזה. כשחזרתי מאפגניסטן לארה"ב, עשיתי קמפיין לרכישת תפילין חדשות עבורו, בקרב חבריי וברוך ד', הצלחתי להשיג את סכום הכסף לרכישת תפילין חדשות עבורו, כמה אלפי שקלים, וקניתי לו תפילין חדשות ומהודרות, גם שקית מהודרת לתפילין של זבולון שלחתי לו מעור אמיתי, בצבעי הדגל האפגני. משהו ייחודי".

סיפורו של זבולון, לא תם. התואר היהודי האחרון באפגניסטאן קרץ לו. זאיאנץ בסיוע יהודים נוספים ניסו לעשות הכל כדי לחלץ אותו מהרשת הלופפת אותו בימים אלה, והציעו לו חילוץ אמריקני מהמדינה. זבולון ניתק מגע.

בהמשך הוכנס לתמונה העסקן האמריקאי הרב משה מרגרטן יו"ר ארגון "צדק" ומשתדלניה הבולטים של היהדות החרדית במסדרונות הבית הלבן, שגייס סכומי עתק של עשרות מיליוני דולרים מיהודים אמריקניים ובשיחה מיוחדת עם 'יתד נאמן' הוא מספר, על מספר ניסיונות לחילוצו של סימן-טוב, שלא צלחו בשל חוסר שיתוף פעולה שלו.

"את הפניה לחלץ את סימן-טוב, קיבלתי מכמה יהודים. הם קישרו אותי איתו וסיכמנו על מבצע חילוץ שיוצא לדרך SOS. הכוחות האמריקניים נסוגו מרחבי אפגניסטאן, אך יחידות אבטחה בפרטיות עדיין פועלות ברחבי המדינה, במרכזם יחידה מובחרת של בוגרי יחידות מובחרות אמריקנים "X-delta Force" שמם, בתרגום חופשי יוצאי יחידת העילית בכוחות המבצעים המיוחדים של ארצות הברית".

בשיחה עם "יתד נאמן" חושף מרגרטן כי שכר את שירותיהם, ומאבטחים של היחידה סמויים הועמדו לשמירה סביב סימן-טוב. "החשש שלנו, הוא פחות מהטליבאן, יותר משלוחת דאע"ש במדינה שמנסה לזנב ולהקצין על כוחות הטליבאן".

שעות אחרי הפיגוע הרצחני בקאבול בשבוע שעבר, שגבה את חייהם של יותר מ-170 בני אדם, יצאה מנמל התעופה בבירה האפגנית טיסת חילוץ מיוחדת ובה עשרות אזרחים, וארבעה ילדים קטנים, היתה זו הטיסה הראשונה אותה ארגן העסקן הרב משה מרגרטן.

מרגרטן בכלל רצה כאמור תחילה כאמור לחלץ את זבולון סימן-טוב שחי באפגניסטאן, אך לאחר שזה סירב, עשה שימוש במטוס החילוץ כדי לחלץ כמה שיותר אנשים מהמדינה.

הוא מספר כי ברגע שנודע לגורמי הממשל השונים על פעילות החילוץ אותה הוא מוביל באפגניסטאן החל לקבל פניות מהבית הלבן ומהממשל הקטארי לסייע להם בחילוץ אפגנים, אשר לגורמים הפונים יש אינטרס לחלצם. "לא יכולתי להגיד שאני פועל רק ליהודים, כחלק מרשת העסקונה אני נזקק לקשרים מול כלל הגורמים ונעניתי מיידית לסייע. מי שמימן את המבצע היו יהודים, לאו דווקא חרדים. חלקם בשל הכרת הטוב לשותפיהם העסקיים באפגניסטאן וחלקם ראו אידיאל בקידוש ד' בכך שיהודים סייעו להצלת אפגנים מגורל איום".

אך לא רק. מרגרטן חושף כי בנוסף הגיעה אליו גם בקשה מישראל "אפגני שתרם איבר שהציל את חייו ליהודי חרדי בארץ ישראל, וביקשו לסייע לאותו אפגני. הטאליבן כבר הגדירו אותו כ'כופר' וכמי שנידון למוות בשל סיועו בהצלת יהודי, התחננו כדי להצילו. בחסדי שמים, הצלחנו לאתר אותו ולחלץ גם אותו".

מרגרטן חושף כי שלושה ניסיונות נעשו כדי לחלץ את סימן-טוב. בכל פעם הוא ניתק קשר ברגע האחרון. כל פעם מחדש עלה לנו סכומי עתק, הפעלת גורמים בינלאומיים שונים אופורציה נרחבת, אך אי אפשר להילחם עם אדם שלא רוצה לעזור לעצמו.

בטיסת החילוץ שמימן מרגרטן היו בין היתר גם ארבעה ילדים קטנים, שאביהם, שעבד עם האמריקנים, נעלם בתחילת העשור הקודם וככה"נ נרצח, אמם חולצה מהמדינה לפני כמה שנים בשל איומים כלפיה והם נותרו לבדם בלב התופת, לאחר שאמם הוברחה לארה"ב שם קיבלה מקלט מדיני. בסיועו של מרגרטן הם התאחדו עם אמם סוניטה, אפגנית שחיה בעיר אולבני במדינת ניו יורק, שלוש שנים אחרי שנאלצה להותיר אותם באפגניסטאן.

מרגרטן מספר שהפיגוע בנמל התעופה של קאבול בשבוע שעבר הוא שחשף אותו לסיפורם של ארבעת הילדים, ועל כן החליט לנסות ולחלץ אותם: "ילדים בלי הורים, מי ידע אם הם עדיין חיים. דיברתי עם חבר טוב שלי שהשיג את העורך דין שמייצג את האמא, וכמה שעות לאחר מכן הם כבר היו בנמל התעופה".

מרגרטן חסיד סקווירא ותושב ניו יורק, עומד בראש עמותת "צדק" שמטרתה לסייע לאנשים במצוקה ולקדם צדק חברתי, על פועלו הוזמן לפני כשנתיים להדליק את נרות החנוכה בטקס בבית הלבן במעמד נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ ובכירי הממשל. "אנחנו יהודים גאים והצלת חיים זה משהו שתמיד עשינו ותמיד נעשה", אמר לתקשורת העולמית שסיקרה את פעילותו להצלת אפגנים בהשתאות וגרם לקידוש שם שמים. מרגרטן הוסיף וציין "בל נשכח אנחנו הדור השני והשלישי לניצולי השואה, ההורים שלנו סבלו ממצבים דומים ואנחנו לא רוצים שאף אחד יסבול כך יותר".

בשיחה עם "יתד נאמן" ניסה מרגרטן שוב להשיג את סימן-טוב, הטלפון היה כבוי. תרגיל אחרון הצליח, זבולון היה על הקו מתנצל ומודה באנגלית משובשת למרגרטן על הניסיונות לחלצו. שאלנו אותו למה הוא מעדיף לפספס הזדמנות להציל את חייו הנתונים בסכנה תחת שלטון הטאליבן וזבולון חזר על המשפט "נתנו לי הזדמנות לברוח, אבל אני לא עוזב את הבית". כמה פשוט כמה מסוכן.

מרגרטן מנסה שוב לדבר לליבו וחושף שיתוף פעולה מאחורי הקלעים של כוחות הביטחון הישראלים והאמריקניים בנוגע לגורלו "אנשי הביטחון בישראל וארה"ב סבורים שזה סכנה עבורך להישאר שם. הוא מנתם בפניו את תמונת המצב המודיעינית. הטאליבן לא יגע בך לכאורה לרעה, הרי חיית איתם לפני כעשרים שנה. אנשי הביטחון סבורים שאנשי דאע"ש שעומדים גם מאחורי הפיגוע בשדה התעופה בקאבול ירצו לבצע פיגוע ראווה ולהראות את נוכחותם ועלולים חלילה לשים אותך בכוונת כדי לקבל תשומת לב עולמית", זבולון מסיים במהירות את השיחה ב"תודה, לא, לא".

מרגרטן המאוכזב, מציין כי צריך להבין שכל חילוץ הוא מסובך, זה לא הזמנת מונית לבית ולצאת. עשינו מאמצי על כדי לחלץ אותו, לא פעם אחת. שלוש פעמים. כעת, להגיע אל שדה התעופה בקאבול שעבר לשליטה מלאה של אנשי הטאליבן הוא כמעט לא מציאותי. נראה שהמסך ירד על גבולות המדינה ולזבולון נותר לקוות לעתיד טוב. אחינו הנתון בצרה…

 

 

 

 

סערות תימן

זכרונות מ'קאע אליהוד' בצנעא, שהפכה ל'קאע אלעולְפִי'

יהדות תימן הוכחדה (למעט ארבעה יהודים מבוגרים וצעיר יהודי נוסף העצור עדיין בכלא החות'י) ובמקומה התפרסו כיום קהילות 'יוצאי' תימן ברחבי העולם היהודי, חזרנו עם פליטי יהדות תימן לרגעים האחרונים בהם נאלצו לנטוש את בתיהם ולהימלט על נפשם * בשיחה מיוחדת עם 'קטיפה' ממקום מושבו כיום בעיירה מונסי שבארה"ב חוזר הגאון רבי פאיז גראדי שליט"א מרבני ומנהיגי הקהילה בתימן בעשור האחרון, לימיה האחרונים של קהילת יהודי ריידה וצנעא שהיו מוקד חיי הקהילה היהודית ומספר על ימיה המפוארים של יהדות תימן שהיו ואינם עוד * על נכסי הקהילה שהושארו מאחור, ספרי התורה וכלי הקודש ועל הקשר החם של נשיא תימן הנרצח עם היהודים: "יחסו ליהודים היה טוב. הוא סייע לנו בהסכמה שבשתיקה להגר מהמדינה, כשהבין שלא יוכלו להמשיך לשמור על יהדותם בפרהסיה לאור התהפוכות בתימן. עד היום ליהודים יוצאי תימן יש תמונה שלו בסלון. היה לו יחס חם ואוהד ליהודים"

 

היה זה באמצע חודש כסלו תשע"ח, קהילת יוצאי תימן ברחבי העולם, התכנסו לעצרות תפילה והתעוררות לזכות ולהצלת שארית הפליטה בתימן. הדיווחים היו לא ברורים אך המסרים שהגיעו בכל זאת הצביעו כי משהו אינו כשורה, שבועות קודם לכן החל ארגון הטרור החות'י הנתמך בידי איראן לשלוח גרורות ברחבי המדינה ונגסו בכוחות השלטון, אך הדיווחים על ירי מקלעים כבד סביב ארמון הנשיאות גרם להתכנסות חירום בעולם היהודי ותפילות בוקעות רקיעים להצלת שארית הפליטה.

רבני העדה התימנית בארץ, שמרו על קשר עם רב הקהילה היהודית בצנעא הגאון רבי פאיז גראדי שליט"א, והוא היה מעדכן אותם על מצב אחיהם בגולה, גם מול שלטונות תימן הוא היה איש הקשר הבכיר בספר מיוחד בשם 'בחירי סגולה' שפרסם הגר"פ גראדי שליט"א הוא מתאר בפרוטרוט את השתלשלות האירועים שהביאו לירידת מסך על חיי יהודי תימן מכלי ראשון בסדרת פרקים מרתקים ובשיחה עם 'קטיפה' הוא מתמצת את רגשותיו בשיחה כואבת על קהילה שהיתה ואיננה עוד.

הגר"י רצאבי שליט"א מרבניה של קהילת יוצאי תימן בישראל מעיד בהסכמה מיוחדת על ספרו "הוא אחד מהרבנים התימנים האחרונים שעלו מתימן, שמכיר את תימן מהתקופה כשכבר רוב יהדות תימן עזבה את תימן. אז לא ידענו בבירור מה קורה שם. יש בו ממש הרבה דברים חדשים שלא ידענו".

טרם נחזור עמו לימיה המפוארים של הקהילה, נחזור לאותו אירוע שהדאיג כל כך את יהדות תימן ועמם את העולם היהודי בכל תפוצות ישראל לנוכח הדיווחים על החמרת מצבם והשיא הגיע עם רציחתו של נשיא תימן לשעבר עלי עבדאללה צאלח, בעת שניסה להימלט מצנעא בירת תימן. המסר מדאיג  – אחינו בתימן נתונים בצרה…

כמה שבועות קודם לכן, עם התגברות הלחימה באזורים בהם גרו שארית הפליטה מיהוד תימן ואיום חמור נשקף לחייהם, פתח בפניהם צאלח את דלתות ארמונו וכמה עשרות משפחות התגוררו בחסותו כשברקע נשמעים היטב קולות הלחימה בין הטרוריסטים לנאמניו. רציחתו הצביעה כאמור על סכנה מיידית ליהודים הנצורים בארמון.

יהודים אלה חולצו בסיוע ארגונים בינלאומיים, ורובם אף הוברחו מגבולות המדינה המדממת באמצעות טיסות האו"ם, כמעט היחידות שהמריאו באותם ימים משדות התעופה המקומיים.

חלקם עלו לישראל וארה"ב, שתי משפחות עברו למצרים ובהמשך השתכנו באיחוד האמירויות. המערב לא התאים להם, הם התרגלו לתרבות הערבית, גם האקלים – החום המדברי קסם להם ובעיקר האפשרות שיוכלו להמשיך לחיות כיהודים חרדים בלא להסתנוור מחיי הפקר חילוניים, רח"ל.

הגר"פ גראדי שליט"א חושף את טיב היחסים האישיים של הנשיא לשעבר עמו ויחסו החם ליהודי מדינתו, "פגשתי אותו שלש פעמים. פעמיים בתימן ופעם אחרונה פגשתי אותו לפני כשמונה שנים וחצי בארה"ב, כמה חדשים לפני שהוא העביר את השלטון לנשיא מנצור האדי".

לדברי הרב גראדי, "הנשיא עלי עבדאללה סאלח תמך אישית במוסדות החינוך היהודיים, במשך שנים היה תומך אישית במתן תרומות למוסדות שהקמתי בתימן, גם בעת שביקר כאן בארה"ב התעניין במצבם של יהודי תימן וביקש לתמוך במוסדות שלנו. הקשר היה הדוק עמו ובכל עת שהיהודים רצו לפגשו ולבקש ממנו עזרתו ובדרך כלל נענה לבקשתם מלבד באם היה העניין מתנגש לדת האסלמית".

"כעת אפשר לפרסם", מוסיף הרב גראדי. "הנשיא לשעבר, עלי עבדאללה המנוח, תרם מיניבוס למוסדות החינוך, וזה היה דבר יוצא מן הכלל, כי הממשלה התימנית לא מספקת הסעה לתלמידים בבתי הספר הממשלתי. בחסותו הממשלה התימנית תמכה בשכר שני מנהלי המוסדות ועוד מלמד לאנגלית וחשבון, כן מימנו שולחנות וכיסאות, לוחות וספרי לימוד (שפת ערבית, חשבון ואנגלית) וכדו'.

"בחסותו, כמה משפחות יהודיות תימניות קיבלו תמיכה חודשית בעין יפה למעלה מעשרים שנה, כעת אותם משפחות גרים בארץ ישראל. עד היום ליהודים יוצאי תימן יש תמונה שלו בסלון. היה לו יחס חם ואוהד ליהודים, ואנו ידענו להוקיר לו טובה".

הרב מספר כי נפגש עמו גם אחרי שהגרתם מתימן, האם התבטא בנוגע להגירת קבוצות יהודים מתימן, למרות הסיוע הרב שהוא נתן?

"יחסו ליהודים היה טוב. הוא סייע בהסכמה שבשתיקה ליהודים לעלות לארץ הקודש או לארצות הברית, כשהבין שלא יוכלו להמשיך לשמור על יהדותם בפרהסיה לאור התהפוכות בתימן".

בנוגע לעזרתו להצלת יהודי תימן מציין הרב גראדי כי "מפורסם פעולותיו להצלת יהודי 'צעדה' לאחר שהחותים גירשו אותם מאיזור 'גריר' שבמחוז צעדה. הנשיא עלי עבדאללה צאלח, שלח מסוקים להוביל את היהודים אל עיר הבירה צנעא, ומני אז ועד רציחתו בשבוע שעבר סיפק להם דיור, אוכל ושאר צרכי החיים, ואף ביקר אותם אישית לשאול על חייהם ולבדוק את הם צריכים לעוד עזרה".

"הנשיא עלי עבדאללה, נפגש גם עם היהודים שגרו בעיר 'ריידה' שבמחוז עמראן כמה וכמה פעמים. אף לאחר הדחתו הוא עזר להם כפי יכולתו בין בממון ובין בהבעת דעתו לטובתם"

במה זה התבטא?

הרב גראדי: "הוא שוחח עם הפקידים והשייח'ים המקומיים לעמוד לטובת היהודים. הוא אישית לא ביקר במוסדות שלנו אבל הוא עודד את ראשי מחוז עמראן לבקר ולהראות נוכחות והם אכן עשו כבקשתו".

יהודי תימן הביעו את רחשי ליבם לנשיא בכל עת. לקראת הבחירות בשנת ה'תשס"ו, יצאו יהודי תימן לתהלוכת תמיכה כשהם נושאים את תמונת הנשיא עלי עבדאללה כאות הכרת הטוב ותמיכה בו. במעמד זה, נשא הגאון הרב פאיד גראדי שליט"א נאום נרגש לעשרות אלפי הנוכחים, שהתכנסו מול שגרירות ארה"ב בתימן, לטובת הנשיא סאלח ולטובת מפלגתו אשר אליה השתייכו כל יהודי תימן מכל מקומות מושבותיהם במדינה.

על חייו בתימן, מתקשה הרב גראדי לשחזר. הוא נשנק מדמעות. "השארנו מאחור יהדות מפוארת בכלי מפואר, בתי כנסת מקוואות, ספרי קודש ואוצרות רוחניים עתיקים. נאלצנו לקחת גורלנו בידינו ולהמלט. בתחילה היו אלה גויים מקומיים ששמרו לנו על הנכסים, אך בהמשך הפסיקו לענות לטלפונים וקיבלנו דיווחים כי החות'ים השתלטו על הכל והחרימו אותם".

לפי הדיווחים המעודכנים, האם אכן כלל יהודי תימן עזבו את המדינה? שאלנו את הרב גראדי ובקולו אפשר לשמוע את כאבו. "כיום נותרו בתימן כארבעה יהודים מבוגרים בלבד, לצד לוי מרחבי שעצור בכלא החות'י בגין מעורבותו בהברחת ספר התורה העתיק לישראל. החות'ים הבטיחו את שחרורו אם משפחתו תעזוב את המדינה, הם עזבו אך לא עמדו בדיבורם", ניכר שהגר"פ גראדי מעדיף שלא להרחיב אודות נסיבות נוספות סביב מעצרו של מרחבי, ואכמ"ל.

אך כאן חושף הרב גראדי נקודה מענינת לא ידועה "אנחנו יודעים, שבמשך כל הדורות, היו הרבה יהודים שאילצו אותם להתאסלם בעל כרחם. כמה יהודים עלו מתימן לארץ ישראל בשנת תש"ט? י"א שבעים אלף בערך, י"א שמונים אלף, וי"א תשעים אלף, הכי הרבה. אתם יודעים כמה יהודים יש בתימן שהם מוסלמים למראית עין, ושרוצים לחזור ליהדות? זה ממש חידוש.

"בדרום תימן, יש שם קריה שלימה הנקראת אלאַסְלם, במחוז שַׁבְּיִהּ, בואדי עַיין. מספר תושבי הקריה למעלה מעשרת אלפים נפש. אנשי הקריה יודעים שהוריהם נהרגו מפני שלא רצו להמיר את דתם. בתימן, מי שהוא יתום, מאסלמים אותו בעל כרחו. ולפי הידוע מאז ועד היום, אינם מתערבים עם הגויים. עיר שלימה, מתחתנים ביניהם בלבד. כמו חמולה".

לדבריו רובם צורפי כסף וזהב, שזה היה אומנות אבותם לפני שהעבירו אותם על דתם, והיא אומנות יהודית. א"כ יש עיר שלימה של עשרת אלפים נפש יהודים, שמוכרחים להיות גויים למראית עין, הם אנוסים, אבל מצד שני הם שומרים שהנישואין יהיו רק בינם לבין עצמם", מטיל הרב גראדי פצצה.

הוא ממשיך ומציין, "גם במחוזות רבים בתימן יש אנשים היודעים בעצמם שהם יהודים. שמות משפחותיהם הם אלמהתדי ואלמוסלמאני. מוסלמאני פירושו שהתאסלם בעל כרחו, ומהתדי זה מי שהתאסלם מרצונו, ל"ע. כינויים אלו קובעים רושם בולט ומוחלט לדורות, לדעת את גזעם ומוצאם של אותם נפשות. כי הכינויים האלה לא היו אלא רק למי שהיה יהודי והתאסלם. לדבריו בתימן ידעו כי מי ששם משפחתו מהתדי, היהודים אומרים עליו, זה מומר. ואם היה אנוס, הגויים אומרים מוסלמאני, והיהודים אומרים משומד.

לשאלתנו מהו מקור שמו פאיז, הוא מספר כי נקרא ע"ש מארי פאיז, משורר נכבד של שירי שבת, יא פאיז אלעלמה, אך גם מצינו בחז"ל רבי שמעון בן פָּזִי, דהיינו זהו יהודי יקר מפז ומפנינים, ולראשונה ניתן לשמוע בת שחוק על שפתיו.

האם בתי הכנסת כן נשמרו?

והגר"פ גראדי מצביע בכאב על מצב עגום "אחרי שנסעו רוב היהודים מתימן, החריבו הגויים את בתי הכנסת שהיו בצנעא, צעדה, רצאבה, אלבידא, עמראן, שרעב וכו'. מרוב שנאתם, החריבו את בתי הכנסת.

הוא מספר על ביקורו האחרון לפני שעזב את תימן "נכנסתי לעיר רצאבה, שאלתי שם את הגויים, איפה השכונה של היהודים? האם יש משהו זכר ליהודים? אמרו לי, הזקנים סיפרו לנו שפעם היו פה יהודים. הוא שאל אותם, יש עוד משהו? אמרו לו, לא. הכל נחרב. כלום כבר אינו קיים".

"גם בעיר צנעא, שאלתי וביררתי היכן ביהכ"נ בית צאלח, בית הכנסת אלשיך, ביהכ"נ אלאוסטא, וגיליתי כי כל בתי הכנסת כבר אינם קיימים. החריבו את הכל. אמנם ישנם עדיין כמה בתים של יהודים חשובים, בתים של עשירים, שהם משתמשים בהם, אותם הם השאירו לא מפני זיכרון, אלא מפני שהם אינם מסוגלים לבנות בתים נהדרים ומסודרים כמו אומנות היהודים, לכן הם השאירו זאת. אבל הוא אומר, אפילו קאע אליהוד (שכונת היהודים) בצנעא, כבר לא קיים. אפילו את השם שינו, כדי שלא יזכרו בזה, כיום הם אומרים קאע אלעולְפִי.

היום זה כבר במרכז צנעא, הרי החריבו מאז את העיר, היום השכונה של היהודים היא במרכז, לא בצד כמו שהיה בעבר. כבר יש שם בנקים, ובתים אפילו של חמש עשרה קומות. אבל כל מה שהיה קודם, נעלם. אולי יש איזו סימטא, שהבעלים לא רצו להחריבה, אבל הרוב אינו קיים עוד.

הרב נשמע כאוב על שורת בתי הכנסת שהיו ונהרסו האם ישנו בית כנסת אחד שהרגשת חיבור אישי אליו? והרב גראדי מפתיע "בסופו של דבר אמרתי לעצמי, טוב, שהחריבו את בתי הכנסת, הרי כבר אמרו חז"ל עתידים בתי כנסיות שבבל שייקבעו בארץ ישראל. וכי מה נעשה עם בית כנסת שמה? מה אנחנו צריכים את ארץ העמים, ארץ הטמאה בטומאת ארץ העמים. זה שלהם, ושישאר להם. אבל בסוף, כפי שאמרנו, חז"ל הודיעונו כי ארץ ישראל תתפשט לכל העולם. אבל אז כנראה כבר תהיה רוח חדשה, לב חדש ורוח חדשה, אחרי שתתבער הטומאה מן הארץ", מסיים הגר"פ גראדי באופטימיות.

 

אירן

אירן. מקום בו התיישבו יהודים כבר עם הגלות האשורית. קהילה יהודית עתיקה ורציפה עד ימינו. מעל מיליון יהודים נכנסו לאירן מאז חורבן בית ראשון. בשנות השיא מנו יהודי אירן למעלה מ-120,000 יהודים, וזה בהחלט אומר דרשיני. יחסי היהודים עם השלטונות היו טובים עד לפרוץ המהפכה בשנת 1978. מהפכה בה עלה לשלטון חומייני, הנהיג שלטון מוסלמי קנאי והלהיב שנראה בין היהודים למוסלמים. יהודי אירן, שבחרו בעקבות המהומות לעזוב את אירן, עלו ברובם לארצות אירופה ואמריקה.

הרב עמנואל כהן צדק, שמשפחתו התגוררה באירן, עזב את המקום כשנה לפני המהומות. נסע לארצות הברית ללמוד בישיבה. משפחתו שנותרה שם, עזבה בשלבים, כשאחיו עוברים לצרפת. אימו ברחה מאוחר יותר ואביו – שהיה בבית סוהר כשהם עזבו, נפגע בראשו ובשל כך התעכבה יציאתו תקופה נוספת.

בתקופת המהפכה, כך מספר הרב כהן צדק, היו יהודים שחששו מאוד מהמוסלמים והתאסלמו, כדי לשמור על עצמם. הם העבירו את נאמנותם למשטר החדש מפחד על חייהם. שנים חלפו. הקהילה היהודית התמעטה מאוד. יהודים שומרי מצוות מזוהים כיהודים, אולם אינם סובלים, משום שהמשטר נלחם בציונות, לא ביהדות. מה שגורם לכך, שיש מי מאלו שהתאסלמו שרוצה לשוב לקהילה. אלא שזו – לא ששה לקבל את היוצאים ממנה בקלות אל חיקה. שנים של משטר מדכא גורמים לחשש לא מופקע, שאלו המביעים את רצונם לחזור – לא נאמנים עליהם ונחשדים כמלשינים פוטנציאליים.

נוכל לראיין יהודי, שנותר מקהילה ענפה כמעט לבדו?

לא מומלץ, אומר הרב כהן צדק. קשר עם ישראל, אפילו טלפוני, עלול לגרום להם נזק בלתי הפיך. חבל. ובכל זאת, שיתף אותנו דווקא בגורלה של עיירה אירופאית.

הגנהיים

עיירה צרפתית השוכנת במקום ציורי לגמרי בחבל אלזס. בגבול המזרחי של צרפת, מרוחקת כ-5 ק"מ מבאזל השוויצרית, וגובלת גם בגרמניה. בירת חבל אלזס מוכרת יותר – שטרסבורג. לפני כארבעים שנה היתה הגנהיים אחת משלוש הקהילות הגדולות באלזס. אולם במשך השנים היישוב היהודי פחת והלך. עם זאת, בית העלמין שלה שירת גם יישובים אחרים מהאזור, כמו אלשוויל וגם יישובים מקהילות שוויץ.

לעיירה זו הגיעו שניים מאחיו של הרב כהן צדק, שברחו מאירן. שם התיישבו בתוך כמה עשרות המשפחות שהתגוררו שם וקיימו קהילה מסודרת, עם בית מדרש, תלמוד תורה, כולל, מקווה ומוסדות קהילתיים. אחד האחים פתח שם צרכניה כשרה, שרבים מהאזורים הסמוכים מגרמניה, משוויץ ומצרפת הגיעו לרכוש בה.

חלפו שנים. אנשי הקהילה בתהליך מתמשך עזבו אט אט את המקום. רובם הגרו לארץ ישראל. הקהילה הלכה והצטמצמה. כשהגיעו אבי ואימי לשם, לאחר שעזבו את אירן, נותרו במקום רק שני אחים שלי.  הם התקשו לעזוב את המקום משום שפרנסתם היתה שם. הצרכניה המצליחה המשיכה לשרת לקוחות, גם אלו שאינם מתגוררים במקום.

ערב פסח. 14 שנים לאחר שראיתי את הורי בפעם האחרונה. נסענו לצרפת לליל הסדר – אני ומשפחתי הצעירה שהורי לא הכירו. הגנהיים היה המקום בו הם שהו ולשם הגענו, יחד עם אח נוסף שהתגורר בליון. משפחה קטנה, מצומצמת ו- יחידה לגמרי במקום.

פסח אחרון בו נחגג ליל הסדר בהגנהיים היה אותו ליל סדר לפני כ-30 שנה. אחריו עזבו גם האחים את המקום. עוד קהילה שהתפרקה, ואנשיה חברו לקהילות יהודיות אחרות. ההשגחה העליונה, אומר הרב כהן צדק, מיגנטה למקום את כל בני המשפחה, מצרפת, מהגנהיים ומארץ ישראל, כאילו רצתה הגנהיים את התיקון האחרון שלה בחג הפסח, שמחדש את אור הגאולה.

 

במסגרת

הרב עמנואל כהן צדק שליט"א נולד באיראן. שם חיו בני המשפחה המורחבת ושם גדלו. הוא עזב את אירן כבחור, לפני כ-43 שנים כשהיגר לבולטימור כדי ללמוד בישיבה. הוא השאיר מאחורי משפחה, קהילה שעדיין היתה פעילה ודינמית עם מורשת רוחנית והרבה קשר למקום וליוצאיו.

שנים רבות קודם לכן, להגיעו לאיראן אנשי כי"ח, שפתחו שם בתי ספר בהם למדו גם לימודים כלליים, שהיו חריגים לעומת הלימודים שהיו עד אז. הם רצו להקנות לתלמידים מקצוע, פרנסה ולצד זה גרמו לחילונם של התלמידים ולהרחקתם מן היהדות. כדי ללמוד תורה, למי שבאמת חפץ בה, היה צורך להגר לארצות הברית או לישראל.

המהפכה האיראנית ועלייתו של השלטון החומייניסטי גרם ליהודים רבים לעזוב את איראן ולהגר לארצות הברית או לישראל. קהילה גדולה של יוצאי איראן השתכנה בניו יורק וקהילה נוספת בלוס אנג'לס – שם כיהן הרב כהן צדק כרב קהילה שנים רבות. מספר היהודים שנותר באיראן הולך ומצטמק במהלך השנים, מה גם שלא כולם נותרו שומרי מצוות.

היום, כשמגיעים יהודים, אם כי לא רבים, מאיראן, מגיע הרב כהן צדק אל מרכזי הקליטה לקבל את פניהם, לנסות לכוון אותם למוסדות לימודיים ולמגורים במקומות טובים עבורם. וממשיך לכוון אותם גם בהמשך.

יהודים חיים במקומות נידחים כל כך. איך הם הגיעו לשם ומה יש להם לעשות במקומות כאלו?

הרב כהן צדק, מבלי להאריך במקומות שבלאו הכי לא נבין, הוא מסביר לנו על קצה המזלג: לפי תורת האריז"ל, התפזרו בעולם ניצוצות קדושה שונים. כשיהודים מגיעים למקומות הללו הם גואלים את הניצוצות ומביאים אותם למילוי יעדם בעולם. עד שלא יורמו כל הניצוצות הללו אל יעדם – לא עוזבים היהודים את המקום.

במצרים, היו ניצוצות פזורים. אלא שהיהודים היו מרוכזים בארץ גושן. כך הם לא הגיעו לכל הפינות הנידחות. כשהתקרב זמן גאולתם, רצה הקדוש ברוך הוא שהם יסיימו את תפקידם במצרים. לכן גזר פרעה את גזירת התבן, שלא יינתן. היהודים נפוצו בכל ארץ מצרים כדי להשיג תבן ובכך גם גאלו את הקדושה שהיתה מפוזרת שם.

כשסיימו את תפקידם בענין – הגיעה הגאולה ויצאו ישראל משם. ומה הצטוו אז? לא לשוב למצרים עוד עד עולם. אין להם כבר מה לעשות שם לכן אין להם גם היתר לשוב.

בספר שם הגדולים, בערך תלמוד בבלי, מציין החיד"א שהתלמוד הבבלי נכתב באיראן – פרס. באותה תקופה עלתה אש התורה באיראן עד השמים. לאחר חתימת התלמוד ירדה התורה בפרס. היהודים המשיכו לשמור שם על טומאה וטהרה ואמונה פשוטה. והתורה הלכה לחזר אחר אכסניה שלה באירופה. בכל עיר ועיר שהתורה הגיעה אליה – עלתה התורה, גדלו תלמידי חכמים, למדו תורה. ולאחר שעזבה – לא נשאר שם כלום מגדלות התורה שהיתה שם.

*************************************************************************************************

ביירות

משפחת כהן, משפחתו של ד"ר  אדי כהן, חוקר בכיר במרכז בגין סאדת, התגוררה בבירות שבלבנון שלושה דורות. משפחה שהיתה חלק מן הנוף הביירותי שנים רבות. הקהילה היהודית בבירות התרכזה סביב שני בתי כנסת – מגן אברהם בשכונת אבו ג'מיל – הרובע היהודי במרכז ביירות, ובית הכנסת דיר אל קמר – בהרי השוף. אוכלוסיית ביירות היתה מורכבת מנוצרים, מוסלמים ויהודים. מרבית התושבים היו נוצרים, מה שאיפשר ליהודים לחיות בצורה טובה יחסית למדינות מוסלמיות במזרח התיכון.

בנוף המזרח תיכוני התרחשו אירועי טבח רבים במדינות הערביות. חלקם מפורסמים יותר, חלקם פחות, אומר לנו ד"ר  אדי כהן. כך היה גם בלבנון. עם העלייה בשיעור המוסלמים בקרב אוכלוסיית לבנון, עלתה האלימות כלפי היהודים. יהודי הר הלבנון שמרו על קשר עם הדרוזים ואלו הגנו עליהם מפני פורעים. יהודי ביירות לעומת זאת שמרו על יחסים עם הנוצרים המארונים. הם הקימו מיליציה, שהורכבה מלוחמים נוצרים, ופעלה בעיקר ברובע היהודי בביירות כדי להגן על היהודים מתקיפות.

בתקופת מלחמת ששת הימים חיו בלבנון כ-7000 יהודים. מספר לא גדול אולם מכובד ביחס ללבנון הקטנה. מלחמת ששת הימים שהפכה את ישראל בעיני מנהיגי מדינות ערב. הם פרקו את תיסכוליהם על יהודי ארצותיהם וגרמו בכך להגירה של אלפי יהודים ממדינות ערב לישראל.

התנכלויות, מאסרים (במצרים נאסרו כ־600 יהודים לתקופות של שנה עד שלוש שנים), מעשי רצח (בלוב ובמרוקו), ביטול אזרחות (עיראק ומצרים), גירוש והפקעות רכוש (עיראק, לוב, מצרים וסוריה). בכיכר העיר בבגדד נתלו ב־27 בינואר 1969 תשעה יהודים, חלקם קטינים, באשמת שיתוף פעולה עם ישראל  – כל אלו זרזו את העולים לעזוב את ארצות הדמים ולעלות לארץ.

משפחת כהן עדיין לא עזבה שם. הם המשיכו לחיות בצל ההתנכלויות והפרעות כעשרים שנה נוספות בביירות.

בשנת 1975 פרצה מלחמת האזרחים השניה בלבנון. הסכסוכים בין הפלגים השונים במדינה קטנה ומסוכסכת זו, הפנתה שוב את האש גם כלפי היהודים, מה שגרם לגל עזיבה שני. אם בגל הראשון היהודים עלו ארצה, בגל השני – בשנת 1975 – הם ברחו לארץ. נטשו במהירות את המקום הכואב כדי להגיע למקום רגוע יותר. לא רק הם נטשו את לבנון, נוצרים רבים עשו זאת גם כן, בשל התנכלויות בלתי פוסקות מהתושבים המוסלמים.

באביב של שנת 1985, פקד גל חטיפות את הקהילה היהודית במערב ביירות. בשכונה היהודית, סביב רחוב אבו ג'מיל, ארבו חמושים בפעולה מתוזמנת ל-11 יהודים לבנונים, ביניהם חיים כהן חלאלה (חי), ראש הקהילה היהודית בלבנון יצחק ששון ורופא הקהילה ד"ר אלי חלאק. מרבית החטופים היו ילידי לבנון, נצר למשפחות שחיו בה דורות. כולם היו אזרחים מן השורה. כשמחציתם מעל גיל 60.

באותה תקופה הטרנד הלבנוני היה חטיפות, באמצעותן ניסו להשיג עיסקאות שונות. המוסלמים חטפו אמריקנים, אזרחים זרים וניהלו מיקוח על חייהם כשניסו להשיג חילופי שבויים וכדומה. בני הערובה נלקחו למקום מסתור בו הוחזקו עד לסופם הטראגי.

את האחריות על החטיפה קיבל על עצמו ארגון שקרא לעצמו 'המדוכאים עלי אדמות'. ההערכה הרווחת היא, שמדובר בשם כיסוי של חיזבאללה.

היה לכם קשר כלשהו איתם? יכלתם לדעת שהם בחיים?

ד"ר אדי כהן: במשך התקופה שהם שהו באותו מקום לא היה לנו שום קשר איתם. תמונות של ארבעה מהחטופים שהועברו לעיתון 'אל נהאר' לאחר שמונה חודשים בהם שהו במסתור, בעיתונות גרמו לנו להבין שהם בחיים. החוטפים דרשו שחרור של מאות אסירים מוסלמים, שהוחזקו בבתי הכלא הישראלים ובבית הכלא אל ח'יאם בדרום לבנון.

בכרוז שהופץ כחלק מניסיון הסחיטה, האשים הארגון את היהודים הלבנונים בריגול. הוא הגדיר אותם כסוכני מוסד. מאמצי המשפחות ואנשי הקהילה היהודית לשחררם ולהציל את חייהם עלו בתוהו. שר החוץ דאז לא היה מוכן להיכנע לסחטנותם. שגריר ישראל באו"ם האשים את ממשלת לבנון באזלת יד. הוא האשים את סוריה, ששלטה בפועל במרחב בו נמצאו החוטפים, באחריות לגורלם. דבר לא עזר. בתגובה לירי ישראלי על כפרים שיעיים בדרום לבנון, שגרם לאבידות בנפש, נרצחו החטופים בזה אחר זה על לא עוול בכפם.

אירוע טראגי זה גרם למרבית היהודים שעוד נותרו בביירות לברוח מהמקום. רכוש עצום, מסורת מפוארת של קהילה וותיקה – נותרו מאחורי גבם של העולים לארץ. מעטים ממש נותרו שם.

יש אפשרות לצור היום קשר עם יהודים משם?

ד"ר אדי כהן: אין היום משפחה יהודית שלמה בלבנון. אלו שנותרו שם נישאו בנישואי תערובת, כך שאב המשפחה או האם הינם יהודים והצד השני – לצערנו גוי. מבוגרים מעטים של נישאו מעולם נותרו גם הם שם. הם לא רוצים לעלות לארץ, ומסתירים ככל יכולתם את יהדותם.

ובית הכנסת?

בית הכנסת מגן אברהם עדיין קיים ואפילו שופץ לאחרונה. הוא לא משמש לתפילה, אלא כמקום תיירות. במדינה שבימים אלו ממש קורסת תחת מאבקי כח בין הקבוצות השונות, קשה לומר שיש תיירות פעילה. ובכל זאת – המקום איכשהו נשמר.

 

קופנהגן – דנמרק

דנמרק היא מדינה צפון אירופאית, המשתייכת למדינות סקנדינביה, למרות שאינה שוכנת על אותו אי, אלא על האי שלן הסמוך. דנמרק גובלת בצידה הצפון מזרחי בים הבלטי, בצפון מערבה – הים הצפוני ובדרומה – גרמניה. קופנהגן, עיר הבירה של דנמרק, שוכנת בקצהו המזרחי של האי, כך שהיא בצידו הרחוק ביותר מגרמניה.

במשך מאות שנים הסתמכה כלכלתה של דנמרק על דיג וחקלאות. מה שגרם לפרסומה בזמן מלחמת העולם השניה. מכיבוש דנמרק בידי הגרמנים באפריל 1940 ועד לסוף 1943 לא נגעו הגרמנים לרעה בישוב היהודי בן 7000 הנפשות שחיו בדנמרק. היה חשוב להם לשמור על יחסים תקינים עם העם הדני.

בספטמבר 1943 החליט נציג הרייך בדנמרק לנצל הזדמנות ולגרש את היהודים. בין לילה קמה תנועת הצלה עממית, ובספינות הדיג המרובות שהיו להם העבירו את יהודי דנמרק לשוודיה תוך פחות משלושה שבועות. מחצית מההוצאות שילמו יהודי דנמרק והשאר הגיע מתרומות פרטיות וציבוריות במדינה.

הקהילה היהודית בדנמרק היתה קהילה ותיקה מאוד. יהודים חיו בדנמרק לפחות לפני 250 שנה. היתה קהילה ותיקה, לצערנו – מה שנקרא פתוחה. ליברלית. רב הקהילה, הרב ד"ר טוביה לוונשטיין, נולד בשנת תרכ"ד בפרמריבו, בירת סורינאם (גינאה ההולנדית), בחלקה הצפוני של אמריקה הדרומית. שם כיהן אביו, רבי משה יהודה לווינשטיין כרב. באותם ימים לא היו כוללים לאברכים. אלו ששאפו להיות רבני קהילות למדו בבית המדרש לרבנים באמסטרדם. כך גם הרב לוונשטיין, שלמד בתחילה  בכולל בקובנה, ונסמך להוראה בידי רבי עזריאל הילדסהיימר ורבי דוד צבי הופמן מברלין ובידי רבי יוסף צבי דינר מאמסטרדם.

דרשותיו שהיו לשם דבר, ידיעותיו הרבות הרשימו את בני הקהילה ולכן מיד בהגיעו זכה למינוי כרב לכל החיים.

מצבם הרוחני של יהודי דנמרק באותה תקופה היה ירוד ביותר. נישואי תערובת גרמו לירידה משמעותית במספר היהודים. מרבית הילדים ילדים שנולדו לזוגות מעורבים נרשמו לכנסיה. היהודים המודאגים, פנו לחפש להם רב, שיחזק את היהדות של הקהילה. בשנת 1903 הם פנו לרב לוונשטיין כשהם מביעים את דאגתם ומרוצים לשמוע על תכניתו לחזק את החינוך, את לימוד התורה במוסדות החינוך ובכך לחזק את הזהות היהודית של בני הקהילה ולמנוע התבוללות.

הרב לוונשטיין לחם בגיורים שאינם לפי ההלכה. כך גם לא הסכים לגייר ילדים שנולדו בנישואי תערובת, לצורך קבלתם לקהילה היהודית, אם לא היו לפי התורה. הוא לא נאות לבצע קידושין לזוגות מעורבים, גם אם הם לחצו. והתנגד ליוזמות של אחרים, שביקשו בכל זאת לגייר, להשיא זוגות ולקבל ילדים המוגדרים כגויים על פי ההלכה לתוך הקהילה. בני הקהילה הליברלים התקשו להסכים עם גישתו החרדית.

במסמך מרתק, מתאר הרב לוונשטיין, שפוטר ממשרתו באופן חד צדדי בשנת 1910, את הנסיבות לפיטוריו. הוא מתאר את הקשיים שלא אחרו לבוא, החיכוכים בינו לבין חלק מקהילתו, שהפכו לשיגרה לא נעימה. רוב חברי הקהילה היו חילונים עד ליברלים, וכמובן הקשו עליו מאוד את המלאכה. המחלוקות היו רבות, על עניני הלכה, על סידורי קידושין בעיתיים, ובעיקר על פשרות בענייני גיורים. באחד הימים, בשנת תר"ע (1910) בבואו לתפילה, מצא את בית הכנסת סגור, את כיסאו מונח בחדר שעל יד בית הכנסת ומסר ברור שהועבר בדרך זו: אינך רצוי עוד בקהילה.

הרב לוונשטיין צרף אליו עוד תשעה בעלי בתים שומרי הלכה והקים בביתו מנין פרטי. הוא הפריד את הקהילות, כפי שעשה בשעתו הרב הירש בגרמניה והקים קהילה חזקה ושומרת הלכה שנקראה מחזיקי הדת. הרדיפות של אנשי הקהילה הליברלית לא פסקו והרב לוונשטיין, שהוזמן לכהן כרב קהילת עדת ישורון שבציריך הזמין את הרב מיכאל שלום וינקלר זצ"ל לכהן תחתיו כרבה של קהילת מחזיקי הדת.

סבי, מספרת לי הרבנית קורנר תח', הקים בקופנהגן תלמוד תורה לילדי ישורון. בשעות הבוקר למדנו בבתי ספר גויים. גם הבנים וגם הבנות. אחר הצהריים למדו בחיידר לימודי קודש. כך הם צברו גם ידע יהודי. החינוך היה חינוך יהודי שמור מאוד. יוצאי הקהילה מפארים היום קהילות קודש בארץ ישראל ובאירופה במקומות שונים.

הגב' כהנא, אחותה של הרבנית קורנר, ממשיכה את דברי אחותה. יוצאי הקהילה הגיעו מבתים חזקים מגרמניה, מפולניה, עם אידישקייט חזק. הם הגיעו לדנמרק – שם לא היו ישיבות. הם למדו כפי שיכלו ללמוד אנשי עמל ועבודה.

הרב וינקלר נפטר בשנת 1932 בארצות הברית. ידוע לנו שהוא נסע כדי לאסוף כספים, אומרת נכדתו הגב' כהנא, אם כי אין לנו מושג מדוייק עבור מה מצרכי הקהילה. הוא נסע לזמן ממושך, כשרעייתו הרבנית מנהלת את הקהילה ביד רמה.

הרבנית וינקלר ע"ה, לבית לייטנר, היתה ממרינבאד, ליד צ'כוסלובקיה. במארינבאד היו מרחצאות מרפא. לכמה מהאחים לייטנר היו בתי מלון, בהם התארחו רבים מגדולי ישראל בקיץ, כדי לנוח ולשהות במעיינות הללו. הרבנית שימשה תלמידי חכמים רבים שם והיתה אישה נדירה בעוצמה הרוחנית שלה ובחכמה שלה לומר כל דבר בזמן הנכון ובמקום הנכון. כשהציעו לה כשידוך את ר' אלחנן וסרמן זצוק"ל היא סירבה, משום שרצתה לחזור לדנמרק כדי לשמר את יהדות הקהילה שם. היתה זו סיעתא דשמיא מיוחדת. כל מי שנשאר שם – נספה בשואה. הי"ד.

היו לרבנית שני בנים. אחד מהם היה לימים אבינו. כשהם הגיעו לגיל 14 היא הגיעה למסקנה שבדנמרק הם לא יוכלו לקבל את התועלת המקסימלית מלימוד התורה ברמה שהיתה אפשרית שם. היא שלחה אותם ללמוד בטלז ובברנוביץ. היא הצליחה לשכנע אנשים נוספים, ביניהם הרב זאב יעקבזון ששימש כרב הקהילה לאחר פטירתו של סבי זצ"ל לשלוח גם הם את בניהם לישיבות ובכך לשמור על רמה רוחנית גבוהה לכל משפחות הקהילה. היה קושי לא מבוטל לשלוח למרחקים ילדים צעירים כל כך. אבל זכותה עמדה ותעמוד לה כי בכך הם נשארו משפחות תורניות חזקות.

אבי זצ"ל למד בחברותא עם ר' משה שמואל שפירא זצ"ל. במכתב ששלח לאימו מברנוביץ, הוא מתאר איך כשהגיע לישיבה היה חסר לו חומר רב כדי להגיע לרמתם של התלמידים שהגיעו מלודז', מטלז ומברנוביץ. ר' משה שמואל שהגיע לישיבה מביאליסטוק, היה מבוגר ממנו. הוא למד איתו בחברותא, השלים לו פערים, נתן לו מתיקות מיוחדת בלימוד – אותה תאר לאימו. הוא עורר את החשק והטעם להשקיע, ללמוד ולעמול בלימוד.

  1. רוחות הסער של מלחמת העולם השניה החלו לנשב. הבחורים מדנמרק, שחששו להישאר שם, חזרו לביתם עמוסי תורה ויראה. סבא החל לומר שם שיעורים. במקרי הצורך הוא גם ייעץ וסייע, למרות שלא נשא רשמית בתואר רב. הוא ואחיו הרגישו, שהקהילה היא בנין שהקימו הרב והרבנית ועליהם לשמר את המקום.

הרבנית קורנר: כשגדלו הילדים והלימודים המשולבים של בית ספר גוי בבוקר וחיידר אחר הצהריים כבר לא הספיקו, שלחו אותם ההורים ללמוד בארץ ישראל או באירופה. אני למדתי בירושלים, נישאתי והמשכתי להתגורר בה עד היום. היו שלמדו בגייטסהד או במקומות אחרים באירופה וחלקם נישאו ונשארו שם. הקהילה הלכה והידלדלה.

הגב' כהנא: למדתי בגייטסהד. בעלי גם הוא מקופנהגן ולכן גם נשארנו לגור בתוך הקהילה. בתקופת מגורינו בדנמרק, היה מוהל רק לקהילה הגדולה, הליברלית. אותו מוהל מל רק בימי ראשון. מה שגרם לכך, שילדים רבים לא נימולו לשמונה ימים. הוא מל כל ילד שהוריו היו מעוניינים בכך, גם אם האב היה יהודי והאם גויה – לצערנו מצב שהיה די נפוץ – למרות שהילד עצמו היה גוי. בעלי לא יכול היה להסכים לכך. לאחר נישואינו נסענו לארץ ישראל לכמה חודשים. התגוררנו מספר חודשים בחיפה, שם למד בעלי למול. כשחזרנו לקופנהגן הוא היה המוהל של קהילת מחזקי הדת. מל ילדים ביום השמיני ובדק את ייחוסו של כל תינוק, שכן אם הוא גוי – הוא לא הסכים למול אותו. לאחר המילה הוא ברך את התינוק בברכת כהנים. ילדים רבים שהוא מל, מתוך טהרה וקדושה וברכת כהנים, התחזקו במשך השנים ויצאו ממש מיוחדים.

ואם כבר מדברים על כלי הקודש, מוהל, שוחט ודומיהם, חשוב לדעת שבמקומות כלו קופנהגן עלות החיים יקרה במיוחד, משום שאין שם כלי קודש במקום. לכל שחיטה, ברית מילה או אירוע דומה מייבאים אדם מחוץ לארץ. ככל שהקהילה קטנה יותר – העלות הגבוהה מתחלקת בין מספר אנשים מצומצם והופכת להיות יקרה במיוחד. אם תרצו – גם זו אחת הסיבות להתרוקנות של הקהילות.

 

כשילדינו גדלו, והגדול הגיע לגיל 12, לא ראינו שנכון להמשיך לגור שם. ההחלטה לעבור לבני ברק החמה לא היתה פשוטה. היה קשה לקהילה להפסיד חמישה ילדים מן החיידר. היה קשה לנו להתרגל למקום החדש והשונה. ובכל זאת – טובת החינוך עמדה מול עינינו ועברנו לגור בארץ. עם עזיבתנו הפסידה הקהילה את המוהל שלה ובכל פעם שהיה צורך במוהל היו צריכים 'לייבא' אותו מלונדון.

אט אט הלכה הקהילה והצטמקה. ההורים עלו לארץ בעקבות הילדים. רצו גם הם לזכות בנחת. קהילה מפוארת רוחנית, העבירה את פירותיה לארץ ישראל ולקהילות חשובות אחרות באירופה. נשאר שם היום הרב אליהו קצנשטיין, שמחזיק את מפתח בית הכנסת. שמניינים דלילים מתקיימים בו לפעמים. הנחמה שלנו היא הצאצאים שמכבדים את מורשת הקהילה במקומות מגוריהם.

הרב אליהו קצנשטיין מגדיר את עצמו כ'שומר על הקהילה'. יהודי תלמיד חכם, שסיים את הש"ס במסגרת הדף היומי ושומר על הקהילה כשהוא יחיד שנשאר ממנה. הוא מתגורר בקופנהגן אולם כל ילדיו עלו לארץ ומתגוררים בה. שוחחנו איתו דווקא כאן בארץ, כשהגיע לחגים ליהנות מן הנחת.

אתם מתגוררים בדנמרק, כשכל ילדיכם רחוקים. זה קשה?

הרב קצנשטיין לא מסכים כל כך עם ההגדרה. הילדים אמנם רחוקים מאיתנו פיזית. אבל קרובים מאוד בקשר שלנו איתם. אנחנו נמצאים בקהילה בתפקיד. כך זה בחיים. לא תמיד יכולים לעשות רק מה שרוצים.

כשאתם מגדירים שאתם בתפקיד, למה אתם מתכוונים?

בקהילה שלנו נותרו בין 4 ל-6 משפחות. לפני שנים כבר לא היה מנין. אבל כל עוד אנחנו שומרים על בית הכנסת פתוח, על שיעורי תורה שאני מוסר שם, עדיין יש סיכוי שיהודים יתקרבו. ואכן – יהודים מגיעים לשמוע, מתחזקים ומתקרבים וזו שליחות שלנו שם. השנה עזבו 4 משפחות לארץ ישראל, שומרות תורה ומצוות, שהן מאלו שהתחזקו כאן בעקבות השיעורים. יש חשיבות גדולה לשמירה שלנו על המקום הזה ותפקיד – לא עוזבים.

את הילדים והנכדים אנחנו רואים בחודשי החגים, כשאנו מגיעים לארץ. הם לא מגיעים אלינו. זה רחוק ומורכב להגיע למשפחות ברוכות. ובכל זאת, שומרים על קשר חזק בדרכים אחרות.

 

לוצרן

אם מחפשים אתר תיירות מיוחד בשוויץ – ללא ספק תכבוש לוצרן מקום של כבוד, בהיותה אחת הערים היפות במרכז שוויץ. נופי הרי האלפים הנישאים, שלוצרן נמצאת למרגלותיהם, חופיו של אגם לוצרן שברווזים משייטים בו בתוך העיר ממש. נהר הרוס חוצה את העיר וגשר הקפלה מדלג על גביו. כך גם גשר התחנה. ועם זאת – יופיה המיוחד של העיר היתה בשעתו הקהילה היהודית. כמה מאות משפחות שחיו בה ופארו רוחנית את המקום היפהפה הזה.

ישיבת לוגנו, שנוסדה ביוזמתם ובתמיכתם של הרב וולף רוזנגרטן זצ"ל מציריך, הרב שלום ארלנגר  והרב יצחק הערץ זצ"ל מלוצרן, עברה ללוצרן מספר שנים לאחר שנוסדה. רבי משה סולובייצ'יק זצ"ל הועמד בראשה. שנה לאחר שעבר להתגורר בציריך, בשנת תשכ"ד, מינה את הרב  קופלמן לראש הישיבה ולמשגיח, עד לפטירתו בשת תשע"א. בנו, הרב משה קופלמן, מונה לממלא מקומו עד לסגירת הישיבה בשנת תשע"ה.

ישיבת לוצרן כבשה מקום של כבוד בעולם היהודי. סביבה התקיימה קהילה חרדית שבימי השיא שלה מנתה מאות משפחות. ראש הקהל, הרב אלחנן צבי הערץ, העמיד את הדת על תילה. הוא היה ממקימי סמינר בית יעקב בלוצרן, בראשות הגה"צ ר' ישראל עהאענטרוי זצ"ל, שביתו היה בית חם לבנות הסמינר שהגיעו מכל רחבי שוויץ.

ועם ישיבה וסמינר – יש מקום גם לקהילה לשמור על קיומה. אלא שלא תמיד זה מחזיק מעמד. מה שקרה, לצערנו, לישיבה בלוצרן – שנסגרה וגם לסמינר שדלתותיו ננעלו. בני הקהילה הצעירים יצאו ללמוד בארצות אירופה אחרות ובארץ ישראל. כשנישאו – העדיפו להישאר במקומות הקרובים לישיבה בה למדו. הקהילה התבגרה, כשאין צעירים שמחדשים אותה. ההורים – שנותרו לבדם מבני המשפחה – מצאו את עצמם עוזבים גם כן ונודדים ליד הנחת.

הרב רבינוביץ, כיום במודיעין עילית, עבר גם הוא, לפני קצת יותר מחמש שנים, לגור בקרבת שישה מצאצאיו המתגוררים שם.

אף אחד לא רצה להישאר שם. כך הוא אומר. הקהילה קיימת רשמית עד היום. בית הכנסת נשמר ומתוחזק, אבל אין בו מנין בימות החול. לקראת שבת יש מי שדואג לייבא בחורים מסן לואי, צרפת – מרחק של כשעה נסיעה מלוצרן, כדי להשלים מנין. לעומת התקופה הטובה של הקהילה, בה היו לפחות מאה משפחות – היום נותרו בה שלוש משפחות.

מי בוחר בכל זאת להישאר במקום כזה?

כיום נותר שם ראש הקהל, רבי צבי בנימין, שהוא אדם מבוגר וחתנו – שנשאר כדי להיות איתו ולא להשאירו לבד. אחרי הכל בגיל מבוגר קשה מאוד לשנות סביבה, חברה, מעמד וכל מה שכרוך בכך.

חיה, ממשפחה שחיה את המעברים הללו, מסבירה לי קצת את הקושי של בעלי משפחה, ולאו דווקא קשישים, לעבור לארץ – למרות הרצון להיות ליד הילדים, הנכדים והנחת.

'קחי בחשבון' – היא אומרת לי – 'שמדובר באנשים שהיו בעלי מעמד, עסוקים, נחשבים. הם מגיעים לארץ חדשה. הילדים הנשואים, כולם בעלי משפחות, שכשההורים הגיעו לביקור בחגים דאגו לכל מחסורם, ציידו את דירתם בכל טוב, התרוצצו, קנו, הכינו וגם

הביאו – מוצאים את עצמם עסוקים דיים בבתיהם. כשמתחילה שנת לימודים, כשהבנים או החתנים חוזרים לכולל, הנשים הנשואות למקומות העבודה והנכדים למקומות לימודיהם – פתאום מרגישים ההורים המבוגרים, שאגב לא בהכרח מבוגרים מאוד. הם חיוניים, פעילים, מתפקדים – אבל כמו גרים במקומם החדש – מחפשים תעסוקה.'

מצב לא ממש נעים. לא כך הם דמיינו את עצמם נהנים מן הנחת כשהיו שם בגולה. אבל לא רק. אם במקום המגורים הקודם המנטליות היתה שונה מאוד, הם מוצאים את עצמם במקום שצריך להתרגל לנורמות אחרות. אם ביישובים שלהם ההתניידות היתה שונה, המאכלים היו נראים ונטעמים אחרת, הם צריכים להתחיל חיים מחדש ממש. ככל שהדמיון ניסה להתאים למציאות – מתברר שהיא בכל זאת שונה. שונה ממש.

האם גם הם יעזבו בהמשך?

הרב רבינוביץ: קשה מאוד לצפות. תמיד יש את התקווה ואת מי שמטפח אותה להביא משפחות נוספות למקום, להחיות את הקהילה, להחזיר את עטרת לוצרן ליושנה. יצליחו? אולי. יתכן. בינתיים הם שם.

 

 

הכירו את מאוריציוס. זוהי מדינת אי בדרום מערב האוקיינוס ההודי, כתשע מאות קילומטר ממדגסקר ומבחינה מדינית היא משויכת למדינות אפריקה. זהו אי געשי שחופיו מוקפים בשוניות אלמוגים ומזג האוויר השורר בו הוא טרופי משך כל השנה כולה.

וכן. גם במקום הזה של קצה-קצה העולם יושב יהודי.

קוראים לו אוון גריפיטס, הוא ראש של הקהילה היהודית במאוריציוס (כן, יש דבר כזה) והוא גאה מאוד במורשתו היהודית. הוא עושה לא מעט כדי לחיות את היהדות על האי המרוחק שבו הוא חי, אבל נדמה שהקורונה די סגרה על המאמצים שלו בנושא. לפחות לעת עתה. עוד נגיע לזה בהמשך.

אבל תחילה, מה מביא יהודי להתגורר באי כה נידח?

והוא נידח עד כדי כך שלא הצלחנו לייצר אתו קשר טלפוני בדרך המקובלת. פשוט, לחברת השיחות הבינלאומיות לחו"ל אין אפשרות להעביר שיחות למאוריציוס…

את הקשר הראשוני עם אוון יצרנו תחילה באמצעות המייל. קבענו יום ושעה לשיחה, אך ברגע האמת התברר למרבה האכזבה והצער שחיוג אל המספר, שהקידומת שלו היא 230, נתקל שוב ושוב בצליל תפוס. אוון מצדו טען שחיכה לשיחה והיה פנוי באותה עת. שוב קבענו תאריך ושוב אותה תוצאה. ואכזבה. אז עלה בדעתנו להתקשר לספק השיחות לחו"ל. מסתבר, כמה לא מפתיע, שאין דרישה לשיחות מהארץ למאוריציוס… ולפיכך אין שירות מהספק לאי המרוחק.

אוון היה זה שפתר את הבעיה.

ביום שישי אחד הוא הפתיע.

"שלום, מדבר אוון גריפיטס ממאוריציוס!" הציג את עצמו.

וואו.

זה הצליח!

יש דרך לתקשר עם מאוריציוס.

"אני יודע שעכשיו ערב שבת וזה לא זמן מתאים לשיחה, נקבע זמן אחר ואז ננהל את השיחה?"

בוודאי. מה השאלה!

אין הבדלי שעות משמעותיים בין מאוריציוס לפה. רק שעה אחת קדימה. כך קבענו לשוחח ביום שני אחר הצהריים.

תודתנו מעומק הלב לאוון, שהקדיש מזמנו היקר ועשה מאמצים יוצאי דופן ממש כדי שהריאיון הזה יצא אל הפועל.

"שלום עליכם!" פתח אוון את השיחה בעברית צחה. כן, יש לו מושג בעברית בסיסית, אבל שפת השיחה שלו היא אנגלית בעלת מבטא מעניין ומתנגן עם נגיעות אוסטרליות ודרום אפריקאיות.

מה מביא יהודי להתגורר באי מאוריציוס? העזנו לשאול.

"במקצועי אני ביולוג ועורך פה עבודות מחקר. נולדתי וגדלתי באוסטרליה אבל מזה שלושים ושבע שנה, מתשמ"ד (1984) אני פה".

יש לכם ספר תורה? קהילה יהודית פעילה?

"לפני התפרצות הקורונה היה לנו פה רב, הרב ליימא שהגיע לפה מניו יורק. תחילה הוא הגיע בשל התיירות למאוריציוס, היה לו פה עסק של תיירות עבור יהודים שומרי תורה ומצוות. עם התפרצות הקורונה ובעקבות כך שנולד להם ילד, נשארו הרב ואשתו בניו-יורק לעת עתה. מדי פעם מגיע לפה הרב משה זילברהפט מדרום אפריקה שמרכז קשר עם שלוש עשרה קהילות יהודיות מדרום למדבר סהרה. הרב זילברהפט הכניס את יהודי האי המעטים תחת המטרייה של ארגון הקונגרס היהודי האפריקני שברשותו הוא עומד. בקשר לספר תורה- הרב ליימא הביא אתו ספר תורה, כך שיש פה גם תפילות, אבל בעיקר בשבתות וחגי ישראל".

ומה עם מזון כשר?

"בסופרמרקט יש הרבה דברים כשרים מדרום אפריקה והרב ליימא היה מזמין בשר ומצות לחגים. בנוסף לזה, לרב ליימא היה קייטרינג כשר ויכלו להזמין אצלו אוכל כשר מוכן".

איך מגיעים למאוריציוס? יש טיסות ישירות?

"טיסות ישירות אין. הטיסות היחידות הן מפריז ועדיף דרך דובאי או לונדון. כעת עם הקורונה רק מחוסנים יכולים להגיע ומעבר לזה יש גם בידוד במלון".

מכך אפשר להסיק שיש לכם חיסונים. באילו חיסונים מדובר?

"חיסונים מתוצרת סין ומתוצרת אסטרהזניקה".

מה ידוע לך על יהדות במאוריציוס בעבר? הייתה לכם קהילה פעילה?

"ההיסטוריה היהודית של מאוריציוס נסובה בעיקר סביב גולי מאוריציוס. אלו היו אלף שש מאות ושלושים וארבעה יהודים מעפילי האנייה אטלנטיק שגורשו על ידי הבריטים בדצמבר 1940 אל האי. הגולים ישבו באי עד סיום מלחמת העולם השנייה ובמהלך המלחמה נפטרו מאה עשרים ושישה יהודים ונקברו במקום. יש כאן בית קברות יהודי של הגולים שנפטרו על האי שאני קורא לו 'בית הקברות של עליה בית' שאני, כראש הקהילה, התנדבתי לשמר ולתחזק אותו. לידו יש גם שני מבנים שנתרמו לנו על ידי הממשלה המקומית ברוב אדיבותה ושבו אנחנו מתחזקים מוזיאון לתיעוד הגולים היהודיים במאוריציוס. בתערוכה לומדים על הסבל שחוו במעצר אבל גם על עמידתם האיתנה- כיצד עלה בידם ליצור קהילה וכיצד נאבקו ללא הרף כדי לצאת לחופשי ולשוב לבסוף אל הארץ המובטחת.

אגב, באי גם נולדו באותה תקופה גם חמישים ילדים. אחד מהם הוא נפתלי רגב, שגר בארץ ישראל ומשמש בתפקיד שגריר כבוד של מאוריציוס בארץ…"

אני לא מתאפקת לחשוב שמספר המתים באי עולה, מן הסתם, על מספר היהודים החיים בו…

באופן כללי, איך היית מאפיין את האי שלכם?

"מדובר באי עם תיירות מפותחת ששואף להיות מפותח ויש בו את הבסיס הנצרך כדי לנהל חיים מערביים. המודל שהאי רוצה להגיע אליו הוא כנראה סינגפור. יש פה כלכלה שעוסקת בענפים רבים ושונים מתירות ועד בנקאות וביטוחים. השפות המדוברות פה הן אנגלית, צרפתית וגם קריאולית, שזו שפה עתיקה שנוצרה באי על ידי עבדים. העיתונים שיוצאים פה לאור הם בשפה הצרפתית".

האם חווית אנטישמיות באי?

"אנטישמיות קלאסית אין כאן. כן יש לפעמים התבטאויות נגד מדינת ישראל".

אוון גריפיטס נשמע מרוצה מחייו באי ובעיקר מהיצורים הימיים והביולוגיים המרתקים והנדירים, נפלאות הבריאה שאותם הוא חוקר. ולא, אין בכוונתו לעזוב את האי ואת הקהילה הקטנה שבראשה הוא עומד…

 

היהודי האחרון שלא מתגורר באי

במהלך התחקירים שקדמו לכתבה הזו הגענו אל המוזיאון היהודי ברודוס, אי בים האגאי. לקהילה היהודית ברודוס היסטוריה מפוארת ועתיקה. הרב עובדיה מברטנורא עבר באי בשנת רמ"ז וציין לשבח את ידיעת התורה של יהודי האי. אלא שהגרמנים שכבשו את רודוס שמו קץ על יהדות האי המפוארת. אלף שש מאות שבעים ושלושה יהודים נשלחו לאושוויץ ורק מאה חמישים ואחד מהם שרדו.

כאשר נודע לנו על יהודי בשם אהרון חסון שמתחזק מוזיאון יהודי ברודוס, אמרנו: הנה, הגענו אל היהודי האחרון… לאחר עבודת איתור מאומצת הגענו אל אהרון חסון, אלא שאז התברר… שאהרון מתגורר בכלל בלוס אנג'לס.

"שום יהודי שמקורו ברודוס לא מתגורר היום ברודוס", טוען אהרון, יהודי בשנות החמישים לחייו, "המעטים שגרים שם היום נמצאים שם לצרכי פרנסה. מהקהילה שמנתה לפני השואה ארבעת אלפים יהודים לא נשאר ברודוס יהודי אחד. מעטים שרדו את המחנות ואלו ששרדו התפזרו על פני תבל. סבותיי הגיעו מרודוס לארצות הברית, ובביקורי השורשים שלי במקום התברר לי שנשאר שם בית כנסת יפה ומורשת יהודית מפוארת שחשבתי שחשוב להנציח אותה. כך הקמתי את המוזיאון היהודי ברודוס בתוך אחד מארבעת בתי הכנסת ששרדו. בית כנסת נוסף, אגב, פעיל בחגי ישראל ובכל פעם ופעם שאני מבקר בו אני פוגש צאצאים של יהודי רודוס שבאים למסע שורשים.

אני עצמי כבר נולדתי בלוס אנג'לס, ולמעט מאכלים אתניים של יהודי רודוס: עלי גפן ממולאים, כופתאות, בקלוואה, סוטלאך- (פודינג אורז) ועוד…"

"לצערי אני לא יודע הרבה על יהדות. אני וילדיי מקפידים מאוד על ליל הסדר ועל עוד כמה מנהגים שלמדנו, אבל את המוזיאון אני מתחזק. חשובה לי המורשת שלי והקשר לדורות הקודמים, ואני נוהג לבקר ברודוס כמה פעמים בשנה".

כמה חשוב לשמר לא רק את היהודי האחרון אלא את עצם היהדות עצמה…

מירב סבר היא סופרת עיתונאית ופרסומאית- (מוכרת לחלקכן כמירה דביר מהטור הפופלארי קומי צאי בקטיפה) יש לה קהילת נשים מדהימה בשם "אישה לאישה" שם אתן מקבלות היישר למייל את כל הטורים שלה שהופיעו בעיתונים.

להצטרפות, לחצי כאן

 

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

5 תגובות

  1. לפי מה שדיברו בחדשות הוא כבר נתן גט, צריך זהירות איך שמדברים גם על סרבן גט, ויש סרבני גט שבאמת עושים את זה מרשעות אבל יש לא מעט סרבני גט שאפילו יושבים בכלא רק כי אין להם אפשרות להתחייב לסכומים האדירים שדורשים מהם הנשים תמורת הגט….

  2. לפי מה שפורסם אותו יהודי אחרון באפגניסטן לא היה קשור כל כך לארצו אלא פשוט סרבן גט….
    אל תתנו לתשובה ההרואית לבלבל אתכן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.