פרשת וישב, חג חנוכה 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'?!

שיתוף ב email
שיתוף ב print

"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (בראשית ל"ז, א')

גדלותו של יעקב אבינו ניכרת היטב מצרותיו. חיים לא קלים עברו על יעקב, החל מיחסיו עם עשיו, עבור דרך רמאויותיו של חמיו – לבן, סיפור דינה בהמשך, ועולה על כולנה – מכירת יוסף והירידה למצרים.

אך עם כל הנסיונות, אומר החיד"א, נשאר יעקב בשלוותו, לא ניכר בו הייאוש. השברון והדכדוך היו ממנו והלאה, הוא נאחז בכל כוחו באמונה בהשי"ת, וכך צלח את חייו בבטחון מוחלט בצור העולמים.

מוסיף החיד"א כי ענין זה אף מרומז במילה 'וישב'. כאשר נצרף את האותיות השניות במילים: יוסף, דינה, עשיו, לבן – שהם סיכום צרותיו של יעקב – נמצא את המילה 'וישב', ללמדך שעל אף היותו שקוע בצרות, דעתו היתה מיושבת עליו.

השבוע חוגגים אנו את חג החנוכה, לפניכם ספור עוצמתי, מיוחד לחנוכה, המגלה את תעצומות הנפש של גדולי התורה גם בעת צרה.

הימים היו ימי השואה האיומה. המקום – מחנה 'ברגן בלזן'.

היהודים היו נתונים בפחד נורא ואיום מהנאצים ימ"ש, מדוכאים מושפלים וכואבים. והנה, עברה שמועה במחנה, שהיום הוא יום ראשון של חנוכה. עז היה חפצם של היהודים לקיים מצות הדלקת נרות חנוכה, אך כיצד יוכלו להדליק אם אין ברשותם לא שמן ולא פתילות?! גם לו היו ברשותם מוצרים אלו – היאך יכולים הם להשתמש בהם תחת עיניהם האכזריות של הנאצים הארורים ימ"ש, הלא רק יראו את היהודים עוסקים בענייני המצוה – מיד יענישו אותם וייסרו אותם שבעתיים על מכתם.

גם האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל והאדמ"ר מבלוז'וב זצ"ל היו בין יושבי המחנה. בצר ליהודים, באו לפני האדמו"רים ושחו להם את בעייתם, כיצד ידליקו נרות חנוכה בלב התופת?

התייעצו הצדיקים ביניהם, ואחד מהם הציע: "ברשותי ישנה משחת נעליים, והיא קצת שמנונית, יתכן שהיא תבער קמעא!" שש האדמו"ר השני על הצעת חבירו, והציע אף הוא: "אני אתרום לקיום המצוה את שרוך הנעל שלי, והוא יוכל לשמש כפתילה".

שמחו היהודים על 'פתרון' ההדלקה, וסיכמו ביניהם להתכנס בשעה היעודה בפינת המחנה, הרחק מעיניהם המסוכנות של הנאצים ימ"ש כדי לקיים את המצוה.

האדמו"ר מבלוז'וב כובד לברך ולהדליק. בחיל ורטט הוא מברך את שתי הברכות הראשונות, "להדליק נר של חנוכה…." ו"שעשה ניסים לאבותינו….."

לפני הברכה השלישית, הוא נעצר, עוצם את עיניו ביתר דביקות, ומתוך כוונה יתירה הוא מברך את הברכה:"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", ומדליק את הנרות בשמחה.

אחר ההדלקה ניגש אליו אחד היהודים המעונים, ושאל אותו: "אני יכול להבין את שתי הברכות הראשונות בירך האדמו"ר טרם קיום המצווה, אבל הברכה השלישית – 'שהחיינו'?! וכי באמת כך הם פני הדברים, על מה 'שהחיינו וקיימנו והגיענו'? לאיזה זמן שמחה הגענו כרגע? להדליק נרות בכזאת עליבות, מתוך כל כך הרבה סבל וייסורים, ובכזה פחד איום ונורא! האם לזאת ייקרא 'שהחיינו וקיימנו?!" הדהד קולו הנשנק מדמעות.

ענה לו האדמו"ר מבלוז'וב בחמימות: "אכן, גם אני הרהרתי באותן מחשבות, ושחתי אודותם לפני ההדלקה עם האדמו"ר מקלויזנבורג, והוא ענה לי שדווקא השנה, ראויה ברכה זו להתברך ביתר שאת וביתר עוז. ראה את עמנו הקדוש, באיזה מצב של סבל איום ונורא הם נמצאים, ומה שמשמח אותם, זה לא חתיכת לחם או מנת מרק, לא מלבוש יפה או מנעל לכף רגלם, אלא קיום מצות הדלקת הנרות עם משחת נעליים ושרוך, מי כעמך ישראל!! האם לא לזאת יקרא 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'?!

אם בכל שנה מברכים אנו 'שהחיינו' על זמן השמחה שהגענו אליו, הרי שכיום הברכה הינה על קדושת היהודים, שבכל מצב, אפילו הגרוע ביותר, משתוקקים הם לקיים מצוות ולהדליק נרות, זוהי אמונה זכה שקיימת רק אצלנו, עם ישראל".

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.