הכותבת היא מטפלת רגשית לנשים ולנערות ובעלת קליניקה בעפולה / שיחת זום
מהו שחרור?
בהגדרה פשוטה זו התרת כבלים כלשהם המהווים מניעה. אך יש משמעות עוד יותר עמוקה למושג שחרור, וכדי להגדיר זאת אני רוצה להיכנס קודם למושג ההפוך. באסוציאציה ספונטנית ההפך מ"משוחרר" הינו כלוא, ויתירה מכך – ההפך משחרור הינו עבדות.
העבד, למעשה הינו קניין לאדוניו. הוא בסך הכל כלי, מכונה, אמצעי. באחד הימים, כאשר הפעלתי את מכונת הכביסה, נכח בבית בני שהינו גם לץ לא קטן. הוא השמיע לעברי – "עוד מעט נשמע את המכונה אומרת שנמאס לה כבר להסתובב ולהסתובב ולהסתובב וכבר יש לה סחרחורת" נו, הוא תפס מישהי בשעה לא שעה שלה והעתיק את טרוניותיה של אז…
למעשה, אף פעם לא באמת התעניינתי בשלומה של המכונה, וכאשר עייפה או שבתה, כל מה שאכפת היה לי, להחזיר אותה לפעולה כדי שתוכל להמשיך לשרת אותי. ולא היה זה רק מפני שהיא חפץ דומם. לו הייתה לי פרה המעניקה לי בכל בוקר חלב לקפה, ובבוקר אחד הייתי יוצאת אל הרפת ומגלה לדאבון לב כי הפרה שבקה חיים, צערי היה לא על הפרה אכן. אלא על הקפה של הבוקר.
העבד הינו שווה ערך למכונת כביסה, לפרה, למחרשה, לבלנדר, לסוס, למיקרוגל, לכלב שמירה. הוא נועד כדי לשמש, אבל הוא עצמו, אין לו ולא כלום. העבד שייך כל כולו לאדוניו ואין לו דבר משל עצמו, לא רכוש ולא פרטיות, לא חיים ולא משפחה. כל מה שכביכול אצלו – נועד לאדונו ועליו להתאים את כל חייו לשירות אדונו.
בימינו הסחר בעבדים נאסר, זה לא אתי. החוק הליברלי מאפשר לכל אדם את חרותו. אמנם אין כיום מצב של עבדות?
לפעמים העבדות כל כך נטמעה בנפש, עד כי אין אפילו מחשבה ושימת לב שיש כאן עבדות! העבדות השתלטה על החשיבה, והכניעה היא כל כך מוחלטת שנראית כחלק אינטגרלי מהחיים ומאד מובנת מאליה. עד כדי כך שאין הווה אמינא בכלל לקול אחר, לקול של העצמיות, של מה שה"אני" פה היה רוצה לומר. במצב של עבדות אין בכלל "אני".
מצבים כאלו החוק אינו אוכף. מצבים כאלו של שתלטנות על הרגשות, הרצונות, מחיקת כל פיסת עצמיות והכנעה טוטאלית, התייחסות אל האדם כאל אמצעי ולא להכיר שהוא אדם בעצמו.
מקרים לא מבוטלים של אנשים שנמחקו לגמרי ועוצבו "להיות של" הם אצל אלו שעלה בגורלם לחיות בצל בני אדם בעלי הפרעת אישיות. סוגים רבים נמנים תחת הכותרת של "הפרעת אישיות" ולא אוכל במסגרת זו להרחיב את כל מאפייני טיפוסים אלו. אתמקד בתכונה בולטת אצל בעל הפרעת אישיות: האדרת העצמיות שלו. הפיכת עצמו ל"אליל" שיש לסגוד אליו וכי דבריו הם דברים מכוח זה שנאמרו על ידו; ומכאן מגיעה דיקטטוריות, כזו המוחקת את כל מי שסביבו. בני האדם שסביבו – נמדד ערכם רק לפי מדד ספציפי אחד: האם אני צריך אותו או לא צריך אותו. ברגע שכבר תם זמנך או נמצא אחר שמשמש טוב יותר ממך, אתה לא אחר מצלחת חד פעמית שהועפה לפח שבצד.
אלו, יודעים להרשים וליצור לעצמם סוגדים, אוהדים מושבעים, קהל מעריצים מסנוור, שיעשו הכל ולא יבחלו בכל דרך שהיא כדי להחניף ולנסות לשאת חן ולזכות במשהו… עד לרגע הבום שבו קורס הפסל האדיר ומתגלים שברי השום דבר.
כמטפלת רגשית אני נפגשת עם עבדי אותם טיפוסים. עבדי אותם טיפוסים יכולים בהכרח להיות נשים שחייהן היו בצל אדם כזה, אם בחברה, אם בעבודה – לרוב בוס/ית או סתם עובד/ת "מוכשר/ת" עם אף מידי גבוה, אם בכיתה – מלכת כיתה או ראש "חבורת עילית", או – במחילה, אולי מורה או גבוה מכך. אם בבית – אמא שהיא מוחקת את רצונות ילדיה והם נולדו בשבילה לאנוכיותה, אב שמאדיר עצמו ונוהג כדיקטטור טרוריסט, בעל שבטוח שהוא בבואת אלוקים וציות אליו הוא ציות לתורה.
אישה שמגיעה אלי עם רקע שכזה, אני רואה את עבודתי בעיקר בכך שעלי להתיר את כבלי עבדותה. היא מחוקה, היא אינה קיימת. היא מכשיר כלשהו שרק חייב, אבל היא עצמה – מחשבותיה, רגשותיה, רצונותיה, דעותיה, שאיפותיה, חלומותיה הכמוסים ומה שעובר עליה – את כל אלו להציף בה ולמלא אותה בהם, כדי שתהיה היא ולא "של". האישה היקרה נהיית מודעת לכך שנעשים דברים בניגוד לרצונה. יש לה רצון, יש לה רגש! היא נותנת לו להיות ולבטא את עצמו! וכשהיא כבר לא "אמן" "אמן" על דברי השולטים על חייה, אלא יודעת לומר מה היא רוצה, מה נוח לה, מה לא טוב לה ולא נושא חן – היא מגלה אסרטיביות והכרה בעצמה כ"אני" בעל נוכחות, אזי היא יצאה מבית עבדים ונגאלה. נגאלה לא רק במפלת שולטיה באותות ובמופתים. יתכן שזה לא יראה בדיוק כך, הם עדין קיימים ולא הובסו במכות כלשהם.
מה שכן יקרה, זה שבלאט, בדממה, לעצמה – היא תרגיש שהיא רוצה לעשות לעצמה. יש לה פה משהו, מזדחל אצלה רגש משל עצמה – והוא יוצא החוצה ומתבטא. היא כבר לא עבד מחוק דעה. היא – היא עם הקול של עצמה, עם העצמיות וכל ה"אני" שבה. הנה היא!
אני רואה את תפקידי לתת לנשים את היציאה מה"פרעה" הרודן, האליל והאכזרי, שמתביית על המוח ולא נותן קיום כלל לישות של נתיניו, למצוא את הרגש שדוכא עד שכמעט לא ניתן לזיהוי. ברגע שאנו תופסות אותו ומזהות אותו – לתת לו עיבוי כזה שימלא אותה ויחזיר אותה להיות בעלת הרגש.
בשבילי, זו יציאת מצרים מיוחדת לאישה היקרה היושבת למולי, ואני מפנימה יותר לעצמי מהי משמעות של יציאה מבית עבדים לגאולה שלמה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
