אני ממש מתביישת- אבל זה החוזה שחתמתי עליו/ גליה סברסוב

שיתוף ב email
שיתוף ב print

כשנתיים אחרי החתונה הגעתי למסקנה שזהו.אני כבר ילדה גדולה והגיע הזמן לקנות דירה. חבל על הכסף שאנחנו זורקים מדי חודש על שכירות.

אבל מה? כל מי שהיה מעורב בעניין קניית הדירה היה קצת איטי, וזה בלשון המעטה.

הדברים זזו לאט לאט. באיטיות שגרמה לי להתקשות להאמין שבעשור הקרוב נכנס לדירה משלנו.

"זה ממש לא בסדר שאף אחד לא מזיז את עצמו" התלוננתי לחברה שלי. "למה שלא תלכי את לראות דירות ותקבעי עובדות? שאלה אותי החברה.

"ראיתי עכשיו דירות במחירים ממש שווים בביתר או שאולי תנסי את קרית ספר? הייתי שם אצל דינה, חברה שלנו וזאת נראית עיר ממש נחמדה" היא הציעה.

"אני לא יודעת, חוששת לגור במקום קצת מרוחק" אמרתי "למה שלא תנסי בירושלים, את כבר שנים גרה פה ורגילה לעיר הזו". היא לא ויתרה.

"בירושלים המחירים ממש גבוהים, אני פוחדת שלא נעמוד בזה."
"את יודעת מה נראה לי גליה? שאת בעצמך לא כל כך רוצה לקנות דירה, ונוח לך להיות במקום שמאשים אחרים ומקטר…"

הרגשתי שחטפתי אגרוף לבטן. חברה שלי צודקת.
באמת פחדתי להתחייב לקנות דירה. פחדתי להתחייב לאזור מגורים מסוים. פחדתי להתחייב לסביבה חברתית. לתשלומי המשכנתא.
"החוזה" הלא רשמי שחתמתי עליו עם כל מי שהיה מעורב בנושא רכישת הדירה היה שהם לא זזים בכיוון של הדירה מצידם ואילו אני מצידי- לא צריכה להתחייב, לא צריכה לקחת אחריות על הבחירות שלי.

יכולה לקטר, להתלונן ולהתקרבן שאין לי דירה ואני עדיין גרה באיזה מחסן פיצפון בתת תנאים.

ברגע שהבנתי את זה שחתמתי אני בעצמי במו ידיי על החוזה הזה, והסיבה שאני גרה בתת תנאים האלו היא אך ורק באחריותי,
החלטתי לבטל את החוזה.

החלטתי לקחת אחריות, להתמודד עם הפחדים שלי ולהתחייב.
הפעלתי לחץ פיסי מתון על כל המעורבים בפרשה.

תוך מספר חודשים ראיתי פרסום באתר של משרד השיכון על פרוייקט דירות בבית שמש. התקשרתי והייתי בטוחה שכמו בכל הפרוייקטים האחרים של משרד השיכון בטח יהיה המון תחרות
ומי שיזכה יהיו רק משפחות עם הרבה ילדים, ושאר הקריטריונים של משרד השיכון.

להפתעתי- אף אחד (!) לא הגיש מועמדות לפרוייקט הזה. (הדבר תמוה בעיני עד היום).
תוך מספר חודשים חתמנו על חוזה וכעבור שנתיים נכנסנו לגור בדירה שאנחנו גרים בה עד היום.

עכשיו, מה קרה כאן בעצם?
יש כלל במערכות יחסים- שמה שאנחנו מקבלים, גם אם אנחנו מרגישות נורא קורבנות, נורא מסכנות, זה בדיוק מה שסיכמנו עליו בחוזה הבלתי מדובר שחתמנו עליו.

תמיד. אבל ת-מ-י-ד.

לכל הפגיעות וחוסר צדק בחיים שלנו אנחנו הסכמנו. שום דבר לא קורה בלי שהסכמנו עליו. אבל בגלל שהחוזה הוא לא לגמרי מודע,
אנחנו לא יודעים בדיוק על מה חתמנו, והצד השני לא בדיוק יודע על מה הוא הוחתם, זהו כר פורה להמון ציפיות, אכזבות וטינות.

למה אנחנו חותמים על חוזים כאלו? לא מדוברים ולא בהירים?
בגלל שאנחנו חותמים על חוזה שאנחנו מתביישים בו. אנחנו לא מוכנים להודות בפה מלא שחתמנו והסכמנו לחוזה הזה.

אנחנו לא מוכנים להודות שמה שחתמנו עליו הוא הרצון שלנו.
מרגישים חוסר לגיטימיות בבקשה שלנו, ולכן מעדיפים להשאיר את הנושא מעורפל ולא ברור.
בדיוק כמו החוזה שאני חתמתי בחוסר ידיעה לגבי החלטה לרכישת הדירה.

אני רואה את זה גם אצל נשים שנמצאות בתוכנית הליווי שלי:
אשה שמתלוננת שבעלה צועק, כועס, לא לוקח אחריות כלכלית או לא יוצר שום שיח אינטימי ורגשי מגלה שמתחת ל"צעקות, חוסר אחריות והיעדר הרגש שלו" נמצא משהו שהיא מקבלת ממנו שלא תוכל לקבל אם היא באמת תקבל את מה שהיא רוצה.

אמא שמתלוננת שהילדים שלה לא עוזרים בבית מגלה שמתחת לחוסר עזרה הזו מסתתר הצורך שלה להרגיש משמעותית, מוערכת ושווה בבית.

בתור ילדה זכורה לי השכנה שבעלה היה שותה הרבה יותר מדי. היא תפקדה בצורה מעוררת הערצה: פרנסה את הבית , טיפלה לבדה בילדים, טיפלה בבעלה השתיין. אני גם זוכרת שהיא היתה יושבת עם אמא שלי במטבח ומתלוננת על בעלה ועל מר גורלה ואמא שלי ניסתה לעודד את רוחה שיום יבוא ובעלה יתפכח אבל היא המשיכה לבכות ונראתה מסכנה ואומללה.

יום אחד הרופא הודיע לבעל שאם הוא לא מפסיק לשתות ימיו ספורים. בלית ברירה- הוא לקח את עצמו בידיים, נכנס לקבוצת תמיכה, התחיל טיפול והפסיק לשתות.
פתאום הוא נהיה רגוע, התחיל לעבוד, לטפל בילדים.

כולם סביבו מאוד שמחו: ההורים שלו, השכנים ואפילו חבריו השתיינים.

רק מי לא אהב את זה? אשתו. כן זו שהיתה קבוע מתלוננת לאמא שלי.
היא שקעה בדיכאון.
הפסיקה לצאת מהבית.
הפסיקה לעבוד.
למה? כי בעלה העז להפר חוזה.

החוזה בו היא מפרנסת, מטפלת לבדה בבית, המצילה, המושיעה אבל גם הקדושה המעונה הנעלית והמוצלחת.

זו שמגייסת את כל האמפתיה של כל השכונה.
אז על איזה חוזה חסר אחריות את מרגישה שחתמת?
נ.ב.

מתחברת? אוהבת את השיטה?

את מוזמנת לעקוב אחרי בסטטוס בלינק כאן

בקרו באתר ותהנו:)

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

2 תגובות

  1. או שפשוט אותה האישה שבעלה הפסיק לשתות יכלה סופסוף להרפות מהלחץ , האחריות, העומס והקושי המטורף שהיא נשאה על עצמה עד כה
    ברגע שנהיה עוד בן אדם נורמלי שיכול לקחת אחריות ולנהל את העניינים היא פשוט פרקה מעליה הכל..

    1. מה שנכון נכון. לא מסכימה עם כל מה שרשמה למעלה..כשאנחנו נתעלה על העצמי שלנו , נרגיש פתאום שחרור..שלא רק אני עושה בבית, ולא רק אני ואני ואני…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.