סיפור בהמשכים לכבוד חנוכה: ילדי הסירות – פרק א'/ רחלי פאהן

קוראות יקרות

הסיפור 'ילדי הסירות' מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש בתקופה חשוכה לעם היהודי, תקופת השואה. 

ערב המלחמה ובשנים הראשונות לאחר תחילתה, עשרות אלפי היהודים שנמלטו מאירופה מצאו מקלט בשנחאי שבסין.

שני גיבורי הסיפור שלנו, אורות קטנים בתקופה כה חשוכה, הם ילדים צעירים בני 7 שיחד עם משפחתם מצאו דרך להימלט ולהינצל במדינת המזרח הרחוקה.

הסיפור מתאים לנשים מעל גיל 18 

קיץ 1939 , שנחאי

"היזהרי", היא שמעה את קולו, אבל זה היה כבר רגע אחרי שהיא משתטחת על המדרכה, בתוך שלולית חמה. אנה משתדלת לא לנוע. אמא תמיד אומרת לחכות רגע, לא לקום בחטף, לתת לגוף להירגע.

'האלבום, רק שהוא לא נרטב', זה מה שמדאיג אותה כרגע, כשהיא חשה את המים החמימים מטפטפים משערה. ירד גשם לפני שעה קלה, גשם שונה, ממהר, של קיץ, והשלולית שהיא משתכשכת בתוכה עדיין חמה ומעלה הבל.

"היא פליטה מגרמניה,Déguó , יהודייה", משכה ילדה עם עיניים סיניות את שרוול אחותה הצעירה. הקטנה ביניהן הצביעה על אנה, שניסתה להתיישב לאט לאט. אמא שלהן, בגלימה מבריקה וסל נצרים עם ערמות אורז שחור, פלטה לעברן צרור משפטים סיניים בזעף, כנראה גערה בהן על נימוסים גרועים.

"מהגרת, לא פליטה", היא שמעה שוב את קולו, מתקן את הסיניות בגרמנית שהן בטח לא מבינות. אנה הסיטה את הפוני הרטוב שלה והסתובבה לכיוונו.

הוא נראה בגילה, ילד בן 7 לכל היותר.

עיניים טובות, חומות כמו גזע עץ הבוק שגדל בכיתת הגן שלה. 

שערו צהבהב, ואין ספור נמשים מפוזרים בחינניות על האף וצידי הלחיים כמו ריססו עליו אבקת זהב.

"זה שלך", התקרב והושיט לה בביישנות את אלבום הכרטיסים שלה שכמעט ולא נרטב. היא הייתה אסירת תודה על כך ובכל זאת לא הצליחה להוציא הגה.

הברך שלה פעמה והוא התכופף לעברה במבט מודאג. "יורד לך דם", הוא קימט את אפו והנמשים התקמטו גם הם. רצתה לומר לו שזה בסדר, שלא ידאג, ובלבד שלא יתקמטו הנמשים הזהובים בפניו הלבנות.

הפצע בברך שרף והיא נאלצה להביט בו. הוא היה פצע לא יפה בכלל. היא הצטמררה, מביטה בפה פעור בבוץ והאבק שדבקו בו מהמדרכה.

"לא עניין גדול"  אמר הילד כשראה שהיא נבהלת, "אפשר ללכת מרחק כמה דקות מכאן לשטוף אותו ב"חואנגפו".

הוא אמר את שם הנהר במבטא סיני אמיתי, ואנה התאפקה שלא לצחוק.

"אנה", היא הציגה את עצמה וקפצה על רגל אחת,  מנסה להתקדם בקצב שלו. הוא הסתובב והנהן בראשו. "מנדי, סליחה, שכחתי". גירד את  פדחתו במבוכה כשעיניו מתרוצצות במרחב בניסיון למצוא משפט נכון.

"טוב, זה ממש קרוב לכאן". הוא הצביע על שביל צר שירד בשיפוע, ואנה כבר יכלה לחוש את ענן הלחות של הנהר עוטף אותם. היא מתארת לעצמה עד כמה המים חמים בלהט הקיץ הסיני. טיפות זעה ירדו באיטיות במורד גבה והיא השתוקקה לראות את קו המים.

"תודה רבה, זה אדיב מאד מצידך", אנה הטתה ראשה לכיוונו בתודה אחרי שרחצה את הפצע בברך ושפשפה גם את כפות ידיה.

"שום דבר", הילד ששמו מנדי הניף יד. "זה הנהר שאלוקים ברא גם בשבילך", פרש ידו קדימה לכיוון הנהר השותק.

"כדאי שתנוחי כאן קצת", הוא ניער את מכנסיו מהאדמה הבוצית, אדמת גדות נהר חמה גם היא, "אני יורד רגע לסירה שלי".

היא הנהנה, תוך רגע מנדי נעלם בין השיחים הסבוכים.

אנה זוכרת שאמא ספרה לה על ילדי הסירות כל פעם כשהתלוננה באוזניה אנה שהחדר ברובע הסיני צפוף לה ושהיא מתגעגעת למיטה שלה, מיטת האפריון מעץ הדובדבן שנשארה בקניגסברג, בגרמניה.

"אנושק'ה", היא מעבירה ברכות יד בשערה, "אנחנו ברי מזל". אמא תמיד אמרה את זה, גם כשהחיילים הגרמניים באו להשגיח עליהן באריזת החפצים לפני הבריחה, גם כשהם סרבו לאנה להכניס את מדליית הזהב היקרה שקבלה בסוף הקונצרט. היא הייתה נגנית הצ'לו הכי צעירה שם והמדליה הפתיעה אותה אז. 

"ברי מזל, אנה", אמא סיננה לעברה וגלגלה עיניים בלי שהחייל הגרמני ישים לב. אנה הביטה בדאגה בחיילים, רק שלא יבחינו. לא כדאי לעורר את זעמם.

אבא נשא אותה על זרועותיו ואמא התנשפה בדרך.

הם לא הביטו לאחור. "קדימה, קדימה", אבא אמר ואמא הסכימה אותו.

לרכבת, לאוניה, אנה כבר לא מצליחה לזכור בכמה רציפים ישנה באותן שבועות.

אבל אמא תמיד חזרה על המילים, "ברי מזל".

כשהם הגיעו לשנחאי אנה הייתה המומה. מעולם לא פגשה כל כך הרבה עיניים מלוכסנות מסביבה! היא הטילה וטו על האורז, הארוחה הראשונה שהגישו לה כאן, וסרבה לקרוא לסינית שפה.

באחד מהלילות החמים שהיה לה צפוף בחדר שחלקו עם משפחה נוספת והיא לא הצליחה להירדם בגלל היתושים, אמא שכבה איתה במיטה, העבירה יד על אפה ועל עיניה העצומות וסיפרה לה על ילדי הסירות.

לא רחוק מכאן על גדות הנהר הם נמצאים, לא יכולים לשלם על חדר בשיכון או מיטה, ולכן בנו לעצמם סירה שבתוכה מיטה, שולחן ורשת דייגים.

"הם ישנים שם ואוכלים?" אנה פערה פיה ושאלה: "איך אפשר לישון כשהסירה מתנדנדת"?

אמא אמרה לה שהם מתרגלים וחיבקה אותה, ממלמלת מילות נחמה.

היא נחרדה והבטיחה לעצמה לנסות להסתגל לחיים החדשים האלה.

"אנחנו ברות מזל", אנה לחשה לאמא שנרדמה לצידה במיטתה, והייתה בטוחה שראתה חיוך עייף על שפתיה.

בפרק הבא

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

סיפור בהמשכים לכבוד חנוכה: ילדי הסירות – פרק ג'/ רחלי פאהן סיפור בהמשכים לכבוד חנוכה: ילדי הסירות – פרק ה'/ רחלי פאהן סיפור בהמשכים לכבוד חנוכה: ילדי הסירות – פרק סיום/ רחלי פאהן סיפור בהמשכים לכבוד חנוכה: ילדי הסירות – פרק ב'/ רחלי פאהן סיפור בהמשכים לכבוד חנוכה: ילדי הסירות – פרק ד'/ רחלי פאהן