קוראות יקרות
הסיפור 'ילדי הסירות' מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש בתקופה החשוכה ביותר לעם היהודי, תקופת השואה.
ערב המלחמה ובשנים הראשונות לאחר תחילתה, עשרות אלפי היהודים שנמלטו מאירופה מצאו מקלט בשנחאי שבסין.
שני גיבורי הסיפור שלנו, אורות קטנים בתקופה כה חשוכה, הם ילדים צעירים בני 7 שיחד עם משפחתם מצאו דרך להימלט ולהינצל במדינת המזרח הרחוקה.
הסיפור מתאים לנשים מעל גיל 18
בערב, אנה הייתה ראשונה באמבטיה. אמא הביטה בפצע וחרצה במצחה תלמים.
"אנושק'ה", היא התכופפה לבחון אותו, "מה קרה לפרינססן שלי"?
אנה הרגיעה אותה ששטפה את הפצע בנהר מייד ואמא בכל זאת מלאה אמבטיה עם יותר פתיתי סבון.
כל ערב אנה מוותרת ומחכה בתור אחרונה לאמבטיה עד שכל האימהות השכנות יסיימו לקלח את התינוקות.
הם היחידים בכל הבלוק שמחוברים לביוב ולמים, ואמא שאלה אותה בימים הראשונים אם תרצה לתת לאימהות כאן לקלח את הקטנים אצלם.
היא ויתרה בשמחה, הם קטנים כל כך, והאימהות היו אסירות תודה.
חוץ מזה, זו הייתה בשבילה שעה של עליצות. לעזור להן, להפריח בועות ולהנות מהתינוקות הקטנטנים שמריעים לעברה.
היום היא הייתה הראשונה בגלל הפצע ואמא ניקתה אותו בעדינות עם ספוג חדש.
"אאוץ'", היא גנחה. זה שרף אבל אמא לא תוותר, חשוב לחטא ולדאוג שהכל יישאר נקי.
כשהתמלא חדר האמבטיה אדים ואמא הברישה באיטיות את השער החלק שלה, היא סיפרה לה על מנדי, איך עזר לה, הציל את האלבום וליווה אותה לנהר.
אמא שמחה, היא מכירה את אמא שלו. "ילד טוב", היא הסכימה עם אנה, וגילתה לה שבנה לאימו ולאחיו הקטן בקתה פצפונת על גדות הנהר. הוא עצמו רוב היום היה בחוץ וישן בסירה הקטנה כדי לתת למשפחתו מקום לפרוש את זוג המזרנים.
"מה הוא יעשה בחורף?" אנה קימטה את אפה כמו שמנדי עושה כשהוא מודאג. היא לבשה כתונת נקייה שעליה רקומים פרחי האדלוויס הגדל בגרמניה, כתונת שקבלה לחג הפסח האחרון ואותה כן הצליחו להכניס למזוודה בחופזה.
"בחורף קר מידי בשביל לגור בסירה", היא הקשתה. אמא הנהנה, סחטה את המגבות ותלתה על אדן החלון.
שוב ירד גשם צעקני. היא שמעה אותו מטפטף במהירות ותהתה לעצמה: אם זה הגשם של סין בקיץ, איך הוא יורד בחורף?
הלילה ירד. בליל שפות נשמע מהחלון. שפות של אימהות, מהגרות, כמו שמנדי אומר את המילה הזאת. אימהות מארצות שונות אבל עם קול דומה, שקורא לילדים להתכונן לשנת לילה.
היא שרה "המלאך הגואל" עם אמא, ידיהן שלובות זו בזו, עיניהן עצומות והן מתנועעות בצוותא.
"הוא יברך את הנערים", היא נרגעת. מנדי הוא גם נער שלו, ויש מי שיגאל אותו ויברכו.
נשימותיה רגועות והיא נרדמת בדיוק שקול טפטוף הגשם פוסק.
***
שנחאי, סתיו 1939
החגים עברו. אנה לא האמינה שהקיץ הזה ייגמר מתישהו, אבל כשרוחות מהאוקיינוס השקט החלו לדחוק את ענן הלחות היא הבינה שגם הקיץ הסיני ייכנע לחורף.
היא עלתה לכתה א', יודעת לזהות אותיות וצליליהן. חלק מהימים ישבה במטבח המסעדה הגדול צמוד לאבא שהדריך אותה כיצד לערבב אטריות ברוטב או לשמור היטב על צלי שלא יתייבש בבישול.
כשנשארו שאריות מארוחות הצהריים הייתה מבקשת מאמא לארוז לה, וביקשה רשות לדווש באופניים לגדת הנהר להביא את האוכל למשפחתו של מנדי, קציצות במשרה או אורז ירוק מתוק. לא היה מגוון מצרכים כמובן, זמן מלחמה בעולם והכל בצמצום. אבל אבא ידע לרקוח מעדנים יש מאין, ואחיו הקטן של מנדי היה צוהל למראה המשלוחים.
ביום ראשון אחד, לפני שקיעת השמש היא הגיעה שוב. מנדי נופף לעברה בשמחה ואחרי שהניחה את המזון על הדרגש בבקתה, יצאה החוצה.
אנה הייתה אמיצה וקפצה לתוך הסירה, מביטה סביבה בהתפעלות. הוא התקדם בצעדי ענק.
היה שם כבר ספסל יפהפה משויף כהלכה, והגה מלופף רצועות עור שמנדי קיבל מהסנדלר ממרכז העיר.
"זה נפלא", היא ספקה כפיים ומנדי היה מאושר. הוא עקב אחריה, מעבירה אצבע על המעקה שהלחים בעצמו וקרן מכל מילה.
מנדי אחז בידו אולר ושיתף אותה בהתרגשות: "היום אני אעלה אותה ליבשה ואתחיל לגלף אותיות, את רוצה לעזור לי?" הוא חיבק את זרועותיו כשרוח קרה הגיחה ממערב, מנסה להתחמם, אבל חולצתו הייתה כה דקה. אנה רשמה במוחה לבקש מאמא, אולי תמצא חולצה חמה מיותרת במרכז לחלוקת ביגוד שהיה פתוח בערבים לפליטים מאירופה.
מנדי משך כדבריו את הסירה. החבל פצע את עורו וידיו היו מלאות יבלות, אבל הוא הצליח. הסירה נאנקה וחרקה קלות עד שהתייצבה על האדמה.
הם ישבו כך שעה ומחצה, היא מתבוננת ומתפעלת ממהירות הגילוף שלו, והוא מראה לה כיצד לסמן בחריץ ואיך לדייק בחדירה לעץ. אנה ניסתה גם היא באות א' ומנדי אמר שהיא לומדת מהר. אחרי א' הוא המשיך במהירות לר'. היא קוראת בשם כל אות בקול רם, גאה בעצמה על האותיות העבריות שלמדה להכיר בבית הספר.
הנהר היה רגוע היום, כבר מספר ימים לא ירד גשם וזרימת המים הייתה שאננה. צמד עורביים נעמדו על הגדה השנייה של הנהר ושרו, כנראה שיר סיום לקיץ. בטנם לבנה בוהקת, מנוגדת לראשם ומקורם השחורים.
"תמסרו לאריך שהכל כמעט מוכן", היא לחשה להם, מוודאת שמנדי לא מאזין. "אנחנו מחכים לו".
העורבים המריאו מעלה בדיוק שסיימה לבקש ואנה רצתה לראות בזה סימן מעודד.
מנדי ספר את הימים וליבה של אנה היה מלא תקווה בשבילו.
כשהשמש שקעה, רגע לפני שנפרדה לשלום, היא גחנה לבחון את דופן הסירה בעיון. זו הייתה אומנות, האותיות א ר י ך היו מגולפות ביד אומן בעץ, מעוטרות בקצוות, כמו כתב של ספר תורה. לשמאלן ציור של חנוכייה קטנה, רמז לתאריך יום הולדתו של חברו הטוב.
ידיו של מנדי היו פצועות, מספרות על העבודה הקשה שלהן בחודשים האחרונים.
הוא הביט באותיות שבע רצון, הניח לכלי העבודה וליווה אותה לשביל, שם חנו האופניים שלה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
2 תגובות
סיפור קליל ועדיין מרגש…יפה מאוד
ממש מענין ומסקרן
תודה לאתר ששב לגוון ולהעשיר