קוראות יקרות
הסיפור 'ילדי הסירות' מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש בתקופה החשוכה ביותר לעם היהודי, תקופת השואה.
ערב המלחמה ובשנים הראשונות לאחר תחילתה, עשרות אלפי היהודים שנמלטו מאירופה מצאו מקלט בשנחאי שבסין.
שני גיבורי הסיפור שלנו, אורות קטנים בתקופה כה חשוכה, הם ילדים צעירים בני 7 שיחד עם משפחתם מצאו דרך להימלט ולהינצל במדינת המזרח הרחוקה.
הסיפור מתאים לנשים מעל גיל 18
נר שמיני של חנוכה 1940, סין
אנה יושבת מהופנטת קרוב לחנוכייה. נר שמיני של חנוכה אהוב עליה במיוחד. הכל מואר, האש הקטנה ממלאת כל בזיך, החנוכייה מרוצה. היא מביטה וממהרת להסיט מחשבות מפעם.
את החנוכייה הזו אמא תחבה בשקט מתחת לבגדים אז, ביום שברחו. זה היה אסור, אבל אמא עמדה מול הוויטרינה ואנה ראתה שליבה נכסף.
בתנועה מהירה אמא תלשה אותה ממדף הזכוכית והחביאה בתחתית המזוודה. היא שמה לב שאנה מביטה וסימנה לה באצבעה לחשות, שלא ישימו לב החיילים הגרמניים שהשגיחו עליהם בעת האריזה.
כעת עמדה החנוכייה גאה, בוהקת, משקפת לה את בבואתה.
אנה לא רוצה לחשוב על חנוכה שעבר. סבא וסבתא הגיעו וכל הדודים מצד אבא. הם נהנו לצחקק בפתיחת המתנות של דמי חנוכה, צהלו על כפפות מצמר או חבילת צבעי קרש משוויץ. בסוף הארוחה כל ילד קיבל סופגנייה עם ריבת דובדבנים.
היא ניערה את ראשה. "אנחנו ברי מזל", לחשה לחנוכייה. נכון, אין בסין סופגניות מתחילת חנוכה, אבל אבא התאמץ וגרד הרבה תפוחי אדמה ללביבות.
המזון הלך והצטמצם, ושמרים או ריבה לסופגנייה, אוח… זה בהחלט היה מעורר גיחוך אילו הייתה מעלה את הרעיון בפני חברותיה לכיתה.
"חנוכה שמח", אבא ואמא הפתיעו אותה מאחור. אמא קורנת בחיוך, מסתירה מאחורי גבה משהו, ואבא מדמה קול חצוצרה.
"תעצמי עיניים ותגישי ידיים", אמא מבקשת ואבא משגיח שהיא לא מציצה.
היא חשה במפית חמימה מונחת על כפות ידיה והריח, הו, הריח… אנה לא מתאפקת, פותחת עיניים וצווחת מאושר.
סופגנייה קטנה, שחומה וריחנית, בידיה הקטנות, נקודה זעירה אדומה בריח תותים במרכזה, ואבקת סוכר לבנה מפדרת את אפה כשהיא שואפת שוב את הניחוח.
היא מתנפלת על אבא ואמא ומודה. "אבל איך?" היא תוהה, "איך השגת, אבא, שמרים ואת כל זה"?
אבא מניח יד על שפתיו ומסרב לגלות, רק מספר כמה שבועות של גיחה לשוק בעיירה סמוכה והחלפת מצרכים תמורת מה.
היא רוצה לטרוף את הסופגנייה בביס אחד, מתוך שכרון חושים, אבל נעצרת.
היא מבקשת מאמא לחצות את הסופגנייה ועוטפת במפית.
"למה אנה ?"אמא שואלת, והיא שותקת. היא בולעת את החצי ומרגישה את הבטן שלה מתמלאת עונג וזכרונות.
אמא לוחשת: "למנדי?" היא מהנהנת בראשה לאט לאט ושוב עולות פניו המקוות מולה.
כל יום מתחילת חנוכה אבא הטוב שלה יצא למשרד הגו'ינט במרכז העיר, לקח עימו את פרטיו של אריך והתיאור שמסרה לו, ותשאל את הפקידים. לצערם הם לא קיבלו מידע על מהגר אוסטרי שהגיע בשבועות האחרונים והבטיחו לעדכן בכל שינוי.
אבא השאיר כתובת, וכל יום מחדש אנה גם היא פיתחה תקוות.
"אני יכולה ללכת לנהר עכשיו?" היא מחננת בקולה. השמש כבר שקעה, והקור בחוץ היה מעקצץ.
אמא היססה. היא הביטה בחלון וכמעט הנידה ראשה. "בבקשה, מאמא". היא חייבת, ממש חייבת לפגוש אותו, נר שמיני של חנוכה.
אמא מתלחששת עם אבא, הוא מתעטף במעיל וצעיף ומורה גם לה לעשות זאת.
אמא נושקת לה ומבקשת לחזור בזריזות.
אבא על אופניו הגדולות והיא מחבקת אותו מאחור, אדים עולים מפיהם. חורף סיני יודע להיות קר גם כשהוא יבש. בקושי גשם, שלא לדבר על שלג.
בכל שנות ילדותה חנוכה חבר לשלג, אבל כאן גם זה שונה.
גדת הנהר חשוכה, אבא מאט ועוצר. מושיט לה עששית נוספת בנוסף לשלו.
"אני מחכה לך כאן, תזדרזי, אנושק'ה".
היא יורדת לאט, האש בעששית כמעט נכבית מהרוח והטלטולים בשביל המשופע. חשוך כל כך… איך תמצא אותו?
קול פכפוך מים מכוון אותה, אבא משגיח מאחור וחצי סופגנייה מגירה שמן בידה.
ואז מהנהר היא רואה שמונה להבות נאבקות ברוח, נעשות קטנות ושוב מתחזקות ועולות.
החנוכייה שלו, היא מזהה ומסמנת לאבא. היא יורדת צעד צעד ומבעד לשיחים מגלה מדורה קטנה. מנדי יושב אליה בגבו, מעיל גדול מידות עוטף אותו. המדורה מחממת ומגרשת מעט מהקור.
"הי", הוא שומע פיצוח זרדים ומסתובב בהפתעה. "אנה , מה את עושה כאן?"
היא מגישה לו את הסופגנייה החצויה שלה והוא לוטש עיניים.
"חנוכה שמח", הם מאחלים זה לזה, היא מוצאת אבן בסמוך למדורה והוא מתיישב על בול עץ.
הם שותקים. אנה מביטה בפניו הילדותיות של מנדי וליבה הקטן מתכווץ.
"הוא לא הגיע", הוא השליך לאש גזיר עץ והתבונן איך נאכל במהירות.
היא הביטה באש, מהנהנת.
"היא מוכנה, הסירה, חשבתי שישמח". אנה ראתה שהוא נאבק בדמעות.
"היא יפהפייה", היא לחשה בקול צרוד. "אנחנו נשמור לו עליה בינתיים, עד שיגיע".
מנדי בלע את רוקו ופנה אליה: "תודה שעזרת לי לבנות אותה". האש ריצדה גם באישוניו והיא הבחינה שעיניו אדומות, יום של אכזבה כואבת מאחוריו.
היא הביטה מעלה. שמים שחורים של סין נמתחו מעליהם, לילה חורפי, מרחק אוקיינוסים כנראה מאריך.
"בוא נמצא לו כוכב", היא הציעה. הם בחרו באחד רחוק במיוחד, ביקשו ממנו למסור לאריך מזל טוב וחנוכה שמח.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
סיפור מאוד מרגש ומסופר בטוב טעם, ממש יכלתי להרגיש את עצמי צופה במנדי ואנה יושבים ליד המדורה…
מחכים לסיפור הבא…