מה העבודה הזאת לכם?!

בס"ד

הטלפון מצלצל.

נו, את עונה? שואל בעל הבית.

לא, אני לא עונה. לא לטלפון ולא לדלת. לא עונה לאף אחד. אני עסוקה.

מה את עושה שם, למען ה'? מתעניין בעלי. אני אומרת לו, בראש רכון, שגם אני לא בדיוק יודעת, למען ה', אבל אני עסוקה.

אז אחרי כמה "דקות", בהן הוא מספיק לסיים את האוכל, לענות לטלפונים, לשאול אותי בקול מתוח "מה קורה לך?", לנוח שעה, לענות לטלפונים, לשאול שוב בדאגה "מה קורה לך?", הוא מוותר ומתארגן למנחה. אני שמה פתאום לב שיש לו דף לבן ביד, שאותו הוא מניח ממש מתחת

אני קוראת: "מלי השאירה הודעה שחיה'לה הקיאה כל אחרי הצהריים, ואולי אולי אולי תסכימי לעשות לה מחר בייביסיטר, כי נגמרו לה כבר כל התירוצים לבוסית שלה".

אז מה? – אני אומרת בליבי –  סומכת עליך, מותק. עם כושר אלתור כמו שלך את תסתדרי.

אני קוראת: "שבי טוענת שהבטחת לה שתבואי ליומולדת של חוי מהבניין שלהם, לסדנת בלונים. אל תשכחי. זה ביום שלישי הזה."

שיהיה במזל טוב. אני מציינת לעצמי להציע להם את רחל מטומבלון כתוכנית חלופית.

אני קוראת: "מוטי לא מרגיש טוב, יש לו שפעת. מה את מציעה לעשות?"

תעשה כוסות רוח – אני ממלמלת לעצמי, פזורת דעת – אוי סליחה, התכוונתי לכוסות תה עם לימון, כמובן.

וכן הלאה. מבטיחה שקראתי את הרשימה עד הסוף הטוב. ("אימא, שתדעי לך שכולנו אוהבים אותך למרות שכמעט שכחנו איך שאת נראית".  זאת תהילה, בשם כולם) ואז קמתי ממקומי שאצל השולחן, ניתקתי בשלווה את הטלפון וחזרתי לעבודה.

עבודה בישיבה??? אתן בטח תוהות, – וכי איזו עבודה יכולה העקרת לעשות בישיבה, פרט לאורז? אז שתדעו לכן: אני עושה עבודה! עבודה גדולה מאוד!  אני עושה שטייגען עמוק עמוק בתוך העבודה בספרות של שירה'לה בת השכנים.

? ? ?

! ! !

הכל התחיל לפני ארבעה ימים, לקול דפיקה חלושה על הדלת. על הסף פגשתי את מטילדה, השכנה שלי מהקומה. העיניים שלה היו אדומות, והיא הייתה שחוחה ושפוכה למראה. אני שואלת אותה: "מה קורה לך?" וכתגובה היא פורצת בבכי תמרורים. "זאת שירה'לה", היא לוחשת לבסוף בקול קטוע.

"מה שירה'לה?" אני נבהלת לחלוטין "מה קרה לה?"

במקום לענות היא בוכה עוד יותר. אני מחכה בהיסטריה לשמוע מה קרה.

"יש לה… את יודעת.. יש לה להגיש עבודה בספרות, על נושא מידת הסבלנות."

וכאן פוקעת סבלנותי בקול רעש גדול. "רק זה?? שתהיי בריאה, מטילדה, הוצאת לי את הנשמה. נו, אז מה יש?"

"מה יש?" היא נזעקת, "איך, למען ה' היא תכתוב את זה, איך?"

בין רגע תפסתי את עצמי. איך באמת, אמורה נערה על גבול הפיגור הקשה, הלומדת בכיתה מקדמת באחד הסמינרים החשובים בארץ, לכתוב עבודה בספרות, שנים עשר עמודים לפחות, כשעדיין היא לא סגורה במאה אחוז על הקריאה – כתיבה שלה? וכשכמדברים איתה מילה אחת מעבר ליום יום השגרתי ביותר היא מפלבלת בעיניה בחוסר הבנה? ואיך תוכל אימא שלה לכתוב במקומה את העבודה הזאת, כאשר היא עסוקה עד מעל הראש – כאם חד הורית- בלפתור את קשיי הקיום הבסיסיים של הבית שלה?

אני שותקת, ומטילדה שותקת, לשם שינוי, גם היא, מפנה אלי עיניים מאשימות, עייפות.

בקיצור, מה יש לדבר. קיבלתי על עצמי לכתוב את העבודה של שירה'לה. למה? זאת שאלה טובה, יחד עם זאת התשובה טובה לא פחות. לא יכולתי לחיות אחרת עם המצפון שלי. שאלתי את עצמי למה אני עושה את זה; כי מה בדיוק יצא לילדה מזה – לא ידעתי, אבל אימא שלה, הכאובה, המעונה למראה אמרה שכן, היא דיברה עם המורה, לא, המורה לא ויתרה על העבודה. כולם צריכים לעשות אותה. גם בנות הכיתה המקדמת. אז זהו שהיא חייבת שתהיה לילדה עבודה בדיוק כמו לכל החברות שלה, כדי שהיא לא תהיה יוצאת דופן(!?!).

בהתחלה ניסיתי לבדוק מה שירה'לה תוכל לעשות בעצמה, לקיים מה שנאמר בדף ההנחיות: אפשר להיעזר, אבל הרעיונות והכתיבה צריכים לבוא ממך. ועל כן ראיינתי קצת את הילדה, לשמוע מה היא חושבת על סבלנות, מה היא חושבת על המידות בכלל. המסכנה בהתה בי בעיני עגל שקטות ולא הבינה מה אני רוצה ממנה. האם זה לא מספיק שהיא תעתיק בנקי, בכתיבה תמה של ילדה בכיתה א', את כל מה שאני אכתוב? (וזה  בתקווה שהיא לא תדלג על מילים או שורות.)

וזהו. אני עדיין יושבת על העבודה "המקורית" של שירה'לה, שתוגש בעוד כמה ימים, כשהיא עטופה בלמינציה מפוארת, ומעוטרת בשער מרשים. תסמכו על אימא שלה..

אבל אולי תוכלו להאיר את עיני מה, למען ה', יצא מזה למערכת החינוך? כי אני עדיין עסוקה בלחפש מה העבודה בספרות תרמה לשירה'לה.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

אתי רוזנצוויג: על נבואה המגשימה עצמה, מהו "אפקט פיגמליון" ? מי מאתנו לא רוצה לצמוח ולהצמיח? איך היא עושה את זה? האשה החרדית היא Superwoman:) אם תכנסי לנעליים שלהם, כבר לא תוכלי לדבר / פארלי מורגנשטרן מורה יקרה, לכי/ בתיה יעקב