נכתב בימי צוק איתן
עיניים מקומטות מדאגה של אם יהודיה כשרה.
"קח אותו ותדאג לו ותשמור עליו", מתחננת.
הוא ענק, הציוד שנושא עמו על מדי הזית, מעצים עוד יותר את גודלו. "יש לי גם ילדים שממתינים" הוא מחייך, אבל זה לא משנה עכשיו לאמא שלו המבוגרת המביטה בו במבט כלה. "תשמור עליו" אומרת כשהוא מצטרף אלינו למסע של קילומטר וקצת אל עבר תחנת האוטובוס ממנה ייסע אל מעבר לגדר, לתוככי שכונת תופת עזתית.
לא בדיוק מובן כיצד נשמור עליו ליד הבית יותר מאשר ביעדו בגיא הצלמוות, אך היא נאחזת במה שאפשר.
מנופפת לו ביד לשלום, ופרץ של דמעות זולגות מתפתל מעיניה. היא מליטה את כפה על פניה, כשהוא מתרחק לא יודעת אם ישוב. ואולי, אולי זו הפעם האחרונה שהם מתראים.
מי יודע כמה זמן עמדה שם בוכיה, היא ואלפי אמהות.
שמואל, הוא חבר יקר, ופעמים אף בר פלוגתא מר.
בנו הקטן נמצא במקום בלתי נודע לו, ופתאום, במקום אווירת השבת, דמעות מילאו את האוויר. באמצע הליל, בו ממילא הם ההורים אינם ישנים, הוא מביט מן החלון, כל רכב חירום מקפיצו. הוא מתנפץ לתוך עצמו, ובשעתיים שנותרו עד אור הבוקר הוא גומא תהלים. לרגעים, נדמה לו כי אלו הם השעתיים הארוכות בחייו.
אי וודאות נוראי עוטף כל כך הרבה משפחות בעם ישראל. הילדים שלהם שם, במעמקי האימה, ואין להם מושג, מה עובר עליהם, היכן הם? שרק לא יבוא הצלצול הנוראי או הדפיקות בדלת. לאף אחד מהם אין ביטחון שיראה שוב את ילדו.
והשמות רצים, עם "הי"ד" מצמרר שכזה, לפעמים נמלטת אנחת רווחה, "זה גדוד אחר", והיא נחנקת כלעומת שבאה.
כל כך הרבה לחץ, דמעות, חרדה, אוחזת ביהודים כה רבים.
איפה אנחנו בסיפור הזה?
המלחמה בעזה, תפסה 'אותנו' בעיצומו של המשבר, אולי הגדול ביותר בין מדינת ישראל הציונית, לבין ציבור ה'חרדים' שהותקפו ללא רחמים. זוהי העת בה הצבא מצוי במקום הרחוק ביותר מה'מיינסטרים' בציבוריות החרדית.
פתאום, בעיצומה של התגוששות על הגיוס קרה הדבר ממנו כה התחלחלנו, שמשהו יגרום בכח לשינוי השיח הציבורי כליל. אלפי טילים מילאו את שמי ארץ הקודש, וצווי 8 פרצו לעשרות אלפי בתים.
ברגע אחד, מוצאים עצמם בני ישיבות, מחזיקים בדפים עמוסי שמות, מתפללים על שמירתם של חיילי צבא ההגנה לישראל. בערב שבת קודש, בהיכלה של מיר, כאשר התאספו הבחורים לעצרת תפילה, כמעט לא נותר מקום אלא במדרגות.
יש מי שמתבלבל, אינו יודע האם בשעה שכזו, מין רגעי אמת, משהו נסוג ומסוגל לקבל יותר. כמו עלינו 'להתקפל' לרגע ממבטינו. או אולי חלילה וחס להתנכר לאחינו המוכנים למסור נפשם למען מה שבעיניהם הוא שמירה על דרי ארץ ישראל. לא זו ואף לא זו הדרך.
ברגעים אלו, אין לנו אלא לחוש במלוא לבבינו, את החיילים בשדה הקרב, את הוריהם מרוטי הלילות, את משפחות השכול שדבר לא יוכל לרפות לשברם.
לא כי משהו השתנה באופי מחשבותינו, אלא אדרבה, דווקא בשל היותם יציבים וברורים, אין ולו רבעי הסיבה לא ליפול אפיים בתחנונים לשלומם!
זה אפילו לא משנה אם נכון להכנס לעזה, או טעות מרה, אם זו הדרך ואם בכך בטחונינו.
בימי מלחמת העולם הראשונה, כשנעדר מרנא ה'חפץ חיים' ממיטתו ליל אחר ליל, גילו תלמידיו כי בתקופה זו הוא ישן על ספסל קשה ראשו על ידיו. הוא סירב לנום כאחד האדם על מיטה מוצעת ולהתכסות היטב בשמיכה חמימה מפני הצינה. "משפחות מתגלגלות מביתן בנדודי גלות, אחים שלי שוכבים כעת בשוחות בכפור, מצויים בקרבות, איך אני יכול לישון על מיטתי?"
האמינו שלא היה אכפת לו מרוסיה ואף לא מגרמניה, לא עסק בצדדים, בניצחון או הפסד. אלא באחיו היהודים שגולים מבתיהן בחוסר מנוחה, כמו גם חיילים יהודים שמצויים היו מכל צד. ואם יש יהודים בצער, אז זה לגמרי לא משנה למה, כמה ומי. אחים שלנו שוכבים באדמה בוצית דבוקים לעצמם בתוך פראי אדם.
אנחנו לא יכולים לישון על מיטה רגילה.
שר התורה הגר"ח קנייבסקי, סירב להליכתו היומית הקבועה המיועדת לצרכי בריאות. רקטות זה הדבר האחרון שטורד את שלוותו. "אמנם זה לרפואה", אמר, "אבל יש בזה טיפת הנאה וזה אי אפשר".
הוא המצוי בתוכי תוכה של תורה, לא יכול ללכת את המעט הזה, שמא נצנוץ של הנאה יש כשיהודים במצב כזה.
בעת שהלופטוואפה ביצעה בליץ בתושבי בריטניה, נראה הגאון האדיר רבי יחזקאל אברמסקי, נמלט עם התושבים אל המקלט. הוא שכבר ראה את רבנות פתח-תקווה כה קרובה אך תחת עלותו ארצה, הוגלה לסיביר, משם עקר לבריטניה, כבר מורגל היה בתחושות אלו. אלא שמנהל הבנק היהודי שתחת ביתו לא מסוגל היה לראות את הרב אץ עם כולם להצטופף בחוסר כבוד במקלט. "הוריתי למאבטחים", שח לרב, "שבכל פעם שיש הפצצות, תינתן לרב הזכות להמלט אל כספת הענק המצוייה תחת מעבה האדמה".
בהפגזה הבאה, מצא עצמו 'ר' חצקל' אל מול הדלת המשוריינת.
הוא פסע פנימה, לעיניו נגלה מחזה מפעים. אינספור מטילי זהב וערימות שטרות סדורות להם שם. הוא החל לפסוע צעד אחר צעד ולמלמל לעצמו דבר מה. השומר חשד בעצבנות. מה משנן לעצמו הראביי כשהוא חולף כך ליד השטרות? "אה, שטויות, הוא בסדר", הגיב מנהל הבנק, אבל החליט לשאול את בן הרב.
"טוב שאתה שואל", הוא חייך, "אבא סיפר לי שכל מה שראה מול עיניו היה טון של כסף, זהב ושטרות. פעם ראשונה שרואה מול עיניו במוחש כל כך הרבה ממון, וכל מה שלחש היה: – – "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף!, בחוש – צו א בלאט גמרא קומט עס נישט צו"… (כל זה לא מתקרב לדף גמרא!)
עכשיו, זו גם שעת המבחן המוחשית שלנו.
כל מי שהצהיר כי הוא מאמין בכך שלימוד התורה מגן על עם ישראל, כל אחד הבטוח בכך שאין לך יקר ומגן יותר מלימוד התורה. הגיע הזמן להוכיח שאנחנו בקרב הזה.
חייבים להתחזק, להלחם, לדעת את כוחנו.
עם ישראל, החיילים, בידיים שלנו, זה הזמן לתפוס עוד חיזוק.
להתסער על הלימוד בלי להרפות.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ לשיח נשי חרדי 'קול כבודה' לחצי כאן
תגובה אחת
טור מרגש!!! זה יום עצוב לכל עמ"י מתפללת לגאולה