את ל"ג בעומר הל"ד שלי (בגיל 34), ככל הנראה לא אשכח לעולם. באותה תקופה כבר הייתי על סף ייאוש. הישועה לא נראתה באופק ואחותי – השישית בתור מתחתי עמדה להנשא אחרי חג השבועות.
זה כבר היה מעבר ליכולתי. שישה אחים ואחיות "עקפו" אותי. וכבר היו להורים בעצמם לאחייניי המתוקים. אהבתי אותם מאד, אך הלב שלי כמה שיהיו כבר כאלו גם משלי.
התחושה היתה קשה מנשוא. כולם מתקדמים בחיים ובונים את ביתם. מה יהיה איתי ? האם גם אני אזכה אי פעם לבנות בית ולהקים משפחה? או שאשאר חלילה לבד עד מאד ועשרים, ואקבל לנצח את תפקיד הדודה הטובה שדואגת לאחייניה
המחשבות הללו, שגרמו לתחושות קשות וכמו חתכו בבשרי החי, איימו להטביע את רוחי בעצב ובכאב.
אך כמו תמיד, תפסתי אומנות אבותיי בידי, ומצאתי מפלט ונחמה בספר התהילים.
בחודש שבט באותה שנה, קבלתי הצעת שידוך ממתאמנת שלי לתחום אחר בו עסקתי. ההצעה שלה לא תאמה כלל את "רשימת המכולת" שלי והיו לי כל הסיבות הכי טובות לדחות אותה.
"אני מודה לך מקרב לב, אבל זה ממש לא מה שאני מחפשת. אם תהיה לך הצעה טובה יותר, אשמח לשמוע", כך אמרתי וקיויתי שתעזבני לנפשי מההצעה. אבל היא בשלה: "הוא אדם נפלא, אתם מאד מתאימים" היא אמרה ולא הרפתה ממני. אבל אני בשלי לא מוכנה לשמוע. כך במשך 3 חודשים עד שהתייאשה ממני.
האביב הגיע ופסח עבר ומיד אחריו ל"ג בעומר – "כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק".
כשהנפש מרגישה דחוקה, נסיעה מירונה זה הכיוון. הצדיקים בכל קבריהם כמעט כבר הכירו אותי. ממטולה ועד הנגב הפעלתי את כולם שימליצו טוב בעדי ויפעלו לישועתי. לצד הקבלות שקבלתי לחיזוק עצמי לעילוי נשמתם.
אחרי שסיימתי את ספר התהילים, נכנסתי לציון וחשתי את אוירת תפילת הנעילה, שפכתי עבור כל עם ישראל – הכלל והפרט. התפילה מעומק הלב, הקלה עלי במעט ופניתי לעלות לצפות ברחבת הריקודים. תוך כדי תפילה, פניתי לקב"ה ואמרתי לו: "אני סומכת עליך שאתה תעשה עימי את מה שהכי טוב ונכון עבורי, ומה שלא יהיה, אני מקבלת על עצמי להתחזק במידת השמחה. להתמקד בטוב וביש שבחיי ולהודות על כל דבר. לזכור ששום דבר לא מובן מאליו"
השחר הפציע, והשקט ששרר בזמן תפילת שחרית פתח שוב את הלב להודות, להלל ולבקש. הנוף הבראשיתי של הרי מירון הוסיף מהודו על ההוד של יום ה"הוד שבהוד" –
ל"ג בעומר, כמו אומר לנו: הודו לו, ברכו שמו והוא יתברך ישפיע עליכם מהודו וברכתו.
התקשיתי להיפרד מהאוירה הקסומה במירון ושמתי פעמיי לעבר האוטובוסים העולים ירושלימה. כבר בדרך היגיעה תחילת הישועה שלי. ודוקא לא מה שאת אולי חושבת.
אף שדכן או שדכנית לא התקשרו להציע לי שידוך וגם לא הכרתי באוטובוס את השדכנית שלי.
הישועה שלי היגיעה בדמות מחשבה שעלתה במוחי שהשם יתברך הזכיר לי באותם רגעים את ההצעה של המתאמנת שלי. נזכרתי באותה הצעה שדחיתי בשתי ידיי במשך שלושה חודשים, מסיבותיי האישיות. ומשום מה החלטתי בכל זאת רק לנסות. כי מי יודע אולי זהו השידוך המיועד לי מאיתו יתברך ואני צריכה להרכין ראש ולקבל באהבה , תרתי משמע, את ההצעה שהגיעה לפתחי ולא לסגור לה את הדלת? לא אדע, את ההשתדלות שלי אני צריכה לעשות, גם במחיר של הכנעה לפני רצונו והלוואי ויעשה רצוני כרצונו.
כבר בנסיעה הרמתי טלפון למתאמנת – השדכנית ושאלתי האם הבחור המוצע פנוי. היא הבטיחה שתבדוק ושבה אלי לאחר מספר דקות כי הוא פנוי וקבענו פגישה לעוד יומיים. לאחר ארבעה חודשים, שבהם נעזרתי בליווי אישי וכמובן בתפילות , קרה הנס ועמדנו תחת החופה מקימים בית נאמן בישראל ומייחלים להשראת השכינה.
כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק –
שימליץ טוב בעדינו לקבל התבונה והכוחות לדחוק את עצמינו לרצונו ובכך לקבל את
הישועה שאנו כה מייחלים אליה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
