בלי לשים לב! אנחנו הופכים אותו לאשם בכל מצב…

"תראה מה עשית! שפכת את השוקו!" "זה הציון שקיבלת? אתה לא משקיע מספיק בלימודים." "תתביישי לך!" משפטים כאלו ודומיהם נאמרו לנו בילדותינו, ומן הסתם אנו גם אומרים אותם גם לילדינו. במאמר זה ננסה לבחון – מהו רגש האשמה, מהיכן הוא מגיע והאם הוא רק שלילי?

 אשמה המוטחת בילד תגרום לו, בדרך כלל, לחשוב: אני עושה מעשים לא ראויים. אני צריך להתבייש בעצמי. מחשבות אלו יגרמו להסקת מסקנות בלתי נמנעות: משהו פגום בי. אני לא ילד טוב. יתכן אף שהוא יגיע למסקנות כמו: ילדים טובים ראויים לאהבה. אני לא ראוי לאהבה. מגיע לי להיענש.

זהו תאור קצר ועצוב על הדרך המכאיבה בה התגנבה האשמה לחיינו. השאלה הקריטית היא: כמה זמן היא תישאר שם, אם תהיה נקודתית, זמנית, תעשה את שלה ותסתלק או שמא תהפוך למשהו קבוע יותר ותיהפך להאשמה עצמית. 

האשמה עצמית היא הנטייה לחפש חסרונות בעצמנו, לשפוט אותם, לשנוא את עצמנו בגללם ולהעניש את עצמנו עד שנשתנה, שכן זהו חיקוי של דפוס שאנו מכירים – אנשים טובים מענישים את הרע.

בהאשמה עצמית האדם המרגיש אשם מלקה את עצמו על מה שעשה או לא עשה: "בתי לא מצליחה בלימודים. איזו אמא גרועה אני!". "הם לא קיבלו  אותי לעבודה. רואים עלי שאני דפוק." התנהגות זו הושרשה בדרך כלל באדם עוד בילדותו כאשר הוא ראה את היחס של הסביבה כלפי אדם שמעד והפנים אותו.

מעבר להסבר כי זהו הרגל שגדלנו עליו ושהפך לנו לטבע שני, ננסה לבחון את רגש האשמה שהוא רגש קשה, ובכל זאת רכש לו מקום קבוע וזמין לשימוש תדיר כלפי עצמנו וסביבתנו.

מצד אחד, רגש האשמה אינו רק שלילי. יש בו כוח חיובי עצום העשוי להניע אנשים לתקן את מעשיהם. למשל, אם חזרנו הביתה עם תבנית ביצים ביד, ובחדר מדרגות נפלה ביצה ונשברה, אנו נרגיש אשמה על כך וננקה אחרינו. במקרה זה, ההאשמה הניעה אותנו לנהוג במוסריות ובאחריות. לעומת זאת, אם נשלוף את מוט ההאשמה כלפי הילד שלנו, ששפך את השוקו, לא בטוח שנניע אותו לתקן את מעשיו ממקום חיובי. בדיוק כפי שלא נהפוך לאימהות טובות יותר כשנלקה את עצמנו על היותנו גרועות, נשפר את הישגיו של ילדנו כאשר נאשים אותו בעצלנותו ונקבל יחס חיובי מבן הזוג כאשר נזכיר לו שוב ושוב כמה הוא דומה לאבא שלו. במקרים אלו, תחושת האשמה תכביד ותשתק, ותמנע מלפעול בכיוון חיובי רצוי.

רגש האשמה, כמו כל רגש, הוא תגובה רגשית לאירוע ספציפי. לפי מודל אפר"ת – אירוע, פירוש, רגש, תגובה, תגובה רגשית נובעת מהפירוש שלנו לאירוע. בשורה טובה תעורר בנו רגש של שמחה כפי שבשורה רעה תביא לעצב. הרגשות התגובתיים הם זמניים, רגעיים. הם לא נועדו להיקבע בליבנו, בוודאי לא הרגשות המכאיבים. במשך זמן קצר הרגש סוער ואז הוא מתאדה ומתנדף.

מלכתחילה, ייעודו של רגש האשמה הוא רק להביא לתודעה שלנו שעשינו מעשה המנוגד לערכים שלנו, על מנת לרצות לתקנו, בדיוק כמו במקרה של הביצה שנשברה בחדר המדרגות. בכך אמור להסתיים תפקידו של הרגש שאינו אמור להתקבע, אלא לאותת לנו בלבד.

הבעייתיות של רגש האשמה היא בנטייה שלו להשתקע בלב כמו אבן כבדה. זאת כתוצאה מהחשיבה המעוותת שלנו לפיה המעשים שלי = אני. אני עשיתי מעשה רע = אני רע, ומגיע לי אבן בלב שתישאר שם לנצח, להכביד עלי ולהעניש אותי. אך אל לנו לאפשר לאשמה לתקוע אבנים בליבנו ומסמרות בגלגלינו.

שחרור רגשי מאשמה מיותרת יכול להיעשות בדרכים הבאות:

הכרה – להבין את מהות האשמה, כתוצאה ממה היא נגרמה ומה היא מחוללת כיום. יש להכיר בנזק שהיא גורמת ולהבין כי אשמה היא רגש שלילי שנובע ממחשבות שליליות שאינן מניעות אותנו בכיוון הרצוי.

החלטה – לקבל החלטה שאנו מוכנים ורוצים להשתחרר מרגשי האשמה. זאת לאחר שאנו מבינים את הנזק שאבני האשמה מסבות לנו ואנו מוכנים לזרוק אותן, אחת לאחת.

החלפת אמונות – ננסה לגלות אילו אמונות מזיקות השתרשו אצלנו. האמונות הנפוצות הן: אני אדם רע, פגום, מגיע לי לסבול, אני חייב להיענש על הרע שעשיתי. לאחר שגילינו את האמונות המזיקות שלנו,  נוכל להשתמש בטכניקה הלקוחה מטיפול ב CBT שנקראת "אתגור מחשבות". נשאל את עצמנו: האם אני בטוח שזו האמת? מהו ההוכחות שלי לכך? אולי זו אמונה ילדותית שאיננה רלוונטית לגבי היום? לאחר איתור המחשבות, נוכל להחליף אותן באמונות נטולות אשמה: אני יציר כפיו של הקב"ה, אהוב ורצוי לפניו. הוא סולח ומוחל, רחום וחנון, וכך אנהג כלפי עצמי. לא מגיע לי לסבול, מגיע לי אושר ואהבה.

לקיחת אחריות – עלינו לקחת אחריות רק על מה שבידינו, על ההווה ועל והעתיד. אם מישהו נשאר פגוע מאתנו, ננסה להתנצל בפניו ולתקן את הטעון תיקון. כשאין אפשרות כזו, אפשר לכתוב מכתב התנצלות ולשרוף אותו. נאמר לעצמנו: אני מוכן להשתחרר מהאשמה עצמית ומהענשה עצמית ולהתקדם בכיוון חיובי ובונה. לגבי העבר, יש להוריד את המשקפיים הוורודים, לוותר על האפשרות של עבר טוב יותר. קל להסתכל אחורה על מצבים בעבר ולשפוט את עצמינו לפי המידע שיש בידינו היום, אבל זה פשוט לא הוגן כלפי עצמנו.

הכרה בערכן של טעויות – טעויות הן בעלות ערך עצום, ובלתי אפשרי להתקדם בלעדיהן. "כי נפלתי קמתי", אומר הנביא. הטעות באה ללמד אותנו שיעור מסוים, לא לטעת בנו אשמה נצחית. הגישה הרצויה היא: נכון, טעיתי. מה עלי ללמוד מזה? מה אני צריך לעשות אחרת מכאן ואילך?

הכנת תכנית חדשה – בלי תכנית התנהגותית מפורטת לעתיד, אנו עלולים למצוא את עצמנו חוזרים על אותן הטעויות. האשמה מצביעה עבורנו על הנקודות בהן אנו מוכנים לערוך שינוי. נודה לה ונשחררה לדרכה. כאן מתחילה העבודה.

אשמה היא ההיפך מאהבה עצמית – עלינו לחזק את האהבה העצמית שלנו, שהאשמה כרסמה בה. עלינו לברוח מהאשמות, מאנשים מאשימים. מגיע לנו לקבל מעצמנו סליחה, התחשבות, טיפוח ואהבה. בדיוק כפי שלבן משפחה יקר לא היינו מאחלים יחס של הענשה עצמית, נעניק לעצמינו אהבה וקבלה עצמית.

לסלוח לעצמנו – במקרים רבים אנו מחזיקים באשמה על בחירות שבחרנו בעבר בהתאם לאופציות שלא היו קיימות אז. אנו לא יכולים לשפוט את האני שלנו מפעם בהתבסס על הנתונים המשודרגים שיש לנו היום. לא תיתכן אהבה עצמית או חיים שמחים בלי סליחה עצמית. בסליחה אני משחררים את עצמנו מהכבלים הכובלים אותנו לעבר, ומחליטים כי איננו מוכנים עוד להיות אסירים של האשמה ולסחוב את העבר אל תוך ההווה.

בל נשכח את הילדים, בני הזוג שלנו וסביבתנו הקרובה. ניתן בהחלט לחנך מבלי ליצור רגשות אשם. חשיבה ומודעות לאמירות שלנו, יכולה לחולל שינויים מדהימים בתקשורת, ביחס, ובתוצאות שנראה בכל תחום בחיים בכלל, ובמשפחה בפרט. במקום משפטי האשמה השגרתיים נוכל לנסות: "אוי! השוקו נשפך. אתה יכול לנגב אותו." "אני רוצה לחשוב יחד איתך: מה יעשה לך חשק להשקיע בלימודים?" "אני רואה שלא גמרת את האוכל. זה לא היה טעים לך?" "מה ניתן לעשות?"

ללא ספק: החיים ללא אשמה יפים יותר. הרבה יותר.    

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

איך נוכל לעודד את ילדינו לבנות ביטחון העצמי ? ואיך נשדר להם שהם חשובים לנו? ממתי מחנכים מזבח? כי זה הרבה יותר מחשוב! טיפ המוגנות של אתי כך תדעו אם לילדה שלכם יהיו חברות כשתגדל! אמהות משתפות: איך והאם מדברים עם ילדים על כסף? / י. נתנזון