אבא שלי הוא לא נעל בית / אורה כהן

העבודה המרכזית כשאת גדלה ומתבגרת, היא בעצם רגע אחד לדחוק את השחור והלבן הצידה.

 

וכשאת מצליחה לעשות את זה יום אחד, את מגלה להפתעתך –  שיש שם אפורים.

 

ואללה?

 

שחור יכול להיות שחור בלבד, ולבן יכול להיות רק הוא עצמו. אבל האפור? 

לאפור יש אלפי גוונים. 

וכמה שזה מבלבל – אין סיכוי שהחיים שלי יהיו מורכבים משני גוונים שלא יודעים לעשות עם עצמם כלום, ורק להיות הם עצמם וכל מי שהוא לא – הוא לא.

 

פעם פעם, בזמנים ההם שעוד בכלל גיבשתי לי את השחור והלבן, הגעתי להחלטה ברורה עם עצמי: 

 

"בעלי יהיה אברך"

 

זה היה הלבן שלי. 

 

הייתה שם בתמונת ההחלטה הזו ילדה גבוהה אחת ובלונדינית, שקינאה מאוד בחבל שאבא קנה לי אתמול, הסגול עם הנצנצים שסופר סיבובים, וטענה "אבא ואמא שלי אמרו שאבא שלך נעלי בית"

 

ואבא שלי לא היה נעל בית. בכלל לא, וגם אמרתי לה את זה. האמת היא שגם פיזית, לא היו לו נעלי בית – פשוט כי לא היה בהם צורך; הוא לא היה בבית בקושי. 

 

לאחר בירור מעמיק הגעתי להבנה מהממת: אבא שלי הוא "בעל בית", ואבא של כולן שם שפלשו עיניים בהסכמה – הוא "אברך".

 

אבא שלי לא אברך. אוף.

 

לאבא שלי יש אוטו גדול, ויקר, ונוצץ, לאבא שלי אין זמן. לאבא שלי יש כסף לקנות לי כמעט כל דבר שארצה, לאבא שלי אין כובע וחליפה. אבא שלי נותן לי ערכים של קבלת האחר, בן אדם לחברו, שמחה במצוות. אבא שלי לא לומד יום שלם. לא.

 

ואז, כולי בת שמונה וחצי, מאוכזבת מאבא שלי הצדיק והנדיר עד כלות, היה לי ברור שבעלי יהיה אברך.

 

אבא שלי ממנכ"ל חברת ענק, חי מ – 5 בבוקר כמו שהלחוצה מאיתנו לא חיה,

 

אבל בערב, לא משנה מה – הוא לא מפספס את החברותא. דף יומי, בעיון, 3 שעות.

 

אבא שלי לא מגלה אף פעם כמה פעמים הוא סיים את הש"ס.

 

אבא שלי כל שבת, בכל רגע פנוי – מחובר לגמרא שלו כמו אינפוזיה. 

 

ויחד עם הלמידה של ההברות – "א – בא", למדתי שאין, אין שום אפשרות להתקשר או להפריע לו כשהוא לומד. אמא שלי יוצאת לבית חולים לבד עם צירים כשהוא לומד. אנחנו יושבים בשקט לבד בבית בהפסקת חשמל כי אמא ילדה, ואבא? לומד. 

ועדיין.

תמיד ה"בית של תורה" היה של החברות.

 

אחרי הרבה זמן שהחבל הסגול בטח קבור עמוק באדמת החצר – השחור והלבן הפסיקו לשלוט לי במוח והגיע הרבה אפור לחיים שלי.

 

ואפור אומר: אברכים זה עם קדוש. נשות אברכים הן באמת ובתמים מוסרות נפש.

 

אבל בית של תורה? הוא לאו דווקא בית של אברכים.

ומסירות נפש, היא לאו דווקא לתת לו ללמוד בכולל שלושה סדרים, להסתדר ולפרנס.

 

מסירות נפש היא להיות לו עזר כנגדו, לקבל את מה שהוא חושב לנכון, מה שמתאים לו, לאופי שלו. מסירות נפש היא להבין שגם אחרי עשרות שיעורי יהדות בסמינר, עשרות סדרות של הרצאות על בית של תורה, על מסירות נפש למען התורה, על גבורה למען התורה וערך עליון שהוא התורה,

 

אם הוא בוחר שלא לשבת יום שלם בכולל – התפקיד שלך הוא לתמוך, להיות שם, להאמין שככה בדיוק הוא ממלא את התפקיד שאלוקים שלח אותו לפה בשבילו.

 

כן זו מסירות נפש.

 

גם אם את פתאום מוצאת את עצמך נתקלת בילדה הקטנה ההיא עם החבל הסגול המנצנץ ביד, שמאוכזבת מאבא שלה ומבטיחה לעצמה שבעלה ילמד יום שלם. גם אם המורה והרב והמרצה עושים לך מקהלה במוח,

 

והילדה ההיא הקטנה מתכווצת כל כך…

 

כן גם.

 

אמא שלי, הצדיקה, עולה לי בראש ומוחקת את כל הדמויות ההם ברגע. 

 

אמא, שאומרת לאבא "חייבים לחזור מיד במוצ"ש שלא תפספס חברותא".

אמא, שלא מסכימה להתקשר לאבא. "הוא לומד, וזה הרבה יותר חשוב מכסף לטיול"

אמא, ששומרת על הזמן לימוד של אבא, בקנאות שאני לא מכירה.

 

זאת אמא שמוסרת נפש על התורה, על בעלה. על הכבוד שלו.

שמכבדת אותו כמו תלמיד חכם וכל שאלה הלכתית היא מפנה אליו גם אם לוקח לו נצח למצוא אותה בספרים.

 

ואני?

 

אני רוצה להיות אישה כזו.

כן.

 

העיקרון הוא לאו דווקא ללמוד. העיקרון הוא ליישם. נעשה ונשמע. נעשה! ונשמע. 

 

ומוזר, 

אבל רק אתמול,

 

בתוך מיגרנה מטורפת שאני מנסה לתפקד איכשהו,

 

ובת השנתיים שלי אומרת לבת הארבע, שאי אפשר לשאול את אבא כי הוא לומד תורה עם חיים, אז הן ירדו מהכיסא ועלו על אחר והביאו כפית לעצמן,

 

הבנתי שכן, 

 

גם הבית שלי, הוא בית של תורה אמיתי.