כל התוכן המעניין לאישה החרדית
יום חמישי
|
ז׳ בסיון ה׳תשפ״ד
|
13/06/2024

תעודות? הכותרת שאנו שמות על ילדנו ותלמידינו יכתיר אותו לטווח ארוך…/ אתי רוזנצווייג

אתי רוזנצוייג- קריאת כיוון

מאבחנת דידקטית ומנחת הורים, מטפלת באומנויות M.A

נושא התעודות נהפך עבורי לנושא טעון וכאוב ממפגשי כמנחת הורים עם אימהות שבמהלך סדנאות החורף [שבט] והקיץ נמצאות בחרדה סביב נושא התעודה. כבר שלושה שבועות לפני מועד קבלת התעודה הן [חלקן, כמובן] מוודאות שאקדיש לכך מספר מפגשי הכנה ועולים מגוון של קולות ופחדים בתוכם: "איך ניסע לשבת להורי כשאני יודעת שיעלי תביא תעודה שהיא פחות מנכדים אחרים, מה הם יחשבו עלי כאמא ואיזו סטיגמה תהיה להם על יעלי?" "הפעם לא נוכל לקנות לילדים מתנות על התעודות כי מוישי מקבל תעודה גרועה. הרבה שלו כבר הכין אותנו, ואנו לא יודעים איך להכין את הילדים לשינוי". "לטובי שלי בת ה- 12 כואבים הבטן והראש כבר שבועיים. היא יודעת שהתעודה של ו'  כבר עמוק בסמינר וכבת בכורה לשורת בנות היא בהחלט חשה אחריות להתקבל. לרוע מזלנו היא לא גאון במתמטיקה והכאבים……".

קולות אלו ואחרים לא התמזגו לי עם בית גידולי וגרמו לי לחשוב רבות על מגוון הקונפליקטים והפרדוקסים שמייצרים לנו התעודות או שמייצרים אנחנו לעצמנו.

וכעת לשאלות הפורמליות:

איך לדעתך יש לגשת כהורים לתעודה שאיננה טובה בלי לגרום לפחד ומצד שני להשיג שיפור

חינוך שמושתת על פחד גובה מחיר יקר וכואב מהילד וגם מההורה. יחסים הבנויים של רגש כואב וקשה כפחד אולי גורמים להישגים כמו תעודה מצטיינת אבל המחיר לטווח ארוך הוא פגיעה בריקוד העדין והחשוב לנו מכול: יחסי הורה ילד.

מאידך, לא נוכל ולא נרצה לגדל ילדים מזלזלים בלימודים ולא ממשים את יכולותיהם. איך נמצע בין הקטבים?

  • ילדים מספיק אנטיליגנטים להבין בעצמם את תעודתם. כמו בנושאים אחרים בהורות, אני לא חושבת שאת הכול עלינו להסביר, להרצות, לנאום ולחנך. אם ניתן לילד הזדמנות להתבונן בתעודה שלו כשאנו שקולים ורגועים ולא מגיבים באימפולסיביות, הוא לרוב, יוכל לזהות את ההצלחות ואת המוקדים המצריכים שיפור [ילדים בני 8-9 כבר יוכלו למשב את עצמם במידה והרגלנו אותם לכך]. כשילד בודק את עצמו הוא לומד להתבונן בעצמו, לעשות חשבון נפש, הוא מתחבר לכוחותיו, מגבלותיו ומסוגל לגדול כאישיות יציבה המודעת ומתבוננת בעצמה, מתוך מטרה לגדול. גם הכנת תעודה לפני קבלת התעודה האמיתית יכולה לתרום למודעות זו.
  • התגובה שלו מהווה מראה לילדנו. עלינו להיות מודעים לרגישות המרובה בפרט ברגעים הראשונים בהם הילד מגיע עם התעודה. כל מה שנרצה ולא נרצה לאמר, מומלץ שיחכה עד שנרגע, נעבד, נתכנן ומגיד. נוכל, להכין את תגובתנו מראש שתתייחס להשקעה שהיתה [במידה ובכמות שהיתה] ולא להתמקד בחלקים החסרים. הביקורתיות, השיפוטיות והציניות לא מקדמים ילדים, תהליכים וציונים לטווח ארוך. לכן, כדאי לנו להיות "בשליטה" ולתכנן את משובנו ברגעים הראשונים. כאמור, לאחר שוך הסערה, נוכל לשבת עם הילד לשיחה עניינית ממקום אוהב, מכיל, מקבל ופתוח [ילדים מרגישים בדיוק מה אנו מרגישים. לכן, זו לא סיסמה אלא המקום הפנימי שלנו]. נזמין אותו לשתף אותנו בחוויה, הרגשה ומחשבה שלו על התעודה. נקשיב לו ונאפשר לו להביע את דעותיו בלי להתווכח או להוכיח שונה ובשיחה נוספת נוכל לשקף לו את ההצלחות שלו ואת הציפיות שלנו [אם הן ריאליות] להמשך השקעה [לא תוצאה] במקצוע מסוים בו אנו חושבים שיש ונכון להשקיע בו.
  • כדאי לשתף אותו בחוויותינו כילדים בקבלת התעודות. בהצלחות וגם בכישלונות. בתגובות של סבא וסבתא ובדרכים שאתם חושבים כיום שאפשר לעזור ולשפר.
  • חשוב לתת לילד להבין ולהרגיש מדוע כדאי לו להצליח במקצוע מסוים. אמנם, אנו לרוב, מחנכים בצורה סמכותית. אך חיבור פנימי לתועלת אישית לטווח קצר/ ארוך, לחיי היום יום או ערך אחר, יכולים לתרום למוטיבציה להצלחה.

כשאני הגעתי עם תעודות צבעוניות מאוד. ההורים שלי מעולם לא שאלו "למה???" או חלילה מזה "אמרנו לך!!!". הם תמיד חבקו, נשקו עוד לפני שהסתכלו. אח"כ פתחו את עמודת ההליכות. דרך ארץ היה החשוב ביותר ואח"כ כל היתר. לגבי המקצועות הם היו אומרים לנו:"אתם עשיתם השתדלות, העיקר שלא זלזלתם. יש לך מעבר לכול מלאי של כישרונות כמו:……ואח"כ היתה תוספת של: "האם תרצי להשקיע בתחום ה…..? האם תרצי שנשלח אותך לחוג עזר/ מורה פרטית? האם יש לך רעיון איך תוכלי להתקדם בתחום הזה? האם וכמה זה מפריע לך? וחיבור לסיפור אישי- זה החלק שהכי אהבנו- לשמוע איך אמא שלי היתה שובבה, ואיך אבא שלי שהיה תלמיד של סבא שלי , נדרש ממנו להביא פתק מ"אבא" ונענש כפול כבן וכתלמיד.

 


איך אפשר והאם ניתן למנוע תעודה שאינה טובה? האם אלו רק הכישרונות? הבית? המוטיבציה

המושג: "תעודה טובה" או "תעודה לא טובה" תלוי בעיני המתבונן. בבית הורי כל התעודות היו טובות. הדגש היה על המאמץ ולא על התוצאה. לכן לפני שנוגעים בשאלה, חשוב להגדיר מהי תעודה טובה. אולי תעודה "חלקה" היא תעודה גרועה, כי היא מושגת עלי ידי לחץ, חרדה של הנערה, הפסדים חברתיים, מתח בבית בין ההורים לבינה. בושה שמלווה אותה ומזינה אותה בשביל "לא להיכשל" ועוד דרכים שבעיני גם אם הן משיגות את המטרה זה קצת כמו לשפוך את מי האמבטיה עם התינוק…

אני כן חושבת שהורים אמורים להיות מעורבים לאורך כל השנה ולא רק במועד התעודה במתרחש בין כתלי המוסד החינוכי. לוודא מה המצב הלימודי, הרגשי, החברתי וכו….לזהות אם הילד מממש את יכולותיו בשמחה או מתקשה. במידה ומתקשה חשוב לעשות אבחנה מבדלת לסיבות הקושי.

אחרי כל מועד תעודות, יש אצלי "גל אבחונים" דידקטיים ואחרים. למה לחכות לאחרי קבלת התעודה. התנהלות שגרתית של מעורבות הן עם הצוות והן "בילקוט" הילד, יכולה לחסוך צער רב ולמצות את הזמן והמשאבים הטבעיים לכך. מעניין לראות שהרבה מהילדים המגיעים אלי לאבחון לא בהכרח לא כשרוניים. במיזוג בין כובעי אני רואה, ס"ד, להתבונן בילד במגוון משקפיי ולהתוות דרך עבודה שהיא לעיתים יצירתית ו"אחרת" אבל שמה את הילד במרכז ורואה את השלם כגדול מסך החלקים המרכיבים אותו.

ולעצם השאלה, שנות הניסיון הרבות, גרמו לי לראות פעמים רבות שהצב, אכן, מנצח בגדול, את הארנב. אמנם הוא זקוק למוטיבציה אישית גבוהה [שהבית הוא לרוב דלק רב עוצמה לכך]. אך, בהחלט לא על הכשרונות לבדם יצליח הילד. כי אם על השקעה, אמון בעצמו, אסטרטגיות למידה אותן ניתן לרכוש ותהליכי חשיבה ולמידה עצמאיים.

לכשרוניים המשלבים פקטורים אלו יש ערך מוסף של מתנת שמים מיוחדת.

ומה עם הבית?

צמיחת ילדנו תלויה, במקרים רבים, במבטינו ובאופן הסתכלותנו ואמוננו בילדנו. זו אמירה מורכבת ומחייבת אך גם מעודדת ונותנת פתח למעשה ובעיקר לתקווה. האם הפולניה היא עדות לכך שגם ילדים ממוצעים יכולים לההפך לרופאים ולמוסיקאים אם הם מוכנים לשתף פעולה עם האמונה של אימם בהם.

ה' מאמין בנו שנעשה את תפקידנו במיטב שביכולתנו ברגע הנתון, ואת התחושה העצומה הזו, נוכל מתוך מודעות ועבודה להקביל ולהעביר לילדנו.

האמון שלך, אמא, בעצמך, ייתן לך את היכולת, בעת ובעונה אחת,  לתת אמון ביכולותיהם של ילדייך. להאמין להם ולהאמין בהם. ה"חזון איש" אמר: "מתוך כך שאני מאמין בה', אני מאמין באדם שהוא ברא".

האמון שלך בעצמך ובילדייך, הורה יקר, יוצרים ורוקמים את ה'אני מאמין' הפנימי שלך. ה'אני מאמין' שיהפוך לסמל המשפחתי שלכם, כמו ניחוח אופייני לכל בית, כמו תווי פנים דומים המשייכים את ילדייך למשפחתכם – כך, באופן עמוק הרבה יותר, הולכת ונמזגת בין כתלי הבית שלכם שירת 'אני מאמין' ייחודית שאת יצרת אותה, עבור כל אחד ואחד מהילדים ועבורם יחד. 'אני מאמין' כזה הוא ערך שיש להיערך לקראתו, וההערכות הזו מתרחשת תוך כדי תנועה, יום יום, שעה שעה, רגע רגע: שינוי השיח הפנימי והמילולי – בין האם לעצמה ובין האם לילדיה. הרבה דפוסי הורות עלולים להתגלות כפוגמים ביצירת קשר של אמון, ואת, כאמא, בוודאי תרצי להכיר אותם כדי להימנע מהם. את מוזמנת להכיר צורות פעולה חדשות ויוצרות אמון, שאולי לא שמת לב אליהן עד כה.

"אפקט פיגמליון" ידוע כמשפר הישגים כאשר מסתכלים על הילד במבט מסוים לטוב ולמוטב. מחקרים רבים הראו שינויים קוטביים בהישגים של ילדים ומבוגרים בהתאם לציפיות מהם, כך שללא ספק, הציפיות שלנו מהילדים יכולות לתרום להישגיהם. האמון של ההורים בילד חשוב לצמיחתו בתנאי שלא יגבה מחיר שלילי. זכורים לי מקרים רבים מתחילת דרכי, בהם הייתי סקפטית לגבי השתלבותו של התלמיד במסגרת לימודים כזאת או אחרת. הניסיון הראה לי כי ילדים הם לא משוואות של נתונים כמותיים, אלא יכולים להפתיע בזכות כוחות הנפש, העידוד וללא ספק- התפילה!

לסיכום, תעודה שאינה טובה, יכולה להיות פרק זמן למחשבה, להתבוננות ולצמיחה. חשוב להבין מדוע זה כך ואיך ניתן לעשות אחרת.

האם ההורים עושים מספיק בהתאם לדרישתם ולרצונם לראות תעודה מושלמת

מי אני שאשפוט? יש ויש, כמו בכל תחום. אבל ברור לי שלרוב, ההסתכלות היא החוצה ולא פנימה. במקום לשאול מה אנו עשינו כהורים, יש לנו נטיה לשאול למה לא התחשבו בו? למה הורידו לו? למה הם וכו…

בואו נפרד מפנטזיית התעודה המושלמת ונשתדל להיות הורים שמשלימים עם ילדם ועם עצמם.

 

איך מחמיאים מאד לתעודה מושלמת מבלי לפגום בהישגי האח שהביא תעודה פחות טובה

ואיך מתמודדים כשיש ילד אחד יותר נמוך מאחיו הצעיר ממנו? ואיך עם אחות שמנה ואיך עם ילד שלא מנגן כשכל אחיו מוסיקליים מחוננים מלידה?

כשהדגש הוא על האיכות לכל אחד יש מקום. כשהדגש הוא על הכמות, על התוצאה, יש טעם לוואי וצרימה במנגינה. בבית בו יש השוואות זה  מסתבר, קורה, בכל תחום ולא רק ביחס למבט על התעודה. בבית בו יש אווירה אישית,, מאפשרת, מכילה את הבידול ומקבלת את הייחודיות של כל אחד, ההורים מחמיאים על המאמץ, על הדרך ולא על ההישגים. לכן, יכול להיות שילדה עם תעודה מצטיינת תקבל פחות מחמאות כי היא כשרונית ומבריקה, לעומת אחותה שעמלה כל המחצית [ולא הגיעה להישגים כמותה].

לכל ילד יש ניגון אישי ואנו כהורים יוצקים את המנגינה ע"פ התווים. האחריות היא עלינו: בפינו ובלבבנו. עלינו לזכור שאלו רגעים שעלולים להשפיע לטווח ארוך לטוב ולמוטב ולנתבם לבניה וצמיחה.

תמונה:freepik.

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

שיחה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסטים אחרונים

עַכְשָׁו תּוֹרָה | אתי קצבורג

לפני 15 שעות

|

0

ראשל סקול בסרטון הדרכה חגיגי: כך תכיני סידור פרחים מרכזי לשולחן חג השבועות

לפני 3 ימים

|

0

עשרת הדברות בזמן מלחמה - למה השנה זה חשוב במיוחד? | סיון רהב-מאיר

לפני 3 ימים

|

0

קצת מתחת לקו פרק 12 | סיפור בהמשכים

לפני 3 ימים

|

0

נפלאות ההייטק החרדי: מהסמינר לתפקיד בכיר בחברת אינטל

לפני 3 ימים

|

2

קריספונים עשירים בחלבון לחג השבועות | שירלי קורן

לפני 3 ימים

|

0

הניה בל בטור מלא הומור: אז לחכות לשבועות או לא להיות?

לפני 3 ימים

|

0

הזמרת יעל כליפא בראיון מיוחד על קבלת התורה בכל יום מחדש: "שיר אחד מחובר יכול לעשות יותר מהרצאה שלימה" | מיכל ירושלמי

לפני 3 ימים

|

0

היא חזרה | מקבץ שירים מרגש מנשים חרדיות לנעה ארגמני שחזרה משבי חמאס

לפני 4 ימים

|

0

הפתעה בפנים: משפט מוטיבציה במיוחד בשבילך | ג' סיון תשפ"ד

לפני 4 ימים

|

0

כך ההודיה לה' גם מקדמת את הישועה וגם מכפרת עוונות | החיזוק היומי

לפני 4 ימים

|

0

גם את יכולה להנות מעור חלק וצעיר: קליניק חכמים על קמטים

לפני 4 ימים

|

0

כדורי גבינה משגעים בציפויים עשירים | הכנה וצילום: שושי סירקיס

לפני 4 ימים

|

0

תזכרו את הרגע הזה! | סיון רהב מאיר

לפני 4 ימים

|

0

מאפינס גבינות עשיר בחלבונים וללא פחמימות | שירלי קורן

לפני 4 ימים

|

0

חג שבועות - חג הגבינות וגם חג החלבונים! | שירלי קורן

לפני 4 ימים

|

0

גם אם נדחית כמו רות המואביה, כך תוכלי להגשים את חלומותייך | חני רחמין

לפני 4 ימים

|

1

זאת הסיבה שכדאי לך לשכוח בשבת מדאגות הפרנסה | החיזוק היומי

לפני 6 ימים

|

0

ליד החמין של שבת: מתכון לקלופס מעודן

לפני 6 ימים

|

0

כדאי לך לדעת אותם: שלושת התנאים כדי לא לעבור על הלכות בורר

לפני 7 ימים

|

0