נעה בזמן | 01

תמונה: freepik

01 | זאת אני, סליחה ותודה 🙂

09:35 

כוס נס קפה נלגמת במטבח, מול מפזר חום שהבאנו מחדר האמבטיה. איזה קור חורפי, תודה לבורא.

נס שהייתה לי עוגת שמרים שאפיתי בלילה, ליד כוס שוקו חמה – היא הקפיצה ילדים מהמיטה.

בכיור ממתינות עוד 6 כוסות שנלגמו פה הבוקר, מי לחצאים ומי לרבעים, עוגה נפרסת.

נחת.

מי היה מאמין, שעת בוקר מאוחרת והילדים עוד לא יצאו לבית הספר.

זה לא בכל יום ככה, רק כי אתמול היתה לנו שמחה משפחתית מהממת עד חצות הלילה, ורחוק ועייף וקר, אז יאללה לא נורא אם פעם בתקופה יקבלו פה אישורים לאיחור לא אלגנט.

 

10:05

הם ברכב מנופפים לי לשלום. אחרי תפילה וארוחת בוקר קלה, מצוידים במעילים ומטריות ועם אושר בלב. שיעשו להם עוד מינוס ביומן, הוא לעולם לא ימחק את הפלוסים שצברתי כאן הבוקר.

פלוס שהייתי מודעת – לחייך.

פלוס שהייתי מגעת – לפנק.

פלוס שהייתי – בלי לזוז למסך.

רק האיחור הלוואי ונחסך.

 

11:00

מתחברת למחשב, חדר המשימות מאותת לי על כמה עשרות פניות שהצטברו לי. אין כיף מזה, לשבת באוטוסטראדה של ריכוז ולהריץ אותן אחת אחרי השניה. נכון, אני בעיכוב תמידי בבוקר, אבל כשאני 'על זה' אני בפנים עד הסוף. וביננו, זה העסק שלי, כמה ואיך להפעיל את העסק שלי.

 

13:00

לא יאמן שבשעתיים סגרתי בסטה של הזמנות. אני עפה למטבח להפשיר במיקרוגל בשר טחון. היו צריכות להיות כאן קציצות קבב על האש, לא נורא, יהיה כאן בלונז.

פסטה? הצחקתם אותי. פיתה טרייה מהמאפייה זה סטייל אחר.

שני בצלים, שמן, קוביות, ערבוב. בשר שמשחים מתחת לאדים. ריח של בית. ריח ניחוח להשם.

 

13:45

בוץ, תיקים, מעילים, מגפיים.

חצי מהצי האנושי שלי מתחיל לזרום הביתה.

כולם מפנים את הסחורה האישית לחדרים. אני עדיין בבגדי בית. הבטחתי לעצמי שלפני שאני מעירה אותם אני מתאפרת ומתלבשת כיאה למשרד הבייתי שלי, אבל אירוע משפחתי זה דבר שגדול ממני ומהבטחותיי.

הם מחליפים תלבושת לבגד נוח. (כלל מספר 7 אצלנו בבית: תלבושת בית הספר – רק בבית הספר) מתיישבים סביב שולחן המטבח הצולע (בערך מאז שקנינו אותו הוא עקום, מאז זה הולך ומחמיר).

 

16:05

ילדים של תורה שבים גם הם, אני קמה לקראתם אחרי משמרת ב' של עבודה. שלום צדיקים, טלפונים בצד, מצב טיסה. כל ששלי שלהם.

שלום זו אני, אמא.

שלום זו אני, אישה פשוטה שהיתה תלמידה בלי משמעת.

כל הערה החריפה אותי החוצה. כל לחץ גרם לי להעלם אל תוך עצמי ובכלל.

עכשיו אני מכירה את עצמי, אישה בלי מסגרת.

אישה שאוהבת למסגר את עצמה. להיות שומרת. לעטוף. לאפשר.

אישה שבעשר אצבעותיה ובסייעתא דשמיא הקימה לה עסק קטן, קערת השמן להרוות את בני ביתה. ממתינה לברכה, אוספת אותה, מפזרת על בעלה ועל ילדיה. על עצמה. מתגנדרת.

 

18:00

אמא אפשר לדבר איתך רגע? מתבגר קורא לי לחדר בנים, מוציא מכתב מהצוות, שחור לו מתחת לעיניים, ובאישונים. ילד שלי, לא?!

"האיחור היום.. בפעם הבאה אפשר שתעירי אותי מוקדם ותחזרי לישון?"

אודם מתאסף לי בלב, כואב. למה הוא צריך לסבול בגללי?

"בטח חיים שלי" אני מניחה את המעורר שלי במדף שלו. "מעכשיו הוא שלך, תעיר אותי בבוקר, כן?"

הוא מחייך, אני כותבת מכתב חוזר לצוות. מתנצלת. מבטיחה. לא נעלמת.

 

23:45

עוד מייל של לקוח משמיע צלצול במסך המחשב. כבר קמתי לשטוף את הכלים האחרונים בכיור, ולדבר עם האיש של הבית הזה שחוזר משיעור ערב, אחרי שהאכלתי, וחיבקתי, וקילחתי, וסירקתי והלבשתי, וסיפרתי וכיסיתי בשמיכה.

היתה זו משמרת ערב ארוכה, ועכשיו מתחיל לי הלילה, ומחר בבוקר מה יהא עליו? לא מציצה אל תיבת ההודעות. הם יחכו למחר. סוגרת מסך ויוצאת מהחדר.

 

06:20

"אמא השעון שלך פה, אני יוצא…" קול בוגר לוחש ליידי, מניח מעורר על השידה שלי.

אני מיטיבה את המטפחת, פוקחת חצי עין.

מנופפת לו עם יד רדומה לשלום, מחייכת מתוך שינה.

"אמא הכנתי לך קפה על השיש, ופרסתי עוגת שמרים שהיתה במקרר"…

אני פוקחת עיניים, שמש מסנוורת אותי, אה התריס בכלל מוגף, זה התינוק שלי שגדל, מחייך אליי בחיוך קורן.

ילד שלי או לא?!?!

מתמלאת באושר, שזו אני, שזה הוא.

הולכת ליטול ידיים, מישהו הכין לי בוקר טוב על השיש.

 

גם את נעה בזמן? משלימה עם עצמך? מתחבטת? שתפי אותנו בדרך שלך!

בתגובות פה למטה, או בצור קשר למערכת 'קול כבודה'.