תמונה: freepik

02 | הנוסטלגיה חוזרת

7:07

דלתות נסגרות ונפתחות, מים זורמים, נטלה מרשרשת, מקרר נפתח, נסגר.

צעדי נעליים, תיקים שמונחים. חיפוש אחרי מסרק, הדלת שלי נפתחת כמעה, הצצה, בת שלוש עם קוקו על העיניים תוך רגע חבוקה בזרועותיי, נכנסת אל הכרית והשמיכה שלי.

אני מניחה אותה עם נשיקה על שיער בריח קוקוס, אומרת שלום ללילה והולכת להתארגן.

7:55

הם יצאו עם חיבוק, אני מריעה לעצמי. וחביתה חמה בלחמניה שהפשרתי בלילה, כוס חלב וחטיף מתוק ועדיין מספיק בזמן.

"אמא תתפללי שהמנהלת לא תהיה בשער והמורה לא תהיה בכיתה" בת האחד עשרה עם הפחד מההנהלה ביקשה ממני רגע לפני יציאה, בכל זאת עוד 10 דקות צלצול והלוואי שלא יהיו פקקים בדרך.

"את יודעת, כל פעם שאמרת שתתפללי עלינו, הכניסה לכיתה עברה חלק"… היא מיידעת אותי. אני מתרגשת והופכת את החביתה. פעם לימדו אותי שחביתה איכותית זה בלילה של בייצים שקיבלה טיגון קל. אין צורך לייבש אותה מנוזלים, פשוט להפוך כמה שניות על כל צד ויש לך ארוחת בוקר של מלון חמישה כוכבים.

"בעזרת ה' המנהלת לא תהיה בשער והמורה לא תהיה בכיתה" אני מצייתת לתפילה שלה, מחברת אותה אליי.

10:50

מדהים איך שהבית מחשיך ככה בבוקר, החורך הזה גורם לי עוד רגע להיכנס למיטה בחזרה, אבל לא, התחייבתי להגיש עד הצהריים פרויקט לחברה גדולה, אני לא הולכת לעשות מעצמי צחוק.

צחוק צחוק, כשלמדתי בסמינר נאלצתי להגיע ממרחקים, יען בעיר מגוריי לא היה סמינר ברמה שהוריי חיפשו בעבורי.

אני זוכרת איך שיוועתי לסיים מוקדם כדי להגיע הביתה בשעה שפויה. בכל זאת, משש בבוקר כבר פגשתי את הדרכים…

"תגידי שהיום נשתחרר מוקדם" היו החברות מתחננות. הייתי עומדת במרכז הכיתה, מתפללת להשם להשתחרר מוקדם, סוחפת בתפילתי את כל הכיתה.

לרוב תפילותינו היו נענות ואני הייתי רצה בחדוות נעורים את תחנת האוטובוס לעיר מגוריי.

היום אני בעיקר נעמדת במרכז הבית, צועקת לילדים לבוא לאסוף את הבלאגן או לרוץ למקלחות, סוחפת אותם לארוחת ערב ומקווה שבקשותיי תענינה.

12:30

"המורה של שרית מתקשרת" המוח שלי שולח הודעה ללב, מביטה במכשיר שוב, עוד שעה הן מסיימות את הלימודים מה דחוף עכשיו?

"אמא זו שרית" היא לוחשת לי לטלפון של המורה שלה. "יש מצב שאת הולכת לדואר? הם סוגרים בשעה אחת"..

"טוב מאמי, הכול בסדר" אני מחייכת בלי שתראה. היא מנתקת, חוזרת לשיעור האחרון. כל הכבוד למורה על הזרימה, לי לא היה אומץ לבקש שיחה מהמורה לדבר כזה.

הנס שלה שכבר התארגנתי מראש ליציאה לדואר, אני רק לוקחת מעיל ומדליקה את הגז על אש נמוכה, תודה לה' על אוכל שנישאר משבת.

13:32

אני בדרך הביתה, היה תור לא קצר, אבל עבר לי מהר, אולי ככה זה כשצריכים לנשום קצת אויר של מחוץ לבית.

שתי מצלמות נחות במושב ליידי, הזמנה מאתר סיני שביצעו ילדיי. מאז שמצאתי סינון מעולה למחשב אני מאפשרת להם מדיי פעם לחפש יחד איתי מוצר שהם ממש רוצים ואפילו מוכנים לשלם עליו.  אני יודעת שזו לא הדרך בה הייתי בוחרת מלכתחילה, ושומו שמיים אצל שכנות שלי לדבר על אתר סיני או אתר בכלל, אבל אני יודעת שהבורא הביא אותי לעבודה שלי ובדיוק אותי הוא רוצה לילדים שלי, עם החינוך שלי, והרגישות שלי וההבנה שלי, אותה הוא חנן אותי בכל מני תחומים.

והילדים של השכנות, שיהנו ממצלמות באלפי שקלים מהחנות הרגילה. כל אחת והעבודה שלה. כל אחת והשם שלה.

כל אחת ועבודת השם שלה.

והלוואי שיגיעו מעשיי למעשה אבותיי. שהיו אנשים פשוטים, בלי שם, בלי קריירה ובלי מגזריות, רק עם בורא עולם ואמונה תמימה בבורא, ועם אמון בעצמם ובילדים שלהם.

15:47

אמא את בטוחה שלא היתה עוד קופסא בדואר? לא, אני עונה בפעם הרביעית. זה מה שהפקידה הביאה שלי.

"אוף, אין מטען למצלמה"

"ולי אין כרטיס"

הצצה למצלמות החדשות מספרת לי שהחיבור של המטען לא מוכר, וגם המיקום של הכרטיס לא כמו שיש פה בארץ.

אני יודעת מה זה דורש ממני, לשבת עוד ערב שלם על האתר של החנות הסינית, לחפש את המטען המתאים, את הכרטיס המתאים, להתווכח עם מוכר, לבקש הנחה על המשלוח…

לפעמים בא לי לחזור 30 שנה אחורה, שהייתי ילדה והכל היה פשוט, ואמא היתה נותנת לנו פעם בחודש 50 שקלים לפתח את גליל הפילים.

איך היינו מתרגשים לראות את התמונות שיצאו! תעודים ממסיבת סיום כיתה ח', צילומים עם מורות אהובות, תמונות מהגינה ושיער שעף ברוח. כאן – יצאתי שמנה, פה – פצעי הבגרות ממש מטושטשים, כאן – הפוני של אחותי מסולסל לצד ההפוך ואיזה קטע שרואים את חברה שלי רוקדת מאחורה!

17:05

המצלמות נחות בחדר, אני נחה על הספה. הילדים מדברים על קלפים וחוברות הדבקה, שכנה דופקת בדלת מבקשת לשחק עם האמצעית. אני שמה את שמיכת הפליז עם העיניים, נושמת עמוק את ריח מרכך הכביסה.

מה שונים חיי מאלו היפים שהיו לי לפני 30 שנה? אני כועסת שבכלל קיטרתי. ילדות מהממת…?הנה גם עכשיו הכול רגוע ושליו, הכול עניין של בחירה, במה אני מתמקדת…

07:10

עוד שניה ונרדמת לנמנום צהריים. הופ. חבילה כבדה מתיישבת עליי, אני מורידה את השמיכה מהעיניים, פוגשת תינוקת בת שנה וקצת שהונחה עליי בהפתעה.

שלום אמא, וביי לחלומות, יש כאן ילדות שמחכה שרק את תבני אותה. עוד שלושים שנה הם יזכרו בה, אז בואי לעשות אותה חלומית, לפחות כמו שלך.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

​קורונע – משבר הקורונה כמנוע לצמיחה: נשות עסקים משתפות על התמודדות וצמיחה מהקורונה תחי העצירה!/ מוריה שטיין אודל קליגר: תפתחי את הלב והעיניים ותעיזי – יש מי שיש לו ים של כסף בשבילך!  הודיה לחנוכה/ נחמי וינשטוק להלל ולהודות: סדרת באזז הקלילה של יקבי כרמל