אוקי, אני מודה.
זה היה הרעיון של בעלי. רעיון נפלא. כל מה שהוא אומר לי, בסוף, הוא צודק. אוף.
גם אם אני מתווכחת, גם אם אני עושה קשה, גם אם מה שהוא אומר מעצבן אותי, בסוף אני קולטת כמה שהוא רואה את טובתי, כמה צלולה עבורו המציאות, גם זו שאינני רואה באותו רגע של "וואו, תקשיב, בעלי, יש לי רעיון מדהים, אתה שומע?"
איזה מתלהבות אנחנו לפעמים?
גם בתור ילדה או נערה, כשאת באה עם רעיון פורה "יש טיול לגליל, ישנים באוהלים, אני נוסעת", ומישהו מוריד לך אותו, מאפס אותך ומסביר לך גם, כמה שאת טועה, זה מוציא לך את האוויר כמו פנצ'ר מעצבן.
כי לפעמים את בהחלט צודקת. ככה שזה לא כזה פשוט לשמוע בקולם של כולם. כשהימים עוברים והשעות חולפות אני קולטת כמה גדילה אמיתית, דווקא היא, מאפשרת קשב. מאפשרת השהייה מבורכת.
אוקי, אני מודה.
הפעם, זה בכלל היה הרעיון שלו.
"תסיימי כל שידור של 'עומקא דליבא', התוכנית שלך ברדיו קול חי" הוא פתאום אמר לי, "בחמש מילים",
"אילו מילים?", שאלתי אותו, "איזה חמש?",
"תסיימי כל שידור באמירה: 'רוצו לחבק את הילדים שלכם'".
"ככה"?
"ככה", הוא ענה. "זה בדיוק את, זה משהו שכל ילד צריך, זו אהבה פשוטה. צריך ממנה הרבה",
"אתה צודק" אמרתי לו והמשכתי את הדיבורים שלו בנושא החיבוקים לילדים, דיבורים כאלה כמו שאנחנו מדברות כשמשהו ממש מוצא חן בעיניינו, אנחנו מתחילות לדבר עליו מלא, בעליזות כזאתי, דיברתי בשצף והוספתי, והוספתי, שיש כאלה שהם כבר ילדים גדולים ולא קיבלו חיבוקים כשהם היו קטנים,
שאולי יש כאלה שגם היום, חסרים,
מזה נוצר כבר שיח ביננו על חיבוקים מאנשים טובים או חיבוקים אסורים מאנשים רעים המתחזים לתת אהבה ובעצם מזיקים.
דיברנו על איך כשיש אהבה נכונה בבית, לא צריך לחפש אותה במקומות לא טובים. דיברנו גם על כמה שלכל משפחה יש את חוקי האהבה שלה.
וככה התחלתי לעשות, כמו שבעלי הציע, התחלתי עוד אז, לסיים כל תוכנית במילים, "רוצו לחבק את הילדים שלכם". חיבוק אומר המון.
ללא מילים.
באנגלית, כתבתי על זה גם בספר שלי "עכשיו אני מתפללת", חיבוק וצמיד בשפה האנגלית, דומים בצליל מילותיהן. שניהם עוטפים. שניהם כמו סוכה, מחבקת,
"טו אמברייס"= לחבק
ו -"ברייסלט" = צמיד.
הימים חלפו וקיבלתי כל מיני תגובות.
המשפט הזה וכוונתו הפך להיות המוטו של התוכנית.
נשים כתבו לי, חלק פגשו אותי ברחוב, ואמרו לי, שכל פעם כשהן שומעות את המילים האלה בסוף השידור, הן באמת רצות לחבק,
חלק עם דמעות, אמרו לי, שהן היו רוצות לחבק אבל שאצלן זה פחות נהוג, ושהן לא יודעות איך להתחיל עם זה.
עם חלק, התפתחה שיחה על הצורך לתת אהבה, והצורך הלא פחות קדוש שלנו, לקבל אהבה. לקבל חיבוק, שאינו מגיע כבר שנים.
חלק כתבו לי שזה משפט קשה עבורן.
במיוחד עבור מי שאין לה ילדים.
אחרות כתבו לי בדמעות על ילדים שהיו ואינם.
הלב שלי נקרע.
חזרתי אל בעלי עם שאלה.
"תתקשרי למי שהמשפט הזה קשה לה, יש לך את המספר שלה?"
אישה שכותבת את ליבה, נוגעת בי עמוק עמוק.
צילצלתי אליה, תודה רותי, דיברתי איתה, והיא אמרה, "זה קשה לי לשמוע את זה כי אצלנו אין. אין את מי לחבק, אבל אל תפסיקי בבקשה, בורא עולם נותן לנו כח להתמודד עם הנסיון שלנו, הבכי שלי בעקבות המילים האלה מזכך ועושה לי לגעת, להתפלל, אבל הכי חשוב, אפרת, הכי חשוב בשבילי, זה שאם ילד אחד, ילד אחד צדיק יקבל חיבוק, מהוריו בעקבות המילים האלה, ילד שאינו שלי, שאם היה שלי, הייתי מחבקת אותו כל היום וכל הלילה, אם ילד של מישהו אחר יזכה לאהבה גדולה בעקבות המילים, אני אהיה מאושרת, ככה אני בבכי מכוונת".
רותי. תודה.
בחודשים האחרונים התפתחו באופן רחב יותר המילים של החיבוקים בסוף התוכנית,
הם התרחבו וגדלו, כי כשיש אהבה באוויר, צריך עוד מקום.
וזה הולך ככה:
"רוצו לחבק את הילדים שלכם.
רוצו לחבק את ההורים שלהם,
רוצו לחבק את ההורים שלכם".
תבדקו אותי, תקשיבו.
חיבוק ענק, אפרת.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
חיבוק ענק גם לך אפרת🫂