תמונה: freepik
17:03
שעת אחר הצהריים והבית שקט. חלק מהילדים יצאו לבקר את סבא וסבתא, חלק שקועים בספה עם שמיכת צמר, ספר קומיקס או גמבויי.
אני עוברת ליד הספות, אף אחד לא מרגיש בהימצאותי. הם לא קולטים שזה לא רגיל לראות אותי בסלון בשעת השינה המקודשת שלי? בין ארבע לחמש הדלת שלי נעולה. מרוב מחסור בשעות שינה, אני אפילו לא צריכה להריח את הכרית כדי להירדם.
זו השעה היחידה בבית שהילדים לא רעבים/עייפים/משועממים/רוצים לצאת.
וזו השעה היחידה שאבא שלהם מוכן להתעכב בבית ולהיות איתם, לפני שהוא חוזר לעבוד וללמוד עד הלילה.
אז איך אני יכולה שלא לנצל אותה לתנומה עמוקה של אמצע היום.
17:30
היום לא ישנתי צהריים, אני רוצה להגיד לילדה בת שלוש שצורחת לי באוזן ולא מבינה מה אני עוברת ברגעים אלו. במקום זה אני מניחה לה ביד משהו טעים והולכת לחדר העבודה שלי. אם התכנון הוא ללכת לישון מוקדם הלילה, אז בקשה גברת, אני מאיצה בעצמי, לכי לסיים עבודות ולפנות לך לילה לשינה.
18:10
"אמא מה אוכלים לארוחת ערב?" התעוררה ילדה מצמר וספה.
"מה את מציעה?" אני מחזירה לה את הכדור.
מזמן עפים אצלי כדורים בבית, וזה לא כי אני לא לוקחת אחריות, אני פשוט אוהבת לתת לכל בני הבית להיות שותפים. להביע דעה, להציע, להתווכח ביניהם, להחליט, להכין אם מסתדר להם ומתאים לי – ולא לעשות לי פרצוף מול סנדויץ' עם טונה וירקות.
"את אמא טובה מדיי" אומר לי בערך פעם בשבועיים האיש שהיה פעם ילד.
"אם הייתי רק מעז להביע דעה על הארוחה אמא שלי היתה שולחת אותי לחדר עד שאגיע בעצמי לאכול מה שיש…" הוא גילה לי בשקט, עד שכל הילדים בבית שמעו.
והעריכו אותי מאז פי מאה.
נראה לי.
18:30
בסוף הלכנו על בלגי משפחתי.
אנחנו אנשים חסכניים מטבענו, אחרי שגילינו את המתכון הקסום הזה, אין לנו מה לחפש בחנויות גלידה.
במחבת אנחנו מחממים מעט שמן ושוטחים עליו בלילת פנקיק עבה במיוחד. אם בא לנו ממש להגזים, אפשר להחליף את הבצק במלוואח מהמקפיא.
אחרי טיגון חם הוא עובר לצלחת של הילד, הילד בכבודו ובעצמו מקשט את הבסיס הבצקי בממרח שוקולד חלבי או פרווה, מזלף קצפת שהקצפנו בבית, ומקשט עם סוכריות צבעוניות לפי הטעם…
נכון חלום? הנה, אני כבר הגשמתי אותו 😊
ועל הדרך נתתי לכן מתכון שחוסך עשרות שקלים בסל המשפחתי.
20:00
היוצאים כבר חזרו הביתה, כולם מסתובבים סביב הממרחים והקצפות במטבח. אוכלים ושבעים ומתכננים צחצוח שיניים ומקלחות.
חוץ מילד אחד שאכל בשרי ועכשיו מקטר כמו סיר חמין בשבת בבוקר.
"אוף למה למה למה אכלתי את הפסטרמה הזו!" הוא כמעט מעליב אותי שזו היתה ארוחת הצהריים להיום. פעם בשבועיים יש פה פסטרמה בפיתה או סביח, למרות שירשתי מאמא שלי את השיגעון של בישולים כל יום. אני פשוט עובדת על ההתמכרות הזאת. והנה, עכשיו ההערה הזו, שמורידה לי את כל הביטחון העצמי.
ביננו, מאז שהכנסתי פעם בשבוע ארוחת צהריים בפיתה, הוקל לי. פתאום אני מבינה את כל האימהות הלא משקיעות, שמתעדפות משימות אחרות על פני עמידה מול סירים וקציצת בצלים והפשרת בשרים.
20:40
לא מצליחה להחזיק את העיניים. הולכת להתארגן עם עצמי לקראת שינה.
"אמאאאאא" צעקה מסוף העולם מבעיטה אותי החוצה למסדרון. "מה??" אני לחוצה, לשמוע מה קריטי להוציא אותי.
"את זוכרת שהגננת הביאה לי את הברכון הזה?" ניגש אליי ילד נרגש ומתפעם.
"מהמם, עכשיו אמא הולכת להתארגן" אני מצהירה וחוזרת.
"אמאאאא" בכי היסטרי שולף אותי שוב. "מה???" אני חסרת סבלנות. תודו שמותר לי.
"המבמאבב…" היא מתחילה ליבב ואני עוצרת אותה. "אני לא שומעת, אבא במטבח לכי אליו!" הולכת להתארגן, אוטמת אוזניים עד שמסיימת. יוצאת למטבח עם חלוק בית שחור-לבן ומטפחת ורוד פוקסיה.
"אמא את יפה" אומרת לי המייבבת ממקודם. בת שלוש אגב.
"אמא את עייפה" אומרת לי בת 13.
אני צונחת בספה, מושכת אליי שמיכת צמר חומה, מניחה ראש, מקשיבה לרחשים, כלים שנשטפים ונעצרים באמצע, מקלחות שמסתיימות. מריבות קטנות. כיבוי אורות. שקט.
23:00
"לילה טוב אימוש" הבכור שלי מסדר לי את השמיכה. עכשיו סוף סוף מותר לו חלבי, הולך להתארגן לשינה. "למה את לא הולכת למיטה?" הוא מתעניין. מרחם.
"דווקא נוח פה" אני ממלמלת מספת עור מקולפת. עד שהילדים יגדלו ויפסיקו להרוס ספות באופן סדרתי, לא הולכת להחליף אותן בלי נדר.
שומעת לקולו ההגיוני, מדלגת את נעלי הבית. עולה לישון.
מחשבות על שדרוגים והצלחות מתחילות לזרום לי לראש. מתהפכת מצד לצד ובסוף קמה. השינה על הספה מילאה אותי. חבל לי על הזמן.
00:20
מדליקה מחשב, שופכת כישרון וביצועים אל תיקיות. מחר כבר אשלים שינה בצהריים.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
