תמונה: pixabay
05:45 בסלון עם סידור, בוהה בחלון. מחובקת מבפנים.
לפעמים אני חושבת על הרגעים האלו בהם אנחנו מחליטות להיות הקרן שתאיר את הנקודה החשוכה בחייהם של יקירנו.
זה אולי הילד שלך שחוזר מבואס מהישיבה ובא לו קצת חיבוק וצלחת חמה ואת שם בשבילו למרות שבמקור היית אמורה להיות עכשיו במקום אחר.
לפעמים זה הבעל שלך, שמשהו אצלו קורס ובמקום להגיד 'אמרתי לך' את שם כדי לתמוך.
אמא שלך שרק מבקשת שתגישי לה מסמכים מקוונים כי היא לא בעניינים והשכנה ששמה אצלך ילד חולה לשעה כדי לרוץ לסדר משהו.
לפעמים הטוב המזוכך הזה הוא קל כל כך.
ומה שבאמת קשה לך, הוא לעמוד מנגד. להיות האחת שהחליטה לעשות הפוך ממה שלימדו אותה. לשתוק איפה שצריך לצרוח. לבכות איפה שצריך לכעוס.
להיות קרן שמש לדרך שאת רוצה לסלול לבאים אחרייך.
6:35 מול לחם עם גבינה ושבבי מלפפון.
אתמול יכולתי להפוך את העולם מכעס, דאגה ואכזבה. הילדה שלי שהבטיחה לחזור מהחוג בלי עיכובים, כדי שתשמור על האחים שלה ואוכל לצאת לכמה סידורים – התעכבה ובגדול.
בהתחלה חשבתי שהנה-הנה היא כבר כאן. רכסתי מגפיים, הפכתי חביתה. העברתי סמרטוט לח על שולחן מטבח, הוצאתי ירקות והגשתי מגבת לילד שקרא מהמקלחת. הדלקתי חימום בסלון וכיביתי כי נהיה מחניק.
היטבתי את איפור ולקחתי מעיל. הנחתי את התיק ליד הדלת.
ולא, היא עדיין לא הופיעה.
אחרי 50 דקות יקרות היא הופיעה בדלת מתנשפת. ידעתי שכמעט אין לי לאן לצאת, כי חלק מהחנויות ברשימה שלי כבר עוד מעט נסגרות, ואם יש משהו שאני מתגרדת ממנו, זה מוכרות עייפות שנועצות בי עיניים של 'תני לי לסגור קופה וללכת'.
"אל תשאלי אמא הלכתי עם מירי, היא ביקשה שאחכה לה רגע מתחת לבנין והיא תביא לי את הספר שהשאלתי לה, חיכיתי אולי חצי שעה, מסתבר שהספר נאבד ועד שהיא מצאה אותו, ומחר אני צריכה להחזיר אותו לספריה…"
רציתי להרים את הקול בכעס, היה מגיע לה ניעור קטן. רציתי לוותר על סוודר שתכננתי לקנות לה. להכאיב קצת בהפסד. לחנך. כמו שהיא הכאיבה בלי מחשבה.
נשמתי כמה נשימות עמוקות, בעיקר כי לא רציתי לצאת מהבית בסערה. נתתי כמה הוראות קצרות וברחתי לרכב.
8:00 בית שקט. קרן שמש בסלון. ספונה בחדר העבודה.
כולם בכיתות ובגנים. רק מכונת הכביסה עושה רעשים עדינים. אני פותחת מחשב, מתחילה להשיב למיילים דחופים, להעביר קבצים, לערוך רשימות.
אחרי 20 דקות של התמקמות מול המשימות שלי כיפה וכתפיים עם סוודר כחול כהה מציצים אליי מהדלת.
"לא שמעתי שנכנסת" אני מודה.
"זה כי את שקועה" הוא מניח את התפילין.
"תהילה אמרה לי שלא נעים לה מאתמול, והיא מתכננת להיות פה כל אחרי צהריים שתוכלי לנוח או לצאת לסידורים".. הוא מגלה. לא שומר סודות.
"חמודה, אתמול שתקתי לה באופן יחסי, מקווה שלא עשיתי טעות בחינוך. אולי כן היתה מגיעה לה תוכחה רצינית. מרוב שמיהרתי לא עשיתי מזה סיפור".
"מי מחליט מה טעות ומה נכון?" הוא שואל. אני מרגישה מלכה לרגע.
באמת. מי מחליט. מי אמר שמה שהיה הוא שאמור להיות. מי אמר שהדרכים לחנך שאני גדלתי עליהם – באמת עובדים?
חוץ מזה שתחושת החרטה שלה כבר כאן ממזמן. בלי שום דרך. ככה טבעי.
10:40 נשימה, הזנה. חיים של בחירה.
אני עוצרת לנשום, הולכת למטבח להכין לי סנדויץ פשוט. יודעת שאין אישה מושלמת אבל יש שלימה. וכדי להיות שלימה לא אוכל לעולם לעשות 'העתק הדבק' בלי להבין.
נכון, במקרים שאין דעה – יש דעת תורה. אבל בחיי היום יום? בשאלות הקטנות שאנו חיים על בסיס רגעי?
עם הזמן, כשאכלתי את הקש, בעצם הרבה אחרי זה, כשכבר הקאתי אותו, למדתי להפסיק לחיות על אינסטינקטים ודפוסי חשיבה רווחים, או כאלו שצברתי במשך השנים. למדתי ואני עדיין לומדת – לעצור, להיות זו שמנהלת את עצמי, לעשות חושבין מחדש. האם מה שכולם רוצים וחושבים שנכון לעשות הוא גם מה שנכון לי?
ואיך הייתי רוצה שהילדים שלי יגיבו בסיטואציה כזו? כמו דפוס החשיבה המוכר או כמו שנכון וטוב להם, לשלוות הנפש שלהם, לתוצאה שהם מבקשים להשיג?
לפעמים, האמת מתחבאת מתחת לכל כך הרבה שקר, שכמעט אפשר להתבלבל באמצע החפירה.
לפעמים להיות הראשונה לא מפחיד בכלל, כמו הקולות המפחידים שנמצאים שם בגלל אנשים אחרים.
13:30 לומדת להשתחרר מאינסטינקטים. חוקרת.
שמעתי אותם נכנסים, שמעתי סירים נפתחים, צלחות מרשרשות עם סכו"ם, ידעתי שהם שם במטבח מוזגים לעצמם אוכל ויודעים שאני כאן.
הם לא ניגשים אליי כדי לא להפריע, ותודה.
אני לא נגשת אליהם כדי לא להרוס לי את קו המחשבה בשטף העבודה.
כשהייתי חייה לפי אינסטינקטים – הייתי קופצת אליהם אפופה בחוסר נוחות, מושיבה ומוזגת מתעניינת ואז חוזרת בקצב צולע להמשיך את עבודתי.
גיחה שהיתה לא ממש תורמת להם ומאד מזיקה לי בטווח הארוך.
היום, מאז שאני בוחרת – קיים מנגנון עצירה לאינסטינקטים. וכשמשהו מזמזם לי במוח על תדר שלא מסתדר… אני שולחת את עצמי לבירור פנימי: מה הסיטואציה הזו מעלה בי? למה אני חושבת שכך צריך לנהוג? האם זה מה שנכון לנו או שצריך לחשב מסלול מחדש?
ברגעים כאלו, שאני מאירה בי קרן של אור, שמבהירה את כל השאלות החשוכות, אני יודעת שלא רק לעצמי אני עושה טוב. אלא בוחרת להיות השמש לדרכם של ילדיי, שמעכשיו, בוחרים לבחור.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
