הנאום של מנכ"ל המלון | סיון רהב-מאיר

תמונה: pixabay

טקסט קצת אחר ליום הבחירות: ניסיתי לקצר את הנאום הזה של אלעד צרפתי, מנכ"ל מלון "כרמים". לא כל כך הצלחתי. הפירוט שלו פשוט מקסים. הוא מתאר פה את ארבעת החודשים שבהם המלון היוקרתי שהוא מנהל, אירח פתאום יישוב שלם של מפונים מהדרום. איזו מערכת יחסים מיוחדת נרקמה, איזה מפגש עדין בין עולמות, בתקופה כל כך קשה לעם שלנו. הוא בעצם מתאר פה משהו שאי אפשר לתאר במילים. אז הנה הנאום שהוא הקריא בטקס הפרידה מהיישוב שלומית:

"כבר בפגישה הראשונה עם הצוות של שלומית היה לי ברור שהחיבור בינינו יהיה טוב. משהו בצניעות שלהם, בהתנהלות, באידאולוגיה, ובדרך ארץ שהייתה להם. כבר באותו היום סיכמנו שאתם אצלנו. היה לנו עוד עניין פעוט של רכישת 100 מזרנים לילדים, 45 לולים ו-45 כיסאות תינוק, וקצת ענייני בשר 'חלק' וכו', אבל כאמור, חיבור טוב בסך הכול.

כשנחשפתי לאחר מכן לסיפור של שלומית ב-7 באוקטובר, היה לי ברור שהחיבור בין המלון לשלומית לא רק שיהיה טוב, אלא הוא יהיה טוב מאוד. וחשבתי על זה הרבה מאז: איזה סוג של אנשים עוזבים את המשפחות שלהם, את הישוב שלהם, את הילדים הקטנים שלהם, תינוקות, נשים בהריון, וקופצים להילחם במקום אחר שהוא לא הבית שלהם? מה עובר להם בראש? מה גורם לאדם לעזוב את המשפחה שלו, להעמיד אותה בסכנה ממשית במציאות שלא ידענו כמותה ולהסתער לעבר הלא נודע?

ההסבר הראשוני והמתבקש הוא שמדובר בגיבורים, אנשים אמיצים עם לב ענק שמוכנים לסכן את החיים שלהם, את הכל, כדי לעשות את הדבר הנכון, את הדבר שהוא לא מובן מאליו, את הדבר שבגללו הם עלולים לאבד את היקר להם מכל – גם את המשפחה שלהם וגם את החיים שלהם עצמם. וחלקם איבדו.

ואז חשבתי על זה עוד קצת – פעולה הרואית שכזאת, לא יכולה לצמוח בכל מקום, היא כנראה נשענת על משהו, היא מתבססת על חיבור חזק ומיוחד שקיים בשלומית.

אני לא מתיימר לרגע לדעת מה עבר לאותם אנשים בראש באותו היום, אבל אני מניח שהם ידעו בתוך תוכם, סוג של אינסטינקט, שהם יכולים לצאת ולהציל את היישוב השכן כי יש על מי לסמוך בבית, יש 'גב' מאוד חזק של הנשים, של המשפחות, של החברים, של 'שלומית'. אפשר לצאת במצפון שקט ולהילחם ללא חשש שאולי יקרה משהו למשפחות שלנו, כי אנחנו סומכים בעיניים עצומות על מי שנשאר בשלומית שידאג להדוף, לסייע, לעזור ולהילחם.

סיפרתי בגאווה אז וגם היום את הסיפור של שלומית, כאילו אני חלק מהישוב. בשלב הזה כבר חלחלה אצלי התובנה שהחיבור לא רק שיהיה טוב מאוד, אלא מצוין.

אבל אחרי שנכחתי בשני המפגשים שהתקיימו במלון עם רוה"מ והקשבתי לקולות של תושבי שלומית, לדרך שבה הדברים נאמרו, לנחישות, לעוצמה ולאמונה בצדקת הדרך, הבנתי שאנו מתמודדים כאן עם סוג אחר של אנשים.

הבנתי אז, שלנו כמלון כרמים יש זכות גדולה וכבוד גדול לארח אתכם אצלנו. ידעתי גם אז שלא משנה אם יהיו בינינו בהמשך חילוקי דעות, מריבות, כעסים, אנחנו נוכל להם וזה לא יהווה שום מכשול.

מאז עשינו דרך ארוכה ביחד:

1. מלון שפעל ללא מניין קבוע הפך למלון מהדרין עם שחרית, מנחה וערבית. מלון ללא ילדים הפך למלון שקלט הכי הרבה ילדים. מלון שמיועד רק לשני אנשים בחדר הפך למלון עם זוג וחמישה ילדים בחדר אחד. מלון שהיו בו אורחים עם אלרגיות ורגישויות לכל סוג מזון שקיים בעולם, הפך פתאום למלון ללא רגישויות (כמעט). מלון עם מעשנים הפך למלון ללא מעשנים (חוץ משני תושבים שאנו יודעים בדיוק מי הם)…

2. פתחנו ביחד מסגרות חינוך בכמות שאין בשום מלון בארץ: חדר הכושר הפך לכיתה, בוטיק היין הפך לכיתה, חדר טיפולים עם ג'קוזי הפך לכיתה, ולמעשה, כל חלל אפשרי הפך לכיתה. בגללכם אפילו התחלנו לדבר אחרת: את ה'לובי ויאיפי' התחלנו לכנות בשם 'הכיתה השקופה', את 'הפואייה' בשם 'הדלקת נרות', 'חדר אירובי' הפך לגן 'ראשית', ואולם 'כרם' הפך לגן 'נטע'. זה היה כל כך מרשים לראות איך החינוך נמצא בראש סדר העדיפויות שלכם ואת כמות המאמצים האדירים שמושקעים בנושא.

3. את חוגי היוגה והפילאטיס שהיו בעבר במלון החלפנו לחוג שתילת עציצים, חוג שזירת פרחים, חוג קק"ל, וכל חוג אפשרי אחר. גם כאן, היה מאוד מרשים לראות את החשיבות הגדולה שייחסתם לעניין החינוך והתרבות.

4. היו לנו מאות ואלפי תיאומים בענייני אוכל, תורמים, מתנדבים, חוגים, פעילויות, כיתות, בריכה, חדר כושר, ג'קוזי, אוטובוסים, יציאה לטיולים, חנוכה והחנוכייה הענקית, מקרן ומסך ומה לא – את כולם אני חושב שעברנו בצורה מרשימה ומכובדת.

5. שמחנו ביחד אתכם בימי הולדת, בר מצוות ובריתות. ובמיוחד זכור לנו האירוע הכי מרגש שיכול היה להיות – ברית המילה של בארי רבינוביץ, כל כך סמלי, כל כך מרגש, כל כך מלא השראה, עוצמה ומשמעות. באותו היום במסעדת הלובי לא נותרה עין יבשה אחת. ואנחנו היינו חלק מזה, זכינו. נותר לכם אבל חוב קטן עבורנו – חתונה…

לאורך כל השהייה שלכם, מאז שהגעתם אלינו, תמיד שאלתם ובדקתם, אתם וגם הילדים שלכם: האם אנחנו מתנהגים בסדר? האם אין נזקים ושבר? האם אנחנו עושים בעיות? האם הכל כשורה? לפעמים זה הרגיש כאילו היוצרות התהפכו ואנחנו (צוות המלון) הם אלו שנאלצו לעזוב את הבית ואתם המארחים שלנו. הדאגה והאכפתיות שלכם לחלוטין לא מובנת מאליה וזה אומר הרבה עליכם.

תמיד קיבלתם את אותה התשובה: 'הכל בסדר', 'הכל מצוין'. את הדומם, את החפץ, ניתן לתקן, לשפץ, להחליף או אפילו לקנות חדש. אבל מצד שני, לנפש ולגוף אין תחליף, קשה לתקן ולשפץ, זה העיקר ובזה צריך להתמקד. מי כמוכם יודע זאת.

אני חושב שאני מדבר בשם כל הצוות של מלון כרמים כשאני אומר שהשהות שלכם אצלנו הייתה האירוע הכי משמעותי שהיה אי פעם בתחום המלונאות. זאת חוויה שונה וחסרת תקדים מכל מה שהכרנו, חוויה שהיא קודם כל ערכית, רגשית וממלאת את הנפש בסיפוק רב. בסוף כל יום חזרנו הביתה עם תחושת סיפוק וגאווה שאנחנו במלון עושים משהו חשוב וטוב.

ובניגוד למה שאתם אולי חושבים, אנחנו יכולים להבטיח לכם שאנו נתגעגע ל:
– ילדים יחפים שרצים בכל רגע נתון ויודעים להעריך שלוליות, בוץ וגשם. הקור לא משחק תפקיד וגם לא הבוץ שהם הכניסו למלון.
– ילדים טובים, מחונכים, מוקירי תודה ומלאי שמחת חיים. ילדים ללא טלפונים חכמים ומסכים מול העיניים.
– רעש, בלאגן, נזלת, ילדים בוכים, ילדים רצים, מוסיקה של דתיים, מאות תורמים ומתנדבים, אבל אז מגיע השנ"צ שלכם בכל יום בין 14:00 ל-16:00 ואז פתאום שקט יורד על המלון.
– כיתה ג' בנות – השכנות החביבות והשקטות שלומדות צמוד למשרד שלי. תפוקת העבודה שלנו במשרדים ירדה ב – 50%…
– כיתה ז' בנות שעברו 20 מיקומים שונים עד שהגיעו לנחלה בכיתה הכי סודית שיש.
– כיתה ו' בנות ששיגעו אותנו עם המזגן, פעם חם, פעם קר, פעם קפוא, פעם רותח. הייתה פעם אחת, נדמה לי, אני לא בטוח, שהן כמעט הגיעו להסכמה מלאה ביניהן.
– כיתה ח' בנות החריפות והשנונות – בהצלחה באולפנה. אין ספק שכל אולפנה שתגיעו אליה תזכה בכן.
– כיתה ז' בנים שעם כל העניינים שהיו, אי אפשר שלא להתאהב בהם. ילדים קסומים ומיוחדים. שאלו פעם את מפקד שייטת 13 כיצד הוא בוחר את הלוחמים שלו? מה מייחד אותם? איך יודעים לזהות אותם בין מאות ואלפי מועמדים? התשובה שלו הייתה פשוטה: נכון שתמיד, בכל טיול שנתי יש את המדריך שכל התלמידים הולכים אחריו בשביל, בתלם, בצורה מסודרת? ונכון גם שתמיד אבל תמיד, בכל טיול יש גם את אותו הילד שבוחר ללכת בשביל אחר, בדרך שונה, לא כמו כולם? אותו אני מחפש, זאת הדמות של הלוחם בשייטת. כיתה ז' – זה אתם. תשמרו על עצמכם, אוהבים אתכם, אין עליכם!
– לחיבור המרגש בין הצוות שלנו לבין הילדים שלכם, תינוקות על הידיים, ילדים מחבקים, ילדים רצים בזרועות פתוחות, ילדים ששואלים אותנו שאלות חכמות ועמוקות.

למה עוד נתגעגע:
– להודעות קוליות בווצאפ. לא קלטתם שזה לא מקובל. טוב, אם את אישה בהריון עם תינוקת על הידיים ודוחפת ביד שמאל עגלה עם ילד קטן בפנים, ועוד שני ילדים, שאחד רץ קדימה יחף, והשני שוכב על הרצפה מאחורה בוכה, זה מתקבל איכשהו. אבל אם אתה גבר צעיר שסוחב מקוצר, צולבת, אקדח, 2 מחסניות אקסטרה והולך עם סנדלים – זה לא מתקבל, לזה אין מחילה. תכתבו, אל תקליטו.
– ל-20 טון עוגות בחושות ויבשות שמגיעות באהבה בכל יום שישי.
– לדילמה שהעסיקה את המלון ואת כיתה ג' במשך שלושה ימים רצופים – האם מאפה פיצה חלבי הוא "מיני מזונות" או אולי דווקא "שהכל נהיה בדברו"? היום ברור לנו שזה מיני מזונות, קל והגיוני.
– לקטשופ וצ'יפס (המניות של "אסם" הרקיעו שחקים בזכותכם), לערב החביתות של גפן בן שטרית ביום שלישי, ל"מוקפץ" של יום רביעי, למלוואח של חמישי, ולשניצל עם חלה ביום שישי. וכמובן, שלא נשכח את ארבעת אבות המזון ואת פירמידת המזון: קורנפלקס, פנקייק, שוקו ומיץ פטל.
– למשחקי פינג פונג עם רשת שעשויה מקופסאות משחק של "טאקי", "חלומות" ו"חתחתול".
– לשולחן הוקי אוויר שהחזיק מעמד שעה אחת בדיוק ואז הפך להיות שולחן אחסון של בגדים, ספרים ומוצצים.
– למאות בגדים, צעצועים, תיקים, מחברות וספרים שנשכחו בכל פינה אפשרית במלון.
– למשחקי "פיפא" בעמדת הפלייסטיישן, איזה טורנירים הרצנו שם!

אתם חייבים לחזור הביתה כדי לדעת על מה אתם נלחמים, על מה אנחנו נלחמים.

אז מצד אחד, עצוב לנו מאוד שאתם עוזבים ורצינו כולנו לחגוג אתכם במלון גם את שני הרגלים שנותרו ואולי גם את הקיץ, אבל, מצד שני, יש לכם שליחות קצת יותר חשובה, שליחות שהיא גם השליחות שלנו במובן מסוים. לכו לשלום, אלוקים אתכם.

אני רוצה להודות מקרב לב לצוות המדהים של המלון שפעל במסירות ובמקצועיות תוך הבנה של גודל השעה. צוות המלון התגייס למשימה מורכבת וחסרת תקדים, משימה, שהיא באופן מסוים משימה בעלת חשיבות ברמה הלאומית, והוא עשה זאת בפרק זמן קצר ודמיוני, תוך מחויבות אמיתית וכנה, אבל הכי חשוב: הצוות עשה זאת באהבה רבה ומכל הלב. צוות של אלופים!

תושבי שלומית היקרים, אנו רוצים להודות לכם על האפשרות והזכות שניתנה לנו לארח אתכם. קיבלנו קהילה חזקה, ישרה וצנועה, קהילה שיודעת להעריך ולכבד, קהילה שהחינוך הוא נר לרגליה, קהילה שעמדה במבחן הכי קשה שאפשר – ויכלה לו. תודה על ההכלה, על שיתוף הפעולה המצוין, על ההבנה שלכם אותנו ואת הצרכים שלנו, תודה על התקופה הכי משמעותית והכי חשובה שהייתה לנו אי פעם!

וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה, וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו (הנביא ישעיהו).

שלכם תמיד,
אלעד".

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

חורים בקיר ואותיות פורחות / סיון רהב מאיר לחבר את השברים מחדש | סיון רהב-מאיר מסיבת ההודיה הגיעה | סיון רהב-מאיר מסע של תקווה: אורי דנינו שבוי בעזה, כולנו מתפללות עליו עכשיו "איך אפשר להתפלל?" | סיון רהב-מאיר