אני נוסעת בדרכים שעות רק כדי לזכות לראות אותה. המחשבות רצות לי בראש: מה לומר? מה יהיה? מיליון מחשבות על העבר המשותף שלנו.
שרון ואני למדנו יחד ארבע שנים בתיכון בקיבוץ אי אז בשנות הנערות. זה מרגיש לפעמים כמו אחיות. קשר של 30 שנה. לא תמיד רציף אבל תמיד עמוק בלב. וכל שיחה או פגישה מרגישה כאילו
אנחנו ממשיכות בדיוק מאותה נקודה.
שרון שלי חולה עכשיו. היא מתמודדת כבר ארבע שנים עם מחלת הסרטן, ועכשיו קיבלנו הודעה
שהיא במצב לא טוב. שנבוא להיפרד.
שרון שלי גרה ביום יום בצוחר – בעוטף, עכשיו היא באילת. מפונה. זה לא מרתיע אותי. אני נוסעת עד אילת לפגוש אותה. מרגישה שזה חשוב לה וגם חשוב לי.
הדרך ארוכה ויפה. מה רבו מעשיך השם! נוכחות של הרים גבוהים.מדבר שקט. ונחל צין שבדיוק היום התמלא משבר ענן והציף את הכביש.
הנסיעה ממש בתוך מים. אני ברכב גדול וגבוה שנותן תחושה טובה שבס"ד נעבור את זה. הכל מושגח. גם טיפות הגשם שמרעישות ומקישות על חלון הרכב בעוצמה, כאלו מנסות לפרוץ ולהיכנס פנימה בכל הכוח.
אני מתמסרת לרגע ונדהמת מהנוף המדהים שיש בארץ הקטנה והמבורכת שלנו. עוצרת בצד הדרך כדי לנשום מקרוב את כל הטוב הזה, את האויר שמפלח את נשמתי, כאלו מכין אותי לבאות.
הגיע הרגע. אני ברגשות מעורבים – התרגשות עצומה מהמפגש וחשש מלווה בתפילה שהשם יהיה בעזרי וישים בפי את המילים הנכונות. אני נכנסת ומביטה בה. החברה החזקה והחכמה שלי נראית
שבר כלי.
בתוך כל הכאב האישי הגדול שלי אני לא מצליחה לרגע להוציא מראשי העמוס את המראה הקשה. לא חלמתי שעיניי יחוו זאת. חברתי הטובה נלחמת על חייה ואני מנסה להיות בכל כוחי שם איתה.
לא לתת לה להישבר. אני זוכרת אישה מדהימה, מלאת שמחת חיים עם צחוק מתגלגל שמביאה לעולם רק טוב. עכשיו גופה שבור, הנשמה כבויה ובעיקר העיניים שמלמדות אותי על הסוף. אני ממש
מסרבת לקבל את האמירות שלה בסגנון "תיראי אותי, כבר איבדתי צלם אנוש"; "היום כבר אין בי כוחות". ואני בשלי, עומדת על המשמר:
"אין סיכוי שאתן לך להיכנע, את גיבורה! את שומעת!! אין שום ייאוש בעולם". אני מנסה להעביר לה תוך כדי חיבוק כוח, תקווה ורצון לחיות ולנסות לשכנע שעוד יש דברים בעולם שמחכים רק לה ושהיא חייבת להילחם ושיש ניסיונות שלעולם לא נבין, ושבעצם גם אנחנו בניסיון גדול.
ופתאום, הניסיון שלי מקבל איזו פרופורציה אחרת, שרון במלחמה על החיים עצמם. אנחנו מדברות אמונה, עסוקות בשאלות איך לא לאבד תקווה, איך מתחזקים את הידיעה הברורה שאבא הוא אבא טוב גם כשממש ממש קשה. הכאב הוא עצום, יש באוויר סבל שמקשה תמיד ובימים אלו הרבה יותר. אני שמה את עצמי ואני כל כולי איתה בשליחות שהביאה אותי בכל הדרך הארוכה עד אליה. לנסות להרים אותה, לתת קצת אור ולהחדיר בה אמונה. אני פשוט לא מוכנה לוותר על חברת האמת שלי. תוך כדי הדיבורים שלנו נזכרים בנו החות'ים מתימן. אזעקה מפלחת את השקט. מזכירה לנו שאנחנו
עדיין במלחמה, אנחנו מתפנות למרחב המוגן וחוזרות לחדר. משהו במעברים האלה משנה את השיחה. אני מרגישה שמשהו זז, נרשמה תקווה כלשהי, גם אם מינורית. אולי בעצם יש במה להיאחז. חיבקתי אותה חיבוק חזק. נשמתי מאנה לעזוב אותה. עוד רגע קט של כוח ועזבתי. מתפללת שיהיה טוב. אני ממשיכה להתפלל, ורק אבא יודע מה טוב, נסתדרות דרכי הק-ל!
עברו בדיוק שבועיים ואני בדרכי החוצה לעוד יום עמוס, מקבלת את הבשורה הקשה. למרות שראיתי ולכאורה גם נפרדתי, זה תופס אותי לא מוכנה, לא מעכלת, לא מקבלת. לא. לא. לא.
רגע אחרי בהכנעה גמורה אני אומרת ברוך דיין אמת ומשנה את כל התוכניות שלי כדי להספיק להגיע להלוויה שתתקיים במושב בעוטף.
בתוך כל הצער אני מוצאת נחמה קלה בעובדה שלפחות הספקתי לראות אותה, לטפטף אמונה, לחבק חזק ולהיפרד. שוב אני נוסעת לכיוון העוטף, הפעם הכבישים פתוחים וניתן להיכנס ליישובים ללא מחסומים. נתיב המחשבות פתוח וזורם גם הוא. על שרון ועלי, על
העבר הרחוק וזה הקרוב, על הילדים שלה ועל הילד שלי. אני נוסעת על כביש 232 – כביש הדמים, בצד הדרך מיגוניות. חלקן עם מדבקה מזעזעת של זק"א "מזוכה". אני לא רוצה להבין את המשמעות. היא לא מוותרת לי, מתעקשת להיות ברורה. ושוב הפער הזה בין הירוק הפסטורלי, התנועה הזורמת ונקודת היעד. המון אדם מילא את הרחבה, זרק אותי באחת אל העבר ואל ההווה. אנשים שלא פגשתי כבר שנים מתעניינים בבר ובנו ובו זמנית להבדיל בוכים וכואבים על האמא הצעירה שהייתה ואינה כאן. אבא זה כואב!
בדרך חזרה הביתה עוצרת להירגע לרגע קרוב ממש למקום בו נחטף בר שלנו. כבר היה חושך גמור. הדלקתי את פנסי הרכב כדי לראות השלט שתלו שם. כמו משום מקום הגיע מיניבוס של משלחת יהודים אמריקאים מטורונטו שבאו לארץ כדי לתמוך, לחזק ולהשתתף בכאב.
מה הסיכוי שנפגש באמצע שום מקום חשוך? הכל לפי התוכנית. הם ביקשו שאספר כמה מילים על בר ומה בדיוק קרה שם. למרות
העובדה שבכללי אני ממש ביישנית ובורחת בכל כוחי מנאומים,
(לאחרונה מוצאת מפלט בכתיבה) אני מנסה לספר קצת על בר ולשם שינוי זה דווקא זורם. יש משהו בחושך ובאקראיות המפגש שגורם לי להמשיך. הם כאבו איתי. את הדמעות שלהם הצלחתי לראות גם בתנאי השטח. רק הקב"ה יכול לנהל את העולם עד לפרט האחרון.
קוראות יקרות, חברות חדשות שלי, תודה על התגובות מחממות הלב
ועל התפילות.
התפללנה לשלומו ולהשבתו של בר אברהם בן ג'וליה בתוך שאר החטופים.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ לשיח נשי חרדי 'קול כבודה' לחצי כאן
