בעבר פגשתי אישה שלחלוטין ענתה להגדרה חולת ניקיון. הכל אצלה היה נוצץ ומבריק באופן יוצא דופן באמת. כעבור שנים פגשתי אותה שוב ושאלתי אותה בחיוך "נו, את עדיין שוטפת את הבית פעמיים ביום, אין להיכנס עם נעלים וכל זה…?" היא אמרה לי "איזה, הקרבתי את הניקיון בתמורה לשלוות הנפש של הילדים שלי. הם לא עמדו בזה. ככל שנולדו יותר ילדים, היה בלתי אפשרי לשמור על הסטנדרטים".
פרשת השבוע, וחומש ויקרא בכלל עוסקים בקורבנות. מסביר הרב בקר בספרו* שאדם עשה חטא, יתכן כי הוא מלא רגשות אשמה וחרטה. הוא מקריב קורבן, מתוודה, מבקש מחילה והנה יש לו אפשרות מדהימה להניח לטעויות העבר, להמשיך להתקדם הלאה, ולשוב להיות קרוב אל ה'.
קורבן מלשון קירבה. הקורבן במהותו מאפשר קירבה מחודשת, אתה נותן מעצמך משהו כדי להיות קרוב יותר. העולם המודרני מאד לא אוהב את הרעיון של להקריב מעצמך. יש נרטיב שהופך את המקריב כאילו היה הקורבן עצמו. אבל כשזה נעשה נכון, הקורבן הוא כלי שמקדם אותך.
כשאותה הגברת הקריבה את הרצון שלה לניקיון, אני בטוחה שהיה לה קשה. זה בער בה בטירוף בעבר. אבל היא העדיפה להקריב במקום אחד, כדי להתקרב במקום אחר. היא בחרה להתקרב לילדים שלה, לתת להם ילדות רגועה במחיר של בית פחות נקי.
אחת הדרכים לוודא שהקורבן שאנחנו מקריבים, או כל ויתור שאנחנו מוותרים משיגים את מטרתם, היא לשאול את עצמנו האם ההקרבה מולידה קירבה? האם היא משפרת את הקשרים שלנו עם הזולת? האם היא משפרת את איכות החיים שלנו במקום אחר?
בברכת שבת שלום,
בתיה הרשקוביץ.
פסיכותרפיסטית לשיפור איכות חיים. batyaherskowitz@gmail.com
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
כמה נכון, הלוואי כולם היו מבינים את זה