כל התוכן המעניין לאישה החרדית
יום שני
|
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
|
15/04/2024

קצת מתחת לקו | פרק 1

"אני קוראת, מבשלת, מדברת בטלפון, מסדרת, חסר מה לעשות?" שאלתי אותה. לא סיפרתי לה על השעות המשמימות שאני עוברת. על הספרים שכבר לא מעניינים אחרי שנקראו שלוש פעמים כל אחד, על כך שאני מתביישת לדבר בטלפון עם חברות גם אחרי צהריים כדי שלא תשאלנה אותי במה אני עובדת | קצת מתחת לקו - סיפור חדש בהמשכים | הסופרת מיכל בורשטיין
| קרדיט: shutterstock

הדבר שהכי מרתיע אותי הוא שמישהו חודר לי לפרטיות. לא אוהבת לעמוד בסטנדרטים של אחרים, ואינני האישה המודליסטית שכל פינה נסתרת בבית חפה מאבק.

בדיוק לכן לא הסכמתי לשמוע את שלמה מציע שנשכיר את הדירה שלנו לחופש. אבל הוא הציע, וביקש ממני לחשוב על זה, וכשמישהו אומר לך לא לחשוב על פרה סגולה, תמצא את עצמך חושב עליה הכי הרבה.

מצאתי את עצמי הולכת בבית ובוחנת אותו בעיניים של מבקרים, תרתי משמע. הקירות לא מסוידים, יש כל מיני לכלוכים סבירים לנו, ולא סבירים לארח ככה. אני לא מרשה לילדים לקשקש על הקירות. גם שולמית וגם ארי ניסו לראשונה בגיל שנתיים, ולאור שיחות החינוך הקולניות שלי, גילו שזה לא משתלם. אני מצטערת, אין לי כסף לסייד ואני לא ממש סיידת' מומחית. גם שלמה לא. לכן אין טעם להרשות קשקושים על הקירות. ובכל זאת, לא חייבים קשקושים בשביל שהקירות לא יהיו בוהקים בצבע ה-שמנת קרם שלהם.

הכיסא בסלון שבור עוד מלפני שנתיים. אנחנו כבר רגילים להתעלם מנוכחותו ולשבת על הכיסאות האחרים. כשהוא נשבר הזמנו בעל מקצוע שאמר: או 250 שקל בשבילי או 400 שקל לכיסא חדש. לא השתגעתי לשלם 250 על תיקון כיסא אחד, ו-400 שקל לא היה לי. החלטנו לתקן בהזדמנות. מעניין אם ההזדמנות הגיעה עכשיו, לפני שאנחנו משכירים.

רגע, אנחנו משכירים? אמרתי לשלמה שאין כזו אפשרות. לא רק הקירות והכיסא, אין לי כוח לסדר מחדש את ארון חדר השירות. הוא כזה מבולגן שעושה לי בלגן בראש לחשוב עליו. ברור שאנחנו לא משכירים. אני לא צריכה שיסתכלו לי לתוך המקרר כדי לדעת אילו מלפפונים חמוצים אנחנו מעדיפים.

***

התחביב של בת השכנים הוא להעלות לנו את דברי הדואר מהתיבה. מילא התחביב היה מסתכם בזה, אבל הוא ממשיך לשאלות שתי וערב. מי שלח כל מכתב, ולמה, ומה הוא רוצה. וכשהמכתב מגיע מהבנק, והשורות האדומות עושות לי אדום בעיניים, לא ממש יש לי סבלנות ואורך רוח לענות לה.

"אני מרשה לך לצייר על המעטפה הזו". היא מוציאה צבע שחור ומעטרת את השורות האדומות, מוסיפה להן קצת צבע.

שלמה מעיף עליה מבט, ומעביר אותו אליי: "אז מה עושים עם המינוס?" .

"מינוס של מה?" אני מנסה להרוויח זמן.

"המינוס של המינוס", הוא עונה באנחה, יודע שהבנתי.

"אתה רוצה להשכיר את הדירה. לכן אתה שואל", אני מאשימה.

והוא אומר: "אני רוצה לסגור את המינוס. אולי תסבירי לי איך הגענו להוצאות גדולות כל כך החודש?"

"מבטיחה לך שלא קניתי יאכטה", אני עונה ומתחילה להרגיש צל צלו של ויכוח. "חישבת את ההוצאות של רופא השיניים?" אני שואלת.

"אתה יודע מה, בסדר. נשכיר אותה. נראה לך שאנשים ירצו דירת שלושה חדרים בקומה שנייה?"

בתשובה הוא נוטל את הפלאפון, וכשהצד השני עונה הוא אומר: "זה בסדר. אשתי אמרה שאין לה בעיה להשכיר. יש לך שוכרים רלוונטיים? יש לנו ארבע מיטות ועוד כמה מזרונים. אלף ללילה זה מחיר סביר? יופי. תעדכן. בהצלחה".

וברגע הבא אני מבקשת ממנו לסייד את המבוא לבית. הוא מסכים. את הכיסא אנסה להדביק עם דבק מגע או עם דבק חם. איזה יופי. ההורים שלי ישמחו שנגיע אליהם לבין הזמנים.

ככה אני. בתחילה לא רוצה, משכנעים אותי, מסכימה, ופתאום אני מגלה שהרצון שלי עז ממה שחשבתי. תחילה לא רציתי להשכיר את הדירה, מאותו רגע שהשתכנעתי, אני מוצאת את עצמי מתאכזבת לגלות שלא קל להשכיר דירה.

שלמה חזר הביתה בלי בשורה בפיו. "המתווך אמר שאין ביקוש גבוה באזור שלנו. וגם לא מצאתי בעל מקצוע זול לתיקון הכיסא". הוא התיישב באנחה על הכיסא התקין, סידרתי את הכיסאות סביב השולחן בצורה כזו שהשבור נמצא בחלק הפנימי, הצד שפחות מזדמן לשבת עליו.

"אז חזרנו לשאלה המקורית?" נאנחתי.

"מה השאלה המקורית?"

"איך מכסים את המינוס של החודש", עניתי בלאות. בשביל מה אני מתערבת בענייני הכספים? שלמה הציע לקחת את הנטל על עצמו. אבל אינני סומכת עליו שיבדוק כל בוקר את מצב החשבון. מסתבר שנשים דקדקניות יותר.

"את סתם לחוצה מזה. לא ישנה טוב בלילה. תני לי לנהל את החשבונות. המצב הרי לא ישתנה אם תבדקי כל בוקר בכוכבית 2407", אמר.

"זה לא ישנה את מצב החשבון, אבל גם לא יעזור לי להיות רגועה אם לא אדע מה העניינים. עדיף לי לדעת מה קורה ולא להתחיל לדמיין שהמינוס מעמיק", עניתי בהגיון.

שלמה קם מהכיסא. גם הוא התחיל קצת לחרוק. שנתיים שהוא חי וקיים. הכיסאות היום פחות איכותיים מהעבר. ולמען האמת, הכיסאות הללו נקנו במבצע במחיר מוזל. כנראה זה המחיר.

שלמה הלך, ואילו אני התאפקתי לא לבדוק את מצב החשבון בכוכבית של בנק הפועלים. ממילא המצב לא השתנה מהבוקר. עוד לא מצאנו איזה פילנתרופ שיכניס לנו כספי מענק לאברכים המושלמים.

התיישבתי על הכיסא השני, הצמוד יותר לחלון, וסקרתי את המצב שלנו. זוג צעיר, נשוי מזה כשלוש שנים פלוס, עם ילדה חמודה.. איך הצלחנו להגיע למינוס? מקנייה שבועית של 200 שקלים ומשכנתא מדירה להשקעה עם עזרה מההורים?

פתאום קלטתי שהבעיה אינה ההוצאות המועטות, אלא היעדר ההכנסות.

***

יותר משלוש שנים קודם לכן.

התחתנתי בגיל 20 עם חצי תעודת הוראה ביד. למה חצי? כי נשארו לי עוד שני מבחנים להשלים. "כשאמצא עבודה אשלים תוך כדי", הבטחתי. לרגע הייתי בטוחה שמיד עם סיום הסמינר מקבלים עבודה.

הרגע התארך. לא שלא עשיתי מאמצים. פניתי לבית ספר אחד, בתחילה לא ידעתי שאני אמורה לחוש יראת כבוד עד כדי לא לגשת למנהלת ולהסתפק בדיבור עם המזכירה.

נכנסתי למנהלת. היא שאלה: "קבעת פגישה?"

אמרתי לה: "לא. אני לא אימא, אני מורה".

"את מורה?" היא שאלה. "איפה?"

זה היה השלב שבו התחלתי להסתבך.

"אני לא מורה אלא רוצה להיות. למדתי הוראה. בית הספר שלכם קרוב לבית שלי ואני מעוניינת להשתלב בעבודה". המנהלת סקרה אותי מלמעלה ונעצרה בפרצופי המסמיק.

"בדרך כלל נהוג לקבוע פגישה. תגידי למזכירה שתשים אותך ברשימת המתנה".

"אני יכולה לנסות אפילו שיעור אחד", התחננתי על נפשי ועל משרתי. אבל היא לא התרשמה. "אגיד לך את האמת, כמוך יש עוד אלפים. למזכירה יש רשימה ארוכה עוד משנים עברו. צריך הרבה סבלנות. כל שנה מסיימות עוד ועוד בוגרות את הסמינרים וכולן צריכות עבודה. יש לי תקנים מוגבלים", התנצלה.

הבנתי. התקנים המוגבלים שייכים לכאלו שיש להן מילה אצל המנהלת. אני יכולה רק לחלום על משרה.

נפרדתי מהמנהלת ואפילו לא עברתי דרך המזכירה. בשביל מה? כדי להירשם בשולי רשימה שתתארך בעוד עשרות דפים עד שנה הבאה? מישהו קורא את הרשימה או שיש לה מטרה רשמית להיות רשימה ללא תכלית?

לבתי הספר הבאים נכנסתי חסרת ביטחון. החיוך שלי היה כנוע יותר, ולמדתי שגם למזכירות צריך להתייחס בכבוד הראוי להן.

"את יכולה להזריח את השם שלי במרקר?" ניסיתי להתבדח עם מזכירת בית הספר הרחוק מבינתנו מרחק נסיעה באוטובוס.

היא לא טרחה להבין את הבדיחה.

"נעמה אמרת, נכון? רשמתי את השם שלך", דיברה אליי כמו לילדה קטנה. "אם יהיה צורך, יקראו לך". אם יהיה צורך, יש עוד אלפים אלפיות לפניי ברשימה.

"זה לא תכליתי", פסקתי. "אני לא הולכת לספוג השפלות נוספות", הודעתי לשלמה.

"ואולי זו ההשתדלות?" הוא הסתפק.

"למעלה מכוחותיי. אני לא חושבת שהקב"ה דורש ממני כזו השתדלות". וזה היה אקורד הסיום לכיתות הרגליים שלי בחיפוש עבודת הוראה.

התחלתי לשבת בבית. שלמה היה חוזר מהתפילה, היינו יושבים לארוחת בוקר, לאחר מכן היה אומר שלום, צועד לכיוון הכולל וחוזר באחת ורבע בצהריים.

"מה את עושה מתשע בבוקר עד אחת?" שאלה אותי רחלי אחותי.

"אני קוראת, מבשלת, מדברת בטלפון, מסדרת, חסר מה לעשות?" שאלתי אותה. לא סיפרתי לה על השעות המשמימות שאני עוברת. על הספרים שכבר לא מעניינים אחרי שנקראו שלוש פעמים כל אחד, על כך שאני מתביישת לדבר בטלפון עם חברות גם אחרי צהריים כדי שלא תשאלנה אותי במה אני עובדת. וכמה חשק יש לסדר בית אחד שוב ושוב?

הימים עברו עליי בבדידות. שלמה היה מגיע לאישה ממורמרת.

הנס הגיע בדמות שפרה, חברת ילדות שעברה דירה לבניין ממול. נפגשנו בחנות, ואחרי שיחה קשקשנית במיוחד, בה כל אחת מקפידה שלא לחשוף קלפים מיותרים, סיפרה לי על הספרייה.

"בואי איתי בבוקר. כדאי לך", שכנעה.

"אני לא בטוחה שיהיה לי זמן", אמרתי לה. היא הסתכלה עליי, מעולם לא היה לנו קשר. המשפחה שלה תמיד שמרה על חשאיות. היו שהתבדחו בשכונה שמישהו אצלם עובד בשב"כ, וגם ככה, לא יצא לנו הרבה להשתעשע יחד. כעת היא עובדת במשמרות בשירות לקוחות וימי שני ורביעי הם ימים של משמרת צהריים.

החזרתי לה מבט: "אני אבוא בכל זאת".

היא חייכה אליי ואמרה: "תרשמי לך ביומן. ניפגש בע"ה מחר בתשע וחצי".

הספרייה הצילה אותי. מצאתי בה אוצר. התחלתי להכיר את הספרניות ויום אחד העזתי לשאול את הגבוהה הנחמדה איך היא קיבלה את העבודה בספרייה. "זה לא פשוט", היא אמרה בשקט. ופתאום נראתה לי פחות נחמדה. "אולי תנסי לברר אצל לאה". בדיוק אצל לאה. זו שצעקה עליי למה החזרתי את הספר מאוחר. מה עבר עליי לעבוד בספריה? חשבתי. אני צריכה עבודה שיהיה לי בה נחמד. לאה עברה ואמרה לי: "אסור לאכול בספרייה". אמרתי לה "תודה", השארתי את הספרים והלכתי הביתה בלעדיהם.

יום למחרת הגעתי שוב לספרייה.

"שכחת לקחת ספרים אתמול", אמרה לי לאה וחייכה אליי.

"אקח היום", עניתי. יום האתמול היה רע אבל הוא נגמר. לא יכולתי להמשיך לשבת בבית ולהתבטל. כבר לא הייתי זקוקה לשפרה כדי שתעודד אותי ללכת לספרייה, ולמען האמת, מאז אותה פעם בה נסענו יחד, יותר לא פגשתי אותה. זה לא היה תכליתי. מלקרוא ספרים אי אפשר להתפרנס ולא להרגיש סיפוק של חדות עשייה.

ידעתי שאני צריכה עבודה. מחוץ לספרייה היה לוח מודעות. הוא היה גדוש בפרסומות של עסקים. כולם צריכים פרנסה, חשבתי. אולי אפתח איזה עסק לממכר עופות? או אפילו רהיטים? אזמין מתוך קטלוג, אשכור חנות במתחם העסקים, ואתחיל להרוויח?

השתעשעתי במחשבה כל הדרך לאוטובוס. עד שנתקלתי במודעה על חלון הראווה: "להשכרה שטח לחנות בגודל 15 מ"ר, 7000 בלבד לחודש".

השלט הביא אותי לחייך באירוניה. אין לי מושג איך אשיג שבעים שקלים לקנייה מינימלית, וכאן אני מדמיינת על שבעת אלפים לחודש.

האוטובוס נעצר בחריקה. כמעט פספס את התחנה. שעות הבוקר השקטות גורמות לנהגים לנסוע במהירות ולסיים את המסלול מוקדם יותר. לא שאני ממהרת. עוד אין לי חנות רהיטים, אבל גם מובטלים לא ממש אוהבים להמתין בתחנה לאוטובוס שמתעכב להגיע. וחוץ מזה יש לי ספר מעניין.

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

שיחה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסטים אחרונים

מזל טוב, מרים פרץ | סיון רהב-מאיר

לפני 9 שעות

|

0

ערב פסח ואין לך רעיון מה להכין להם? ארוחת ערב כשרה לפסח: שקשוקה תפוחי אדמה מושלמת

לפני יום 1

|

0

מצאי את הקשר: 12 דברים שכל אישה יהודייה חווה בהכנות לפסח

לפני יום 1

|

0

שבוע ויומיים לפסח: מרגישה שהבית לא מוכן? זה מה שעושים ברגע האחרון | חני רחמין

לפני יום 1

|

1

קינואה בתנור עם עדשים כתומות, גזר וירקות

לפני יום 1

|

0

עקבות במים | אביה .פ.

לפני יום 1

|

0

בודדה? מישהו למעלה שולח לך חיבוק | ליאת קרן

לפני יום 1

|

0

הלילה ההיסטורי של התקופה הזאת | סיון רהב מאיר

לפני יום 1

|

0

מפחיד לכם? זה טבעי ונורמלי... קחו כמה כלים פסיכולוגיים להתמודדות בזמן אמת | ברכי שגב

לפני 2 ימים

|

0

זוהר, מרגש וייחודי: כך תעצבי שולחן ליל סדר מלכותי

לפני 2 ימים

|

0

מכובד על שולחן השבת: סלט ארטישוק עם פטריות

לפני 3 ימים

|

0

ביקורת עם פילטרים | פרשת תזריע

לפני 3 ימים

|

0

חטיף קינואה עם שוקולד וחמאת בוטנים

לפני 4 ימים

|

0

מוקדש לכל המקרצפות: "מי יקח אותך" ספוקן וורד 'עושות כלים' עם צירי אייזנבאך ועידית ליכטנפלד

לפני 4 ימים

|

0

רְאִי | צילום והגיגים: דפנה שן

לפני 4 ימים

|

0

אוסף גאולות | אפרת ברזל

לפני 4 ימים

|

0

לרדת במשקל בלי דיאטה? 22 הרגלים של הצלחה!

לפני 4 ימים

|

0

משימה ביומן: להיות שמח! | סיון רהב-מאיר

לפני 4 ימים

|

0

ארוחת ביניים: מעדן גבינה ושמיר עם קוביות מלפפון מרעננות

לפני 5 ימים

|

0

בואי אמא: מחשבות על ניקיונות | הפודקאסט של אפרת ברזל וביתה מאיה הבלין

לפני 5 ימים

|

0