כששלמה הגיע הביתה הייתי באמצע טיול מסתורי לקנדה.
"את קוראת ספרי ילדים?" הוא חייך.
בתשובה המהמתי: "מסיימת עוד שנייה את הפרק. אני באמצע לתפוס כמה מחבלים".
כשסיימתי הוא שאל: "רלברג הציע לי ללמוד איתי חברותא בסדר שלישי. אמרתי לו שזה לא מתאים לי. מה דעתך?"
"תגיד לו שרק אם אשתו מגיעה לפה בזמן הזה אני מסכימה".
שלמה עדין לא מכיר את הציניות שלי. יום למחרת הוא הגיע: "אשתו של רלברג התלהבה מהרעיון. קבענו שיום אחד את הולכת אליה ויום אחד היא אלייך. אמרתי לו שאת מבשלת נהדר. היא רוצה ללמוד ממך כמה מתכונים".
החוורתי. "היא תחשוב שאני מובטלת".
"למה שהיא תחשוב, את עסוקה מאוד. אמרתי לו שכל יום את נמצאת בספרייה ושאת עמוסה מאוד". אם לא הצחוק בסוף, הייתי בטוחה שהוא מדבר ברצינות.
"אז רגע, אמרת לו או לא?" התחלתי להתבלבל.
"קבענו חברותא, הוא אמר שאשתו חוששת להיות לבד בבית בערבים, לכן הצעתי שיום אחד תגיעי אליה ויום אחד היא אלינו. זה הכול".
נאנחתי לרווחה. לא מתכונים ולא ספרים. רק זה חסר, שיחשבו עליי שאני מובטלת.
"מתי קבעתם את החברותא הראשונה?" שאלתי. גיליתי שאני מחכה להכיר את אסתר רלברג. "בתחילת שבוע הבא. בע"ה נתחיל ללמוד את הדף היומי בהלכה. החלטנו לעשות את מבחני דרשו בע"ה".
השלב הבא מצא אותי במטבח. "לכבוד מה?" התעניין שלמה. התביישתי לומר שזה לא לכבוד תחילת החברותא שלו, אלא לקראת החברותא שלי. איך אוכל לארח את אסתר אם לא יהיה לי מה להגיש לה?
"לכבוד החברותא", עניתי.
"אז אני מבין שאת מייעדת הכול לחברותא? או שתסכימי להשאיר גם לי כמה חתיכות?" הוא התלוצץ.
"אשאיר לך לשטוף את הכלים אחר האפייה", הבטחתי. והצלחתי להבריח אותו מהמטבח.
***
אסתר רלברג התגלתה כאסתי קורלנסקי לשעבר.
"אוי נעמה, אין סיכוי שתכירי", היא פסקה. "את יודעת כמה קורלנסקי יש בארץ?" בסוף מצאנו שאחותי למדה עם גיסתה בקורס ציור.
"אני שמחה שמצאת", היא חייכה לעברי. "הייתה לי הרגשה שאם לא תמצאי איזה קשר, נצטרך לבלות כל הערב במסע לחיפוש שורשים". החזרתי לה חיוך. מהרגע הראשון עוד לפני שהתחלנו לדבר הייתה לי הרגשה שנהנה ביחד.
"את יודעת 'רמי'?" היא שאלה והוציאה קופסה מלבנית מוארכת.
"עוד לא כיבדתי אותך", עניתי לה.
"אז נשחק?" היא שאלה. התחלתי לגמגם. מה רמי עכשיו. לא הייתי אמורה ללמד אותה מתכונים? הייתי מסתפקת אפילו בליהוגים סתמיים, רק לא איזה משחק של ילדות בכיתה ז'.
"זה לא מה שאת חושבת", היא קטעה את הרהוריי. "את יודעת שסבתא שלי משחקת עם חברות שלה כל יום שלישי בשעה תשע בבוקר ברמי?"
ליטפתי את הקובייה המלבנית המוארכת. "ואני מזכירה לך את סבתא שלך?" החזרתי בשאלה.
"לא ממש. את רואה שהבאתי את המשחק עוד לפני שהייתה לך הזדמנות להזכיר לי מישהי, אבל את צודקת. זה באמת מטופש לשחק עכשיו".
התעשתי. "מטופש?" שאלתי. "אם כך, בואי נשחק. מתאים לי עכשיו משהו מטופש. אני עייפה היום, לא ישנתי צהריים".
היא צחקקה והחלה לסדר את חלקי המשחק.
כשנשמעו שתי דפיקות בדלת, היינו שקועות במשחק תוך כדי ויכוח נוקב האם המשחק רמי דורש מזל או שכל. אני כמובן החלטתי שנדרשת אמנם הבנה שכלית, אבל מעבר לזה, הכול מזל.
"או תעוזה לנסות דברים", אמר לי שלמה ששמע את סוף הוויכוח.
ואני אמרתי לאסתי: "בדיוק כמו התעוזה להביא בביקור ראשון משחק ולהציע לחברותא שלך".
"תודה על העוגות", אמר בעלה לשלמה. אוי. העוגות!!
"לא כיבדתי אותך", אמרתי לה. "לא תהיה לך ברירה אלא לקחת כמה פרוסות הביתה". ארזתי במפיון וצלחת והיא לחשה: "דווקא מתאים לי מאוד. אני לא יודעת לאפות. אבל זה סוד. אל תגלי". בהמשך, כשהיא גילתה לי על 'שיטות' האפייה שלה, הבנתי כמה העוגות שלי שנשלחו אליה אחר כבוד באותו ערב, כיבדו אותה.
ביום הבא ביקרתי אצל אסתי בבית. מיד היא התנצלה שאין לה כיבוד.
"זה בגלל שכבר אכלנו את העוגות שלך", היא אמרה.
"ואת לא מבשלת בעיקרון?" התעניינתי.
"אולי אהפוך את חוסר הידע שלי לעיקרון. זה רעיון", היא נהנתה ממני.
"יודעת מה? אנחנו לא אופים בעיקרון. מכניסים רק אוכל מבושל. אפייה מוציאה את הוויטמינים של הקמח ויוצרת מאכל מלא סוכר וחסר ערך תזונתי". הצחיקה אותי.
"את יכולה להיות קריינית בדיסקים להרצאות בענייני בריאות", החזרתי לה.
"רגע, את רוצה שאלמד אותך לאפות?" חשבתי שקלטתי.
"לא ממש", הודתה. "למען האמת חוסר הידע שלי נובע מחוסר אהבה למקצוע. מעולם לא אהבתי להתעסק במטבח. אני מוכנה לנקות אותו, מקסימום לקחת עוף לזרוק לסיר עם תפוחי אדמה ופפריקה".
אחרי הנאום היא הוציאה כוס קפה, וכשסירבתי, קיבלתי ספל עם מיץ ממותק וקריר.
"אני רואה שאת לא ממש בעניין בריאות", מצמצתי.
"אני כן, אבל את אורחת", אמרה ומזגה לעצמה כוס מים.
לא שיחקנו. העברנו את הזמן בדיון האם יש להשקיע את הזמן ברכישת לחם מקמח מלא ורכישת מאכלים בריאים, או שההשקעה הזו גורמת לעצבים וחוסר בריאות. לא קיבלתי את הטענה שלה. המאכלים היום עתירי סוכר ושמן. אז נכון, היא צודקת שאם נקפיד רק על בריאות, לא נוכל לקנות בסופר, אבל לא חייבים להגיע להגזמה. אפשר להתחיל ולפחות לעשות מאמצים. הבטחתי לה את אופה הלחם שלי לשבוע.
"אסתדר בלעדיו", הבטיחה. "אם את רוצה, אני מוכנה לאכול סלט ירקות במקום. אני אוהבת פלפל".
נס שהדפיקה בדלת קטעה את הוויכוח. התחלתי להרגיש שאנחנו יותר מדי מתווכחות. לא אהבתי את זה.
—
"נראה לי שמחר אלך לקנות בערב את הקנייה השבועית", אמרתי לשלמה כשצעדנו יחד באוויר החם.
"נמאס לך לארח?" הוא שאל.
"לא", עניתי. "אבל מחר יום רביעי, ואני חייבת שהמוצרים יהיו כבר בבית כדי להתחיל להתארגן לשבת ביום חמישי".
ואז נזכרתי: "תגיד, שילמו לך החודש מהכולל?"
והוא ענה: "לא".
שתקתי.
"בדיוק רציתי לדבר איתך על זה", אמר שלמה.
"על מה?" שאלתי. הרווחתי זמן.
"על הקניות לשבת ואיך מממנים אותן", הוא ענה.
"איך זה שלא משלמים בכולל? הם לא מבינים שהאברכים צריכים לאכול משהו?"
"הם מבינים. בכל זאת אין להם. מה את רוצה, שיגנבו?" זו כנראה תשובה שרק אברך מסוגל להבין אותה ולהגיד אותה בשוויון נפש.
"שישיגו. הם התחייבו, לא?" הצעתי.
"אולי נשלם בשיקים?" הוא הציע.
"ומי יפרע לנו אותם?" התעניינתי. הוא גרד בשפמו.
מה עושים? "אני חייבת למצוא עבודה", עניתי. "מחר אשלם בכסף שקיבלנו לחתונה. בסדר?"
"נוציא מהגמ"ח?" תמה.
"יש לנו ברירה אחרת?" שאלתי באנחה.
"לא", הוא הסכים.
הרגשתי אשמה תלויה באוויר. אני לא מפרנסת. שלמה לומד ועושה את התפקיד שלו, ואילו אני יושבת לי בבית, הולכת לספרייה ומכינה אייס קפה לארוחת ערב בלי להבין שצריך לחסוך בהוצאות או לכל הפחות להכניס משהו.
וזה מה שגרם לי להחליט לחפש עבודה בכל מחיר.
"בכל מחיר? את בטוחה?" שאל שלמה.
"בטוחה".
"אם כך, ראיתי מודעה בכולל שדרושה סייעת לגננת פרטית", הרים עיניו בהבעת תעוזה.
"מה המספר שלה?" לחשתי ביובש.
"אציץ מחר. לא עלה על דעתי שתסכימי", אמר.
"את באמת הולכת לעבוד עם הגננת הזו תמורת 1500 לחודש?" שאל למחרת.
"1500 זה יותר מכלום", פסקתי. "ב-1500 שקל אפשר לקנות לחם וחלב ואפילו גלידה לארוחת ערב".
"1500 זו אפילו לא משרה חלקית, איך 1500"?
"כי היא מתכוננת לשלם לי לפי שעות, ולא צריכה את הכול. אל תדאג, לא אעבוד ללא תמורה".
"אני לא אוכל גלידה כל עוד את עובדת בפרך", הוא אמר.
"איזה פרך? יש שם עשרה ילדים מתוקים, מחר בבוקר אני מתחילה בעזרת השם".
***
יצאתי מוקדם בבוקר. חייבת לעשות רושם התחלתי טוב, וגם ממילא התעוררתי מוקדם מרוב מתח.
הגעתי לגן ומיד התחברתי לילדים. הרגשתי שאני רוצה לעשות הכול כדי להישאר בגן ולטפל בהם.
"יופי שהגעת מוקדם", אמרה חני. "תוכלי להתחיל להכין את הבקבוקים".
"איך מכינים?" שאלתי.
"את יודעת איך מכינים מטרנה, נכון?"
"אם תסבירי לי, אדע מהר", הבטחתי.
"מה למדת?" היא ליטפה את ראשו של הבלונדיני שהחזיקה.
"הוראה", עניתי.
"אז למה בחרת ללכת על סייעת?" היא שאלה.
רציתי לענות לה: כי הייתי צריכה לחם וחלב ואולי גם גלידה. אבל עניתי: "אני אוהבת ילדים קטנים". וזה היה נכון.
סיימתי להכין את הבקבוקים והחלפתי טיטולים. לאחר מכן שטפתי פנים קטנות, ועזרתי להאכיל פיות רכים.
"הם מתוקים", אמרתי לחני.
"נכון", היא הסכימה איתי והתחילה לספר לי חוכמות שלהם. כשההורים הגיעו הם שמחו לראות גם אותי.
"יופי. מצאת בסוף מישהי", אמרה אימא של גילי.
"כן. היא נחמדה מאוד", אמרה חני.
כשאחרון הילדים הלך ביקשה חני שארים כיסאות ואזיז לולים לשטיפה.
"אני לא כל כך יכולה להרים כבד", אמרתי.
"זה חלק מהתפקיד", אמרה חני.
"אני מצטערת", אמרתי. חני לא אמרה כלום והחלה להרים את הכיסאות לבדה.
"אוכל לעשות את הספונג'ה", הצעתי.
"לא, זה בסדר", היא אמרה בפנים חתומות.
"אז נתראה מחר?" שאלתי אותה. והיא אמרה בחצי פה: "כן. בע"ה".
בבית סיפרתי לשלמה מה כולל התפקיד.
"את בטוחה שזה לכוחותייך עכשיו?" הוא דאג.
"נראה מה יהיה בהמשך", אמרתי.
"עד שמצאתי עבודה, אתה רוצה שאעזוב אותה על היום הראשון?"
"אני לא רוצה. אני כן רוצה שתשמרי על עצמך", הוא ביקש. הבטחתי להשתדל.
למחרת הגעתי לגן מוקדם.
חני אמרה: "בקשר לכיסאות אני מתנצלת".
אמרתי לה: "זה בסדר. אף פעם לא הייתי סייעת. זו בעצם עבודה ראשונה שלי", הסמקתי.
חני אמרה: "נהניתי ממך אתמול מאוד. תוכלי לפתוח את הדלת?"
פתחתי כדי לקבל את חזי המקסים לזרועותיי. חזי ראה אותי והחל לבכות.
"הנה, חני תיקח אותך", אמרה אמו, והותירה אותי בדלת נבוכה.
"זה לא קשור אלייך", אמרה. "זה גיל שחוששים מזרים. הוא עדין לא מכיר אותך מספיק. תוך שבוע את תהיי מוכרת בעזרת השם", הרגיעה אותי.
יום נוסף של שהייה בחברת התינוקות המתוקים. לא היה קל. עבודה פיזית רבה. להרים, לחתל, להחזיק על הידיים, להרגיע.
"איך הסתדרת עם עשרה בלי סייעת?" שאלתי את חני ברגע של הפוגה.
"לא הסתדרתי. הסייעת הקודמת עזבה שבוע שעבר. יומיים אחרי, את התקשרת" .
"למה היא עזבה?" שאלתי והרגשתי חודרת לפרטיות.
"היה לה קשה", הודתה.
"לא קל. טיפול בילדים דורש עבודה רצופה מהבוקר עד הצהריים.".
"ולך לא קשה?" התעניינתי.
"לי לא. אני אוהבת את העבודה הזו ורגילה אליה. מאז שהייתי ילדה טיפלתי בילדים. עכשיו אני מטפלת גם בנכדים שלי. זה דורש מאמץ, אבל הסיפוק שממלא את כולי נותן לי כוח להמשיך בלי להרגיש את הקושי".
הערכתי אותה. הרגשתי שאני רוצה שגם הילד שלי יהיה תחת טיפולה המסור. יהודה בכה, הסתכלתי עליה איך היא ניגשה אליו בחיבה. 'היא באמת אוהבת את התפקיד', חשבתי. 'מי שעובד במה שהוא אוהב, לא רואה את הקושי', החלטתי.
חזרתי הביתה בהרגשה מעורבת. מצד אחד אני אוהבת את הילדים. מצד שני העבודה שלי דורשת ממני בעיקר כוחות פיזיים.
"אני אוהבת את העבודה, אבל אולי יותר את החלק של ההתעסקות עם הילדים", אמרתי לשלמה.
"ומה את עושה שם?" הוא התעניין.
"אני מטפלת בהם טכנית. מחתלת, מנקה פנים, מאכילה, מנקה את הבקבוקים. זה נותן לי סיפוק אבל דורש ממני מאמץ", הודיתי.
"את בטוחה שהסיפור הזה מתאים לך עכשיו?" הסתפק.
"יש לי ברירה?" עניתי. "זו כרגע העבודה שמצאתי. וגם חני צריכה אותי. הנוכחות שלי עוזרת לה".
"הגננת תסתדר בלעדייך", הבטיח לי. "תמיד יש כאלו שמחפשות עבודה", אמר.
"וגם מוצאות אותה", החזרתי מבט עיקש. "ברגע שארגיש תשישות יתר- אעזוב", הבטחתי.
"אני מקווה שהכסף לא מעביר אותך על דעתך הראשונית" הוא אמר בחיוך.
"מותר לפעמים לשנות דעות, לא?" שאלתי. ונותרתי ללא מענה.
שלמה מיהר לפלאפון המצלצל. "היום לא?" הוא שאל. "בסדר. "למה? אשתך? טוב. מתי שתרצה תעדכן", אמר וניתק את השיחה.
"נו?" שאלתי.
"מה נו?" היתמם.
"מי זה היה ומה רצה?" פירטתי. זה היה רלברג. הוא אמר שלא יוכל ללמוד בחברותא לעת עתה.
"למה?" שאלתי.
"נדבר על זה מחר", התחמק שלמה.
"אל תדחה למחר", הזכרתי לו..
"את צודקת", הוא אמר. "כשאחזור מכולל צהריים. השעה מתקרבת לארבע. אני חייב לצאת". "נדבר", אמרתי ושאלתי את עצמי מה כבר יש לדבר על זה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
