בפרשת שמיני משה מצווה את אהרן "קח לך עגל בן בקר לחטאת" כדי לכפר על חטא העגל. אומר הרבי ר' העשל: במקרה זה, של חטאת שבא לכפר על חטא עבודה זרה, ה' ציווה להביא את החטאת בגלוי כי החטא כל כך חמור ובושתו היא כפרתו. אבל במקרים אחרים של קורבנות שבאים בעקבות חטא "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת" כדי שלא לבייש את השבים בתשובה, ומי שרואה אותם יגיד 'עולה הוא מקריב'.
בדרך כלל אנחנו חווים בושה כרגש שלילי. אבל אם נתבונן ונבדיל בין שני סוגים של בושה אולי נבחין בהבדל מעניין. יש בושה שמגיעה מבחוץ – אדם שמבייש את חבירו, שזו בושה שמכאיבה ואפילו אולי גורמת נזק וחז"ל מלא באמירות על חומרת המלבין פני חבירו, ושמוטב לאדם להפיל עצמו לכבשן האש וכו' וכו'. זהו רגש הבושה שאנחנו חווים כשלילי ורוצים להימנע ממנו.
אבל יש גם בושה ככלי לצמיחה. זוהי בושה שאדם מעורר בעצמו והיא יכולה לשמש כמצפן, ככלי הכוונה. לו יצוייר שאתם רוצים לפרוץ בתחום העסקי, להטמיע הרגל חדש, ללמוד הנחיית הורים וכו', אבל זה קשה, יש אלף ואחת תהיות, קשיים, תירוצים וסימני שאלה. תחשבו על דמות שאתם מעריכים, שאתם חושבים שהיא מתנהלת באומץ ומתמודדת עם אתגרים. האם היינו מרגישים בנוח להציג בפניה את הסיבה שלנו למה עוד לא פנינו למשרד פרסום? למה אנחנו עדיין מדשדשים באותם קשיים בחינוך ילדים? או שזה היה מרגיש מטופש ומבייש להגיד את זה, כי בעצם הסיבה שאנחנו נתלים בה נשמעת כמו תירוץ והוא לא כל כך משכנע…
אפשר לגייס את רגש הבושה לטובתנו, ולהשתמש בו ככלי לזהות מתי הסיבות שלנו לחוסר התקדמות הן סיבות מוצדקות ומתי הן סתם תירוץ, והיידה, לעבודה!
בברכת שבת שלום,
בתיה הרשקוביץ.
פסיכותרפיסטית לשיפור איכות חיים. [email protected]
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
