02.17 לאחר חצות הלילה של שבת.
יצאתי לאוויר הלילה הנקי, בני לצידי.
ציפיתי לרחובות ריקים, לא רק מרכבים אלא מנפש אדם.
המשאיות והטרקטורים עמוסי חומרי בניה – אינם.
נעלמו גם מכוניות צופרות בחוסר סבלנות בפקקים אינסופיים שאינם מכילים את כמות התושבים ביחס לגודל האדמה. שקט. דממה.
כמעט.
הופתעתי לראות אותם בצמדים או בחבורות קטנות, חלקם עם עניבות מהודקות היטב לצאוורוניהם, חלקם ללא כל עניבה וחלקם עם עניבה משוחררת.
הם משוחחים בהתלהבות נעורים, מנסה להטות אוזן ודברי תורה שגורים על פיהם, מתדיינים בשקט אך בלהט, ויכוח של תורה.
"מה כולם עושים כאן?" הבעתי תמיהה זו בפני בני. ליוויתי אותו לבית הכנסת הגדול, הוא רוצה "לעשות משמר" וחששתי שיצעד לבד, לא ציפיתי לעשרות אנשים, ובעיקר בחורים, ברחובות.
"אולי הם חוזרים מאיזה טיש"? הרהרתי בקול.
"לא, אמא , הם בדרך ללמוד, או בחזור"…
נדהמתי. "כל אלו ערים עכשיו כל הלילה, עושים משמר? חשבתי שרק אתה וחברים שלך החלטתם לעשות את זה!"
הפעם היה תורו של בני להשתומם, כאילו זה מובן מאליו.
"מה פתאום! ליל שבת זה זמן מצויין! אפשר להשלים שינה במהלך השבת! מלא עושים 'משמר'…"
עדיין היה נראה לי שהוא מגזים. נהניתי מהאווירה והמשכנו לצעוד.
ככל שהתקרבנו לבית הכנסת הגדול, הרחש הפך והתגבר לקולות של לימוד. קרוב ל02.30 בלילה!
"את שומעת אמא? זה קול הלימוד. מאות בחורים לומדים עכשיו".
התרגשתי. גם לאחר שהוא עלה במדרגות יחד עם המטעמים שציידתי אותו לחבורתו, נשארתי להאזין ולהתרגש.
אשרי העם שככה לו! אשרינו שאילו הנערים שלנו, את יומם היחיד בשבוע שאינו עמוס, גם אותו ואת הלילה שלו מקדישים כדי ללמוד עוד. לגדול.
הרגשתי גאווה עזה, צביטות של התרגשות. זהו המגזר שאני משתייכת אליו. זכיתי. טובי בנינו מקדישים את כל כולם, גם את השעות שמיועדות למנוחה, כדי להמשיך ללמוד ולהגן על כולנו. כדי לעשות נחת רוח לאבינו שבשמיים. במה זכיתי?
חזרתי לאיטי לכיוון הבית, הרחובות עדיין לא שקטים, בחורים ממשיכים לדבר ולדון. גם כשניסיתי להטות אוזן, הרוב לא הבנתי. אבל הנשמה שלי הבינה והרגישה.
זהו משמר המלכה.
כבר ראיתי את ביתנו מרחוק ואז הרגשתי קושי עצום, לא הצלחתי לנשום.
היו אילו הדמעות שחנקו את גרוני, מתוך אושר.
בכי כזה, מותר לבכות בשבת?
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
