כל התוכן המעניין לאישה החרדית
שבת
|
ט׳ בסיון ה׳תשפ״ד
|
15/06/2024

סיפור בהמשכים – קצת מתחת לקו | פרק 3

"ואת בדיאטה?" שאלתי. "תמידית, אבל בדרך כלל לא ממש מחזיקה אתה", היא השפילה עיניה. "אוי, מה אני מתלוננת לך עכשיו. את צריכה לאכול כדי להיות חזקה".  "את רוצה לשתות?" פניתי לשיש והוצאתי קפה.
| קרדיט: shutterstock

 

חתכתי את העגבניות לחתיכות דקות. סבתא שלי לימדה אותי לעשות את המלאכה במיומנות. גם המלפפון נחתך עד דק. שקלתי אם להוסיף בצל או להסתפק בתיבול, קול מאחור קטע את הרהוריי.

"איך ידעת שלא בא לי בצל?"

חייכתי. "איך ידעת שזה הדבר הבא שכמעט שמתי?"

הגשתי את הסלט והכנתי חביתות, שלמה פרס את הלחם והתיישבנו ליד השולחן.

"נו?" שאלתי.

"נו מה? לא נגסת כבר מהלחם?" התחמק.

"נו מה רצית לדבר איתי".

"מי אמר שרציתי?" ניסיון התחמקות נוסף.

אני ממוקדת מטרה: "מה בקשר לרלברג?"

"זה בדיוק מה שרציתי לשאול אותך. מה בקשר לרלברג? למה את לא נפגשת איתה יותר?"

שתקתי. אין לי תשובה. בתחילה אסתי מצאה חן בעיניי. במפגש השני גיליתי שאני לא נהנית מהוויכוחים. הייתה לי הרגשה שאסתי לא ממש סובלת מהם.

"לא יצא", אמרתי. "שלשום הייתה הבר מצווה של שלזינגר, אתמול אפרת בן חמו באה לבקר אותי, לא הייתה לי הזדמנות".

"ומה היה לפני שלשום? לא ענית לצלצולים של גב' רלברג כי בטח ישנת. נכון?"

"אתה יודע מה, אתה צודק. אתקשר אליה".

שתי שיחות שלא נענו, אבל אני יודעת לנדנד. בפעם השלישית השגתי את מבוקשי.

"אסתי?"

קול קריר מאחורי הקו: "כן".

החלטתי לעבור הלאה. "מה קורה? כבר הרבה זמן לא נפגשנו. גם לך היו שמחות? מה דעתך להיפגש מחר שוב?"

שתיקה, ולבסוף קול מתנצל: "אני לא בטוחה שאוכל השבוע. שעות הערב שלי קצת עמוסות".

הבנתי אותה. מגיע לי. לא התייחסתי יפה, זה היה מתנשא מצדי. בדרך כלל אני רגישה יותר לזולת. כנראה המצב הרגיש שלי גורם לי להתמקד רק בעצמי".

"אם תמצאי זמן אני אשמח מאוד", הבטחתי. ופתאום הרגשתי שאשמח מכל הלב. אסתי מעניינת, השיחות איתה לא שגרתיות. יש לה הומור בריא שיוצר סביבה אווירה טובה.

"אפיתי עוגה שבטוח תמצאי את הזמן לאכול אותה, לא נראה לי שיש לך מהזן הזה במקפיא", הבטחתי לה בחיוך. האווירה הופשרה.

"עוגה היא משהו אחר. אעביר קצת עיסוקים לצהריים. תרצי לבוא אליי או אני אלייך?"

"הבית שלי לא מסודר בשביל אורחים. אבוא אלייך", ענתה לי.

קבענו למחר, וידעתי שבזה הרגע קבעתי גם לשלמה חברותא.

***

השעון של הפלאפון צלצל בעצבנות. לחצתי על ה'השתק' כדי לקלוט שזו פעם רביעית שאני עושה את אותה פעולה. פקחתי עין אחת כדי לגלות שהשעה שמונה וחצי.

"אימא'לה!" העפתי את השמיכה, בשמונה הייתי אמורה להיות אצל חני. שלמה הלך להתפלל בשבע וחצי ויישאר מיד לאחר התפילה בכולל. אני לבד כאן, לחוצה, איך זה קרה? מיהרתי להתקשר לחני.

היא שאלה: "מה קרה?"

התחלתי להתנצל. אני לא טיפוס מאחר. גם בתור בחורה לא נהגתי לאחר לסמינר. הבעיה שלי הפוכה. לפעמים אני מקדימה וכבר כמה פעמים מצאתי את עצמי מגיעה ראשונה לשמחות, מחכה נבוכה שיגיעו האורחים הראשונים וישחררו את בעלי השמחה מלדאוג לי לתעסוקה הולמת.

חני אמרה: "את אומרת שזה לא קורה לך הרבה. אנחנו לא מלאכים. תתארגני ותבואי כמה שיותר מהר".

סיימתי את השיחה, התארגנתי וחיפשתי בקדחתנות את הנעליים. כדי לגלות שנעל אחת נעלמה ואיננה. לא קל היה להשתטח על הרצפה, להציץ מתחת למיטה כדי לגלות שגם שם היא לא נמצאת. איך הכול קורה בבוקר אחד? נעיצת מפתח בדלת. מישהו מנסה לפרוץ. איך יש לו מפתח? הלב שלי נופל. הידיים רועדות ואני מרגישה צמרמורת.

הדלת נפתחת ושלמה שאל: "מה, את עדיין בבית?" התיישבתי על הכיסא, ניסיתי להסדיר את הנשימה. היבבות שלי לא נתנו לי להוציא הגה.

"לאאאאא", אמרתי. הוא הרים את השמיכה מהרצפה כדי לגלות את הנעל הסוררת.

"התעוררתי מאוחר ולא מצאתי את הנעל", אמרתי.

"הגעתי הביתה כי שכחתי את האוכל", הסביר. "וכדי למצוא את הנעל", חייך.

כשהגעתי לחני כמה ילדים קידמו אותי, וכל אחד רצה שארים אותו.

"הם אוהבים אותך", היא אמרה.

"הבוקר גילי חיפשה אותך. בתחילה חשבתי שהיא מחפשת את הבובה, עד שהבנתי שהיא קוראת לך".

הרגשה חמימה פשטה בי. חיבקתי את כולם והרעפתי נשיקות. אני נמצאת שם רק שבוע וכבר הילדים אוהבים אותי. חייכתי לחני בהכרת תודה. אני מאחרת והיא מחמיאה.

"אני גם הייתי במקום שלך", היא אמרה בטוב לב. "ויש לי זיכרון טוב".

היום שהתחיל צולע המשיך טוב. ראיתי שחני מעריכה את העבודה שלי ונותנת לי מקום. זה היה חשוב לי. העבודה לא קלה אבל היחס שלה גורם לי לרצות לבוא.

אני זוכרת שתי בוגרות שהשתלמו בסמינר שלנו ושוחחו ביניהן בהפסקה, ממש היכן שישבתי עם חברה. אחת אמרה: "הכי חשוב לעבוד במקום שאוהבים. ככה מגיעים כל בוקר לעבודה בחיוך, נהנים וממשיכים".

הבוגרת השנייה אמרה: "מה זה משנה אם אוהבים. העיקר לפרנס. לעבוד איפה שיש ואיפה שמשתלם".

הן המשיכו לדון בכך, אבל חברתי ואני כבר הלכנו משם. לא חשנו נעימות להקשיב לשיחה לא לנו. מעניין שהשיחה הזו נחרטה אצלי. 'לא יודעת אם אעזוב עבודה רק כי אני לא אוהבת אותה', חשבתי עכשיו. 'אבל ברור שלעבוד מתוך אהבה מעניק תחושה אחרת'.

הגענו הביתה יחד. שלמה ציפה לפגוש אישה ממורמרת מהבוקר, וגילה אותי שמחה ומחייכת. "עבר עלייך משהו", הוא קבע.

"נכון". סיפרתי לו את התגובות של חני, ואת הילדים שחיכו לי בדלת.

הוא שמח בשבילי ואמר: "אני רוצה לעבור כולל".

הופתעתי. "למה?"

"כי חשוב ללמוד במקום שמרגישים טוב", הוא ענה.

"יש לך חברותא?" התעניינתי.

"ממחר לא", ענה לי ביבושת.

"אולי עוד תהיה לך", ניסיתי לעודד. "איך עזבתם?"

"החברותא אמר שהוא רוצה ללמוד בסדר אחר, יותר בעיון".

"ולא הסכמת ללמוד בצורה הזו?"

"הוא לא נתן לי אפשרות להסכים. רק הודיע. אני מבין רמזים". הגשתי לשולחן צלחות חד-פעמיות. נס שנשארו כמה בבית. אין לי חשק לשטוף.

"יש לך כולל שאתה בונה עליו?" שאלתי, מעשית כתמיד.

"יש הרבה כוללים באזור", הוא ענה.

ידעתי שכעת  לא זמן טוב לדון בכך. הכאב של העזיבה טרי. נזכרתי באסתי.

"הערב אתה לומד עם רלברג?"

אורו עיניו: "כן. בע"ה. הוא ניגש אליי היום אחרי מנחה".

***

החלטתי להכין לארוחת הערב פיצה. גיליתי שאסתי יוצרת אצלי חדוות יצירה.

"לכבוד מה?" שאל שלמה.

"לכבוד הכולל החדש", צחקתי, ושנייה מאוחר מדי קלטתי שהבדיחה לא במקום.

"אסתי מגיעה היום. אני חייבת שיהיה לי במה לארח אותה", הסברתי. מצב רוח רע, אבל שלמה אינו נותן למצב להשתלט לו על התגובות. 'הלוואי עליי', חשבתי. במקרה כזה הייתי מתפרצת. נזכרתי בבוקר עם הנעל.

"אז הרווחתי פעמיים, גם חברותא וגם פיצה", קבע. "ורציתי לשאול אותך", הוא החל לגמגם. עזרתי לו: "זה בסדר עוד לפני שתשאל. רק היום".

והוא אמר: "זה בסדר אם אחזור היום מאוחר יותר? פשוט אנחנו צריכים להשלים הספקים מימים קודמים".

"כבר אמרתי לך שרק היום זה בסדר. בע"ה בימים אחרים לא תצטרכו להשלים", עודדתי.

שלמה חייך בתודה. 'כמה קל לשמח מישהו', חשבתי. נזכרתי בחני, היא אשמה במצב הרוח הטוב שלי היום, החלטתי. ברקע שמעתי את שלמה שר. 'ואני אשמה במצב הרוח הטוב שחזר לשלמה', חייכתי מעל הפיצה, ומחקתי את החיוך כששלמה התקרב.

"יש לנו זיתים?" שאלתי.

"זיתים זה יקר", ענה שלמה.

פח… מצב הרוח שלי ירד באחת.

"מה קרה?"

"כלום", ענה שלמה. "ובדיוק לכן לא קניתי זיתים. בע"ה כשתגיע המשכורת הראשונה שלך נוכל לנשום יותר".

"זיתים הם מוצר יסוד", התלוננתי.

"את רוצה לקנות  במקום לחם וקפה?" הוא שאל.

"אנחנו ממש במצב הזה?" נחרדתי.

ושלמה אישר. "חייבים לי מהכולל כבר שתי מלגות".

עמדתי לפתוח את הפה כששלמה ביקש: "ואני מבקש ממך לא לדבר עכשיו בנושא. הדעות שלנו חלוקות, ולא מתאים לפיצה טעימה עם כזה ריח מגרה".

"יש כאן משהו שעומד להישרף?" הוא שאל. הבנתי שהוא מסיט את הדיון, אבל שיתפתי פעולה. מגיע לו.

אסתי הגיעה בדיוק כשהפיצה השנייה יצאה מהתנור.

"הגעתי לפי הריח", היא אמרה. שמחתי שהיא זורמת ולא נוטרת לי טינה.

"מסתבר שאת צריכה ליטול ידיים", הזמנתי אותה.

"אני כבר נטלתי והספקתי לסיים מנה אחת, אבל זה לא מונע ממני להצטרף לחגיגה מחדש", הבטחתי.

היא החמיאה על הפיצה. "בטוחה שלא קנית אותה בחנות?" שאלה.

"אני מבינה שזו מחמאה", תהיתי.

"ברור. של החנות בדרך כלל יותר טעים, לא?"

"לא בבית ספרנו", אמרתי, וסיפרתי איך בבית הוריי נהגנו לאכול רק אוכל ביתי.

"אפילו את הלחם אימא שלי הייתה מכינה לבד", הסברתי.

"לכן אופה לחם הוא מוצר יסוד אצלך בדיוק כמו הטוסטר שלנו", הבינה.

"נכון", הסכמתי ושיתפתי אותה: "בגיל 15 הלכתי לסעודה אצל חברה והודיתי לאימא שלה על החלות הטעימות. 'הן גולת הכותרת של האוכל פה', אמרתי בפאתוס, לקול צחוקם של בני המשפחה. 'מה כל כך הצחיק במה שאמרתי?' שאלתי מאוחר יותר את חברתי. והיא הסבירה: 'החלות שהיו גולת הכותרת של האוכל היו קנויות'. זו הייתה פעם ראשונה שקלטתי שקיימים בתים שהחלות שם קנויות.

'אני אפילו לא רואה את המדפים האלו בחנות', סיפרתי אז לחברה.

והיא ענתה: 'אימא שלי ניסתה. אבל לאחר כמה ניסיונות נפל, המליצה לאבא שלי שנמשיך לקנות את החלות בחנות'.

אני רגילה לאפות מקטנות", הסברתי עכשיו לאסתי. "זה לא שיש לי ניסיונות או שאני מכריחה את עצמי. זה טבעי לי. יכול להיות שאני אפילו אוהבת את זה", אמרתי.

"אבל לא מסכימה להודות שאת אוהבת", חייכה אליי.

"יכול להיות", עניתי. "ומעניין למה".

התחלנו לדון בתחביבים שלנו ומה בעצם גורם לנו לא להודות שאנחנו אוהבות לבצע מטלות הקשורות לתחביבים. תוך כדי שיחה הפיצה הסתיימה לחלוטין.

"הגזמנו", קטעה אותי אסתי. נבהלתי.

"מה קרה?" שאלתי. והיא הצביעה על הפיצה: "כל מה שעמד פה מקודם מאוכלס עכשיו אצלנו".

"ואת בדיאטה?" שאלתי.

"תמידית, אבל בדרך כלל לא ממש מחזיקה אתה", היא השפילה עיניה.

"אוי, מה אני מתלוננת לך עכשיו. את צריכה לאכול כדי להיות חזקה".

"את רוצה לשתות?" פניתי לשיש והוצאתי קפה.

"מים", אמרה. "קרים, אם יש".

הוצאתי מהמקרר בקבוק ומזגתי לה. האווירה הייתה כבדה, אבל היא דאגה להפר אותה. "נראה לך שיש כזו פיצה עם קמח מלא?" קטעה את המתח.

"זה עם קמח מלא", הרגעתי אותה.

"את לא רצינית", סירבה להאמין.

"אין לי קמח רגיל בבית", שכנעתי אותה ופתחתי את המקרר. "אני שומרת את הקמח במקרר. לא רוצה שיתקלקל בארון".

"זה רעיון", התלהבה. הדפיקה מנעה ממנה לבקש ממני את המתכון.

"וטוב שכך", היא אמרה בחיוך. "ככה יש לי תרוץ למה לא להכין".

היא הלכה עם בעלה ושלמה נכנס למטבח מחויך.

"מה קרה?" התעניינתי "תספר גם לי את הבדיחה?"

"איזו בדיחה", הוא אמר. "בסיום ה'כולל ערב' ניגש אליי גרמן, אחד האברכים היותר רציניים, ואמר ששמע שאני מחפש חברותא. בתחילה לא עניתי לו. לא היה לי נעים. איך הוא יודע כזה מהר שאני חסר חברותא? אמרתי לו: 'עוד לא יצא לי לחפש. רק היום נפרדנו'. והוא קרץ אליי: 'ישבתי מאחור. אני קצת סקרן וזה היה בסוף הסדר. תגיד, אתה רוצה ללמוד יחד?' הוא שאל".

"אז מחר יש לך חברותא", התרגשתי.

"כן", שלמה חייך. ואני חשבתי לעצמי איך יום אחד מתחיל במצב רוח אחד ונגמר במצב רוח אחר לחלוטין.

"תראי", הוא המשיך, "העניין לא כזה פשוט. ניסית פעם ללמוד עם חברה?"

"הרבה פעמים", השווצתי.

"והייתה לך חברה שלא הסתדר לכן ביחד?"

"היו הרבה פעמים", עניתי ונזכרתי בלימוד שלי עם דיני רובר, איך היינו מדברות במקום ללמוד, ומגיעות למבחן חסרות ידע. בשלב אחר דיני עצרה את הלימודים המשותפים. "אנחנו חברות טובות", הסבירה, "ובדיוק לכן לא מתאימות ללמוד יחד למבחן". נעלבתי ממנה. הרגשתי כאילו היא מפילה את האשמה עליי. "אני אשמה בעיקר", אמרה. "כי את מעניינת ויש לך הרבה מה לומר בכל מיני דברים. וזה מפתה לדבר איתך". אחרי כאלו מחמאות העלבון התפוגג. "חוץ מזה, רותי לוי רמזה לי שהייתה שמחה ללמוד איתך", היא הוסיפה.

היום אני מעריכה אותה על כך שדאגה לאינטרסים שלה, ולהצלחה של שתינו במבחן, בלי לפגוע בי.

"היו לי חברות שלא הסתדרתי איתן והפסקנו ללמוד", אמרתי עכשיו לשלמה.

"אז יש לך על מה להתפלל", הוא אמר. "בלי חברותא קשה מאוד ללמוד. אני מקווה שבע"ה הלימוד עם גרמן יהיה פורה".

"בעזרת השם תעשה ותצליח", איחלתי בחום. והוספתי לי תזכורת להתפלל על כך.

"תמיד יש על מה להתפלל ולמי להודות", אמר שלמה.

"וזה הנס שלנו", הסכמתי. "שמישהו מקשיב לנו".

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

שיחה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסטים אחרונים

הפתעה בפנים: משפט מוטיבציה בשבילך | ז' סיון תשפ"ד

לפני 2 ימים

|

0

בהשקעה הנאמדת ב- 6 מיליון ₪: מותג האופנה RESERVED מגיע לראשונה לירושלים ופותח סניף דגל בקניון עזריאלי ירושלים

לפני 2 ימים

|

1

ארוחת צהריים עסיסית ומפנקת: מנת פסטה עם נקניקיות ברוטב עגבניות | חגית אור

לפני 2 ימים

|

0

השבת של ורד, השבת של נעה - השבת שהשיבה את שלה | אפרת ברזל

לפני 2 ימים

|

0

להאחז בפרשנות חיובית: כך תוכלו להמנע מכעסים מיותרים | יפית שטרית

לפני 2 ימים

|

0

פעם התעוררתם מישהו אחר? | החיזוק היומי

לפני 2 ימים

|

0

עַכְשָׁו תּוֹרָה | אתי קצבורג

לפני 3 ימים

|

0

ראשל סקול בסרטון הדרכה חגיגי: כך תכיני סידור פרחים מרכזי לשולחן חג השבועות

לפני 5 ימים

|

0

עשרת הדברות בזמן מלחמה - למה השנה זה חשוב במיוחד? | סיון רהב-מאיר

לפני 5 ימים

|

0

קצת מתחת לקו פרק 12 | סיפור בהמשכים

לפני 5 ימים

|

0

נפלאות ההייטק החרדי: מהסמינר לתפקיד בכיר בחברת אינטל

לפני 5 ימים

|

2

קריספונים עשירים בחלבון לחג השבועות | שירלי קורן

לפני 5 ימים

|

0

הניה בל בטור מלא הומור: אז לחכות לשבועות או לא להיות?

לפני 5 ימים

|

0

הזמרת יעל כליפא בראיון מיוחד על קבלת התורה בכל יום מחדש: "שיר אחד מחובר יכול לעשות יותר מהרצאה שלימה" | מיכל ירושלמי

לפני 6 ימים

|

0

היא חזרה | מקבץ שירים מרגש מנשים חרדיות לנעה ארגמני שחזרה משבי חמאס

לפני 6 ימים

|

0

הפתעה בפנים: משפט מוטיבציה במיוחד בשבילך | ג' סיון תשפ"ד

לפני 6 ימים

|

0

כך ההודיה לה' גם מקדמת את הישועה וגם מכפרת עוונות | החיזוק היומי

לפני 6 ימים

|

0

גם את יכולה להנות מעור חלק וצעיר: קליניק חכמים על קמטים

לפני 6 ימים

|

0

כדורי גבינה משגעים בציפויים עשירים | הכנה וצילום: שושי סירקיס

לפני 6 ימים

|

0

תזכרו את הרגע הזה! | סיון רהב מאיר

לפני 6 ימים

|

0