שלמה חזר בפנים מעוננות.
"גרמן לומד שונה ממני. מקווה שנסתדר. הוא מתעכב על כל קטע, ועד שלא מבינים לחלוטין, לא ממשיכים. זה קשה לי. הייתי רגיל לעבור הלאה על מושגים קשים ולא להתעמק".
"מה עושים?" נלחצתי.
"מתפללים".
יש על מה להתפלל, אני מגלה. שום דבר אינו מובן מאליו.
שלמה נוטל סכין ובוצע את הלחם. "היום אני אעשה את הקנייה השבועית".
"מעולה", שמחתי. למרות שאנחנו גרים קרוב יחסית, קשה לי לסחוב את השקיות מהצרכנייה.
הבטתי בשלמה ומשהו נראה לי חשוד. "יפה שאתה מתחשב בי", אמרתי בזהירות.
"כן. ברור. אלך אחרי כולל אחר הצהריים", ענה בפיזור נפש.
כשיצא גיליתי ששכח את הארנק. 'אתקשר אחר כך, כשיסיים את הכולל', החלטתי. וכמו כל ההחלטות היפות – שכחתי.
בשעה שבע הוא חזר עם שקיות.
"שכחת את הארנק", נזכרתי. בתגובה קיבלתי פנים סמוקות.
"איך שילמת?"
"לא הייתי צריך לשלם".
"למה?"
"עמרוסי הציע לי לקבל מוצרים מהת"ת של הכולל".
"וכל המוצרים האלו מתומכי תורה?"
"כן".
הוא פרק את התכולה על השולחן. היא הייתה נכבדת וכללה ביצים, שלוש כיכרות לחם, עוף מחולק, גבינה, קוטג"', שמן וקופסת טונה.
"אתה בטוח שמותר לנו לקחת?" שאלתי בחשש.
"שאלתי את ראש הכולל".
"אנחנו במצב קשה?" נבהלתי מההגדרה.
"אנחנו לא במצב קשה והחלוקה הזו מיועדת לאברכים כמונו. ראש הכולל ראה שהמלגות מתעכבות ודאג להתרים נדיבים. הם יודעים מה המצב, ועל דעת כן תרמו. את רוצה חביתה?"
"אני לא מרגישה עם זה טוב. אנחנו מתפללים 'ונא אל תביאנו לידי מתנת בשר ודם'".
"זה מצב זמני. בע"ה המלגה תגיע, וגם את תמצאי עבודה טובה".
"אבל אני עובדת", מחיתי.
"אה, נכון", אמר שלמה.
באותו לילה הלכתי לישון כעוסה.
בבוקר שלמה אמר: "אני מתנצל על אתמול".
"קשה לך עם העבודה שלי", אמרתי.
"כי זו לא עבודה שמתאימה לך. את למדת הוראה", הוא ענה.
"ומה זה משנה?"
"מורה מקבלת יותר מגננת".
ניגבתי את השולחן. "ואם אין עבודה בהוראה, עדיף לא לעבוד בכלל?"
"עדיף למצוא עבודה בהוראה".
"ומי יקבל אותי כך?"
"לפי החוק חייבים לקבל אותך", פסק שלמה.
"לך תגיד את זה למנהלות בתי הספר", הצעתי. "חוץ מזה אתה יודע שגם במצב רגיל לא מצאתי עבודה בהוראה. זה לא החלום שלי".
"אימא שלי עבדה חמש עשרה שנה בהוראה והרוויחה סכום יפה לחודש".
"פעם זה לא כמו היום. היום יוצאות אלפי בוגרות בכל שנה. הסיכוי שלי מתחלק בין כולן", הזכרתי.
"אם הקב"ה ירצה, הוא יקיים את הרצון שלך".
"השאלה אם הרצון שלי הוא לעבוד כמורה", הסברתי. ופתאום זה נכנס לי לראש. בעצם אני אומרת פה שאני לא רוצה לעבוד בהוראה. למה אני לא רוצה?
נזכרתי במורה שלי בכיתה ז'. בשקט הנואש שביקשה בקול חסר אונים. איך ניסתה להשתלט עלינו ללא הצלחה, כשברכי, הצדיקה של הכיתה, אמרה לבנות בקול מרחם: "שקט. מסכנה המורה". ואיך המורה הסמיקה, והכיתה השתתקה עד לפעם הבאה. ראיתי את עצמי יושבת אז בשיעור ומבטיחה לעצמי שאעשה את כל המאמצים לעבוד בעבודה אחרת. 'אני לא אזדקק לחסדי הבנות כדי שיסכימו להקשיב לי מתוך רחמים', חשבתי.
עכשיו סיפרתי לשלמה את הזיכרון הישן.
"את זוכרת סיפור בודד. ומה עם המורה בכיתה ח'? והמורה מכיתה ד'? אם את זוכרת רק את המורה בכיתה ז', מסתמא היה זה מקרה חריג", התנצח.
הוא צדק. אבל הזיכרון בכל זאת בער בי.
"בכל מקרה אף מנהלת לא פנתה אליי, כך שזה ממילא לא רלוונטי", התגוננתי.
שלמה הסכים. "הייתי בטוח שהבעיה היא המנהלות שלא מזמינות אותך, אבל עכשיו אני מגלה שבעצם זה הרצון שלך".
"נכון", אמרתי.
"אם כך, אני מכבד את רצונך", הוא חייך. "אחיות שלי כל היום היו מדברות על ההוראה כעבודת קודש נכספת. זה המסר שקיבלתי מילדות. יהיה לי קשה לשנות גישה, אבל האמת? אני גם חושב שעבודת הוראה שוחקת וכוללת אחריות גדולה. אם את אוהבת את מה שאת עושה עכשיו, למה לא?"
"לא קל לי", ציינתי. "אבל אני אוהבת. והרבה בזכות חני. היא עומדת מאחוריי ונותנת לי הרגשה טובה".
עכשיו הגיע תורו לספר.
"גרמן החמיא לי אתמול", אמר שלמה.
"על מה?"
"על צורת הלימוד שלי".
"אז אתם ממשיכים ללמוד?"
"כן. והרבה בזכות ישראל גרמן. הוא עומד מאחוריי ונותן לי הרגשה טובה", הוא חייך.
"כבר מאוחר", קראתי, והרגשתי איך הבוקר הזה מתחיל בהרגשה טובה במיוחד.
הגעתי לחני מתנשפת. השיחה הארוכה של הבוקר עיכבה אותי. הילדים כבר חיכו לי. חיבקתי אותם באהבה.
***
צלצלתי לאימא. "כבר חשבתי שאת מזעיקה אותי", אמרה.
"עוד לא", הבטחתי, ושיתפתי אותה ברצון של חני למצוא סייעת חלופית.
"את לא תוכלי לחזור אחרי חודש לעבודה", פסקה אימא.
"למה?" שאלתי. "אביא את התינוק איתי לעבודה. חני תשלם לי פחות".
"לא מציאותי".
'חבל שכולם מתעקשים על המציאות שלי', חשבתי.
אימא בקשה: "כשתצטרכי, אני רוצה שתתקשרי גם באמצע הלילה". הבטחתי לעשות זאת.
"יש עוד זמן".
"בע"ה", אמרה אימא.
***
למחרת הגעתי לחני.
"מצאתי מחליפה", היא בישרה בשמחה. הלב שלי נחצה לשניים. שמחתי איתה. היא אישה טובה ולא יכולה לעבוד לבד עם עשרה ילדים, מצד שני, ההרגשה שיסתדרו בלעדיי ושמביאים מישהי במקומי פגעה בי במקום פנימי.
"איך קוראים לה?" שאלתי.
"אסנת גולד. היא שכנה בבניין שלך. צעירה", נידבה חני פרטים.
"לא מכירה אותה, אבל זה לא אומר", חייכתי. "הבניין שלנו כולל 30 משפחות. קצת מוגזם לצפות ממני להכיר את כולן". חני הסכימה.
"שתהיה לכן הצלחה" איחלתי בחום. ושוב, התעלמתי מההרגשה הלא טובה שמסתדרים בלעדיי.
"מקווה שהיא תהיה טובה כמוך", פרגנה, והמחמאה שלה התיישבה לי על הלב.
לפני שהלכתי הביתה היא הגישה לי מעטפה: "סוף חודש היום. זו המשכורת שלך". ביד השנייה הגישה לי חפיסת שוקולד: "וזה בונוס על העבודה המסורה". המתיקות התפשטה בי עוד בטרם הרגשתי את טעמו של השוקולד.
"תודה מאוד", אמרתי. ואלו המילים היחידות שהיו בפי.
הגשתי לשלמה בתחושת ניצחון את המעטפה. הוא חייך והכניס את היד לכיס כדי להוציא משם שני שיקים. "אנחנו עשירים", אמר. "השלימו לנו את המלגות האחרונות מהכולל".
תחושה טובה פשטה בי. "השבוע נעשה יחד את הקניות בסופר".
"למי את חושבת שניתן את המעשר?"
"חשבת על מישהו?"
"כן", הוא הודה. "יש אברך בכולל שצריך כל שקל".
"זו מצווה מהודרת", אמרתי.
"בע"ה מחר אכניס את השיקים ואוציא לו כסף למעשר", שמח שלמה.
אחרי הצמצומים האחרונים, הרגשתי תחושת רווחה. 'ככה מרגישים עשירים?' חשבתי. ידעתי שאני לא נחשבת לעשירה בכל קנה מידה, אבל תחושת ה'יש' עשתה לי טוב.
יצאנו לקניות ביחד.
"יש לי רק שעה עד הלימוד עם החברותא, כך שאין לנו זמן שתקני את כל החנות", חייך שלמה.
"אשאיר משהו", הבטחתי.
במהלך הקנייה גיליתי שהבעיה הפוכה.
"אתה בטוח שצריך את זה?" הרמתי מתוך העגלה מוצר לא מזוהה.
"בטח. זה רסק אוכמניות. אימא שלי מגישה אותו למנה אחרונה עם קצפת". החזרתי את קופסת השימורים לתוך העגלה: "ואתה אוהב אוכמניות?"
"את יודעת מה? צודקת. אני הולך להחזיר אותה".
הוא נטל את הקופסה. המשכתי לאיטי, עוברת על המוצרים. רובם לא נחוצים לנו. דילגתי על המדפים של הממתקים. שלמה חזר עם כמה קופסאות נוספות.
"אתה אוהב תירס משימורים?" תמהתי.
"אנחנו אוכלים את זה במרק", גילה ידע קולינארי.
"לא עדיף אפונה וגזר קפואים?"
"צודקת". הוא נטל את הקופסה כדי להחזיר.
"אני אחזיר", התנדבתי.
כשחזרתי גיליתי את שלמה במדור הממתקים.
"אתה אוכל מתוק?" שאלתי.
"את לא?"
"אני כן. אבל מרגיש לי ילדה לקנות סוכריות".
"אז נקנה שוקולד".
"טוב", אמרתי. "אני מחכה לך בחוץ על הספסל. קשה לי לעמוד".
אחרי בילוי של רבע שעה בחוץ חזרתי לסופר כדי לגלות את שלמה עומד נבוך בקופה.
"אני לא יודע איך יצא כזה יקר. אמרתי לקופאית שלא תעביר כמה מוצרים. היא אמרה שיש להם מישהי שמחזירה את המוצרים למקום לבד". גיליתי בצד ערמה גבוהה של מוצרים להחזרה.
הקופאית קראה: "קופה 3, ביטול".
האחראית על הביטולים הגיעה ואמרה: "עוד אחד?" התכווצתי. שלמה הסמיק.
הקופאית הרגיעה: "זה קורה לכולנו". לקחנו את השקיות, החזרנו את העגלה למקום והלכנו משם.
ובכך סיימנו את טיול הערב הקסום.
כבר כשהוצאתי את הפשטידה מהתנור הרגשתי שאם אני רוצה לכבד הערב את אסתי, אצטרך להכין מאפה נוסף. הריח שלה לא הותיר לי ברירה אלא לחתוך חתיכה נכבדה ולהתכבד.
הדלת נפתחה. "קיוויתי שהריח מגיע מהבית שלנו", שלמה מיהר למטבח. "חוש הריח לא מטעה אותי".
"כבר התקרר", הגשתי לו את הפרוסה הענקית שחתכתי לי אך לפני שנייה, וניגשתי לחתוך פרוסה נוספת.
"נגמרה הגבינה", הודעתי.
"נראה לך שיש לנו סיכוי להתעשר?" הוא שאל.
"למה?" התעניינתי.
"מישהו ניגש והציע לי עסקה משתלמת".
"נו?"
"יחידות דיור ברומניה. קבוצת משקיעים קונה את המתחם ביחד, וכל אחד מקבל נתח מהתשואה בהתאם לסכום ההשקעה".
"טוב, כמה כסף יש לנו בבנק? 1500 שקל? כמה נקבל על זה?" חייכתי.
"את צוחקת. יש כאלו שלקחו הלוואות גדולות. המשקיע הבטיח שממילא הסכום הראשוני חוזר מהר".
"נו, ואתה חושב על זה ברצינות?" שאלתי.
"לא", הייתה התשובה.
"למה? אם זה בטוח, מה הסיכון? מלווים, לוקחים החזרים לחודש לפי הכסף שאמור להיכנס לחשבון. זה יכול להיות רעיון", חשבתי בקול.
שלמה הגניב פרוסה נוספת לצלחתו. "הפרוסות היום גדולות מדי", הוא ענה. "אני לא מתכונן להשקיע במשהו שאני לא מכיר מקרוב".
"אז לא נתעשר", איימתי.
"לקדוש ברוך הוא יש כל מיני דרכים", הוא הבטיח, והשליך את התבנית הריקה לפח.
שלמה הלך לכולל ואני מצאתי את עצמי אופה פשטידה נוספת. 'בעצם אכין שתיים. אתן לאסתי תבנית אחת', החלטתי.
בערב הלכתי לאסתי.
"סליחה שהבית לא מסודר", התנצלה. "חושבים שבית של זוג צריך להיות מסודר תמיד. אחיות שלי לא מאמינות כמה בלגן אישה אחת יכולה לייצר".
"אני אוהבת לבוא לבתים שלא ממש מסודרים", הודיתי. "כשאני מגיעה לבית מסודר מדי יש לי תחושה שצריך ללכת לאט כדי שהפסיעות שלי לא ילכלכו את המרצפות. לא תמיד יש לי כוח ללכת לאט", אמרתי.
"טוב שאת אומרת. בפעם הבאה נפזר בשבילך", היא חייכה.
פיניתי ערמת בגדים לא מקופלים לצד הספה והתיישבתי. היא פנתה למטבח והתעסקה שם זמן קצר. לבסוף הביאה צלחת זכוכית ואמרה בפנים חגיגיות: "במיוחד בשבילך. פשטידת גבינה".
"אנחנו מתואמות". הוצאתי מהשקית את התבניות העטופות וביקשתי סכין. "את יודעת מה, למה לפתוח גם את שלי", נמלכתי. "נאכל את שלך".
אסתי נטלה את הפשטידות שהבאתי והלכה למטבח להכניס למקרר.
"תכניסי למקפיא", יעצתי. "זו פשטידה שנשמרת גם בהקפאה. ואת יכולה להשאיר אותה אצלך".
התיישבנו מול הפשטידה הריחנית והתחלנו לפטפט.
"התפטרתי מהעבודה", אסתי הנחיתה.
"אני בהלם", הגבתי. "רגע, את לא נראית ממש עצובה".
"נכון. התפטרתי לצורך עבודה חדשה. התקבלתי למשרד של קולסקי".
"ברכותיי. מי זה קולסקי?"
"את לא מכירה את קולסקי מערכות?" התמיהה ניכרה על פניה. "זו החברה מספר אחת. את יודעת כמה קשה להתקבל אליה בלי ניסיון של שנים? ולי אין כמעט ניסיון".
"אז איך התקבלת?" ניסיתי להרים פריט לבוש שנפל מהקצה השני של הספה.
"עזבי. אני ארים. הם פתחו עכשיו סניף נוסף, והתלהבו שאני דוברת אנגלית שפת אם".
"את דוברת אנגלית?"
"לא מהבית. יש לי קליטה לשפות. אני יכולה לדבר שוטף".
"את יודעת מה זה?" היא התרגשה. "בעבודה הקודמת לא קיבלתי כמעט משכורת. הם נתנו לי כמעט מינימום. תארי לך שהייתי צריכה להסתדר עם 6500 שקל לחודש. את אפילו לא מבינה כמה זה קשה".
המהמתי.
"את יודעת מה הבדיחה? הם רצו לתת לי אוטו כדי שאוכל להגיע לעבודה. אמרתי להם שאין לי בכלל רישיון".
"מקום חרדי?"
"החברה עצמה לא, אבל הסניף החדש נפתח רק לחרדיות. מה נראה לך, שהייתי הולכת לחברה שלא מבינה את הצרכים שלי?" היא שאלה.
"והפשטידה לרגל הבשורה החדשה?" נטלתי פרוסה נוספת.
"לא. הפשטידה היא לרגל זה שהחלטתי שאני חייבת לחקות אותך לפחות בחלק. לא ייתכן שאת כזו מוכשרת ומוציאה כל יום תופינים בעוד אני סתם איזו מתכנתת חסרת חוש לאפייה".
"היא יצאה לך נהדר", החמאתי.
"תודה", היא לקחה את המחמאה בזרועות פתוחות.
"קניתי איזה ארבע קופסאות גבינה גדולות. לא ידעתי מראש כמה צריך. אני ממש מצחיקה. עכשיו אין לי מה לעשות איתן. את צריכה אולי שלוש קופסאות סגורות חדשות? אם לא זה עלול להיזרק", התחננה.
"אני מבינה שאת מצפה ממני להכין השבוע רק מאכלי גבינה". היא פנתה אל המקרר והוציאה לשולחן הסלון את הקופסאות והכניסה אותן לתוך שקית.
הנקישה על הדלת גרמה לה לתחוב לי את השקית לתוך הידיים.
שלמה שאל: "מה זה?"
"אמרתי לך שנגמרה הגבינה. הקב"ה שלח לנו עוד חמש פשטידות".
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
