פרק 5
המשכיר התקשר. בכל פעם כזאת המתח אוחז אותי עוד לפני שהוא מתחיל לדבר. שלמה לא היה בבית, והתלבטתי אם להגיד לו שיחכה שבעלי יחזור. שום דבר טוב לא יוצא מהאמוציות שלי. בסוף הסקרנות גברה על השכל.
"עוד מעט עומד לפוג התוקף של החוזה", פתח.
הדריכות לא סרה ממני. הרגשה של חוש שישי. "אין בעיה. נעשה הארכה בע"ה", עניתי.
"אז אתם מעוניינים להישאר, אני מבין?" הקול שלו נשמע סמכותי מדיי.
"בינתיים לא חשבנו על משהו אחר", הודיתי. חבל ששלמה לא פה.
הוא כחכך בגרונו: "מחירי השכירות עלו באזור ביותר מ-500 שקל".
אם הוא ציפה לתגובה, הרי שלא סיפקתי אותה.
"טוב, אדבר על זה עם בעלך. אני פשוט רוצה לקבל את מלוא השווי של הדירה, ורוצה שתשקלו אם אתם רוצים להישאר פה גם במחיר גבוה יותר. לכן התקשרתי חודשיים לפני מועד פקיעת החוזה". האם שמעתי התנצלות בקולו? לי זה לא שינה. ראיתי שחור מולי.
"זה קצת לא הוגן לעשות את זה", קרקרתי. "אנחנו בדירה והובלה עולה לפחות 2000 שקל. זה כאילו לאגף אותנו מכל הכיוונים. לא מקובל להעלות מחיר לאנשים שכבר נמצאים בדירה ומשלמים כל חודש בזמן".
הקיר מולי זז בריקוד מזעזע. התיישבתי עם האלחוטי על הכיסא הקרוב.
"אני מצטער. גם לי יש חובות ואני צריך לשלם משכנתא על הדירה הזו. אם הדירה שווה יותר, למה שלא אקבל את התמורה שלה?"
ידעתי שהייתי צריכה לסגור את הטלפון מראש. זה לא בשבילי. בכל זאת אמרתי: "אתה יודע שבעלי אברך, כן? יש כאלו שתורמים לאברכים כי הם רוצים להגדיל תורה ולהאדיר אותה. לא תרצה להוציא מישהו מהכולל לצאת לעבוד כדי להביא לך 500 שקלים בחודש, נכון?"
האיום שלי לא פעל. "גם אני אברך, ולא מתכוון להעלות ב-500 שקל. כשבעלך יבוא תוכלי לומר לו להתקשר אליי?"
ריחמתי על שלמה. מספיק קשה לנו, ועכשיו נצטרך להתמודד עם בעיה כלכלית חדשה.
"בלי נדר", השבתי. לא הבטחתי. הלוואי שהייתי יכולה להתאפק ולא לספר לשלמה אודות השיחה. הלוואי שהיא לא הייתה מתרחשת.
כששלמה חזר לא רציתי להעיב עליו מיד, אך לא הייתה לי ברירה. העצבים שלי ניכרו לעין כול, ושלמה שהגיע בממזג רגוע, לא הבין למה אני כועסת רק כי הוא לא שם את הכובע בזווית הנכונה על מתקן התלייה.
"מתנצלת. זה לא עליך. זה בגלל המשכיר". פרצתי בבכי.
שלמה נבהל. והצליח לעצבן אותי יותר כשהבשורה רק הרגיעה אותו. "אח, זה רק זה. כבר הבהלת אותי שקרה איזה משהו גרוע. על עצים ועל אבנים".
התגובה הרגועה לא הדביקה אותי ורק גרמה לי לדריכות יתר. הדאגה חנקה את גרוני.
"מה נעשה? גם אם יעלה לנו רק ב-400 שקלים, מאיפה ניקח אותם כשגם ככה אנחנו לא גומרים את החודש, מאיפה? תצא מהכולל בשבילו? ואחרי זה הוא טוען שגם הוא אברך".
שלמה ניסה להרגיע, למרות שידע שכל תגובה שלו תגרום לפרץ בכי מחודש: "נישן על זה לילה ואתקשר אליו מחר בעזרת השם. ממילא נשארו עוד חודשיים. מה הלחץ?"
מה הלחץ. שום דבר לא לחוץ. אז למה אני מרגישה טבעת חנק מתהדקת.
'מי שישמע', הלקיתי את עצמי. 'תראי איך את מגיבה על כסף כאילו הוא הערך הנשגב בעולם. השם מוריש ומעשיר, הוא מחליט כמה כסף יהיה לך וכמה לא'.
"אני הולכת לישון", הודעתי לחלל האוויר.
שלמה הוציא את המקומון מתוך כיס החליפה וזרק לעברי. "העליתי מהדואר", אמר קצרות. אחר הסיר את החליפה והתיישב.
"בזמן שאת מתרשמת מהפרסומות בעיתון אני מכין לנו ארוחת ערב, בסדר?"
קולי היה חנוק. "איך אקרא את הפרסומות אם אין לי כסף לקנות כלום? פשוט כלום".
שלמה פרש למטבח ואילו אני פתחתי את העלון.
משום מה, הסטת הנושא הצליחה להרגיע אותי. אולי אלך לחוג התעמלות? חייכתי לעצמי. הקורס עולה לפחות 80 שקל לחודש, מאיפה יהיה לי לשלם עליו? אם כבר אפתח חוג כזה בעצמי. אולי אפתח חוג אפייה? אפרסם בעיתון מודעת שמינית ב-300 שקל כדי לגלות שלאף אחד אין כסף מיותר לשלם לחובבנית שיודעת להכין פשטידות.
בסוף הגעתי לעמודים הסוגרים. התחלתי לחפש דירה לשכירות, אך גיליתי שכל המחירים שפורסמו גבוהים ב-500 שקלים ממה שאנחנו משלמים היום.
הלכתי למטבח. "זה לא בסדר מצדו. הוא יודע שכל הדירות מסביב עולות יותר, ולא ישתלם לנו לשלם להובלה רק כדי לעבור לדירה סמוכה, והוא מנצל את המצב".
שלמה הסתובב אליי מעם המחבת. "את יודעת מה הבעיה?" שאל בחיוך צופן סוד.
"נו?" שאלתי ללא סבלנות.
הוא הפך את החביתה בזריזות וענה: "הבעיה היא שאת מסתכלת בצד הלא נכון".
נדהמתי. "הבעיה בי? יש בכלל צד שני?"
התיישבתי ליד הצלחת החד-פעמית והתחלתי לחתוך רצועות לאורך מהמלפפון.
מולי שלמה עמד וחייך. "הצד השני של העיתון. את מסתכלת בדירות להשכרה, נכון? תסתכלי בדירות למכירה".
שרקתי בבוז: "אתה באמת מליין. אם כבר, אולי כדאי לקנות וילה".
החיוך לא סר מפניו. "אני רציני. בשביל מה לנו להישאר כל חיינו בשכירות? הרי גם ההורים הסכימו שייתנו סכום התחלתי לדירה".
ההורים. "אולי תציע למשכיר להתקשר ישירות להורים שלנו כדי לעשות להם עוגמת נפש משלהם?"
"תראי, זה היה התכנון המקורי ממילא. מחירי השכירות לא נשארים נמוכים, וחבל על כל חודש שאנחנו משלמים לשוכר ולא למשכנתא בשביל דירה משלנו".
קל לדבר. ידעתי שההורים שלי אמנם התחייבו על סכום, כמו כל הורים טובים שדואגים לבת שלהם, אבל איך יממשו אותו? מאיפה יהיה להם סכום גבוה כל כך? התביישתי לחשוב שאבקש מהם כזה דבר.
"אין ברירה", פסק שלמה. "תמיד יש איזה משהו שדוחף לעשות את הצעדים הנכונים. אם מראש לא היינו מתכננים לקנות דירה, זה היה אחרת. אבל כרגע ההורים שלך משלימים לנו שכירות כל חודש, וחבל על הכסף".
רצועת המלפפון נראתה לי ירוקה במיוחד. "אני לא הולכת לדבר איתם על זה. אתה החתן המסור תודיע לשווער שהגיע הזמן לקיים את הבטחתו הנושנה".
שלמה לא התבלבל. "ההבטחה לא כזו נושנה, וזה הצעד הנכון שגם ההורים יתמכו בו. אין ברירה. זו לא פעם ראשונה שהמשכיר מעלה לנו. המגמה שלו היא להעלות כדי למקסם את הרווחים של הדירה, אין לו את השיקול שלך וגם לא מעניין אותו. והאמת? לא בטוח שלא הייתי פועל אותו דבר".
נעלבתי בשביל שנינו.
"אני מעולם לא הייתי פועלת ככה. לא הייתי מעזה להעלות לשוכר כל שנה את השכירות בכאלו אחוזים. מבחינתי זו שחיתות להרוויח על חשבון אנשים שבויים. זה לא הוגן ולא הייתי עושה זאת. מקסימום הייתי מודיעה שתיתכן העלאה קלה. אבל יותר ממאתיים לחודש? לא היה קורה".
הייתי בטוחה בזה. יש גבול לכמה שניתן לסחוט. ומבחינתי זו סחיטה.
שלמה לא רצה להתווכח. לא כשאני דרוכה ופגיעה.
"נדבר על זה מחר בבוקר?" הציע.
"מבחינתי אין על מה לדבר". הדמעות עלו שוב ואיימו להציף אותי מבפנים.
שלמה נטל מים אחרונים. "תברכי ונדבר?"
"לא נטלתי ידיים". בירכתי בורא נפשות ופרשתי לחדר.
כדי לא להצליח להירדם.
מחשבות אפפו אותי. ניסיתי לחלום איך אני מוצאת כסף באיזה מקום, או מוצאת עבודה רווחית. מה שהיה ברור זה, שאת השיחה להורים שלי אודות קניית דירה אני לא הולכת לבצע בשום מחיר.
גם לא במחיר 500 שקלים.
***
הבוקר הפציע בין העננים, והשמש החיוורת לא הצליחה להניס את האפור שהשתלט על החדר. אמרתי מודה אני, והחלטתי לתת לשלמה לטפל בנושא.
התארגנתי במהירות כדי להצליח להגיע בזמן.
שלמה התארגן לידי, ושנינו לא דיברנו מלבד כמה מילים טכניות.
לאחר מכן הוא נטל את האוכל הארוז בשקית, יצא מהדלת, ואמר: "אני יוצא. רץ להספיק את המניין של רבע לשמונה. עוד נדבר".
החזקתי את הדלת. "תמיד אתה מתפלל במניין של שמונה, לא?"
"אבל היום הספקתי מהר יותר, ואם אני מוכן, למה לא מוקדם יותר?"
למה לא מוקדם יותר. "כי יש לנו על מה לדבר, לא?"
הרגשתי ניסיון התחמקות.
הוא נכנס מעם הפתח. "אני לא רוצה לפני התפילה. לכן התארגנתי מהר, אחר כך אתקשר אלייך ונחשוב מה לעשות?"
הסתכלתי על עיניו המתחננות. "רוץ למניין. נדבר כבר בצהריים. כשהתפילה תסתיים כבר אהיה אצל חני ולא אוכל לדבר".
הוא השאיר את הדלת פתוחה ואמר במהירות: "ואל תדאגי. אני מטפל בזה. זו ההתחייבות שלי. העול לא יעמוד על הכתפיים שלך. נעשה הכול כדי לסדר את הדברים".
דמעות עמדו לי בעיניים. אמרתי "להתראות" וסגרתי את הדלת כדי לא לעכב אותו. כדי שלא יראה אותן.
כל הדרך לחני חנקתי את הדמעות. היה לי קשה.
הגעתי לכניסה יחד עם בנצי המתוק. אחותו בת ה-12 העבירה לי אותו לידיים, וכשהוא התרפק עליי נתתי לו נשיקה. ראיתי את קוצר רוחה.
"את בטח מאחרת. רוצי. אני כבר אעלה אותו".
היא אמרה לי תודה תוך התנשפות ואצה רצה לה משם.
התחושה הרעה מהבוקר עזבה אותי לחלוטין. עליתי עם בנצי במדרגות, תוך שהוא מנסה להגות את שמי. "נעמה", תיקנתי אותו.
"עמה", אמר בסבלנות והמיס את לבבי.
הגעתי והנחתי את בנצי על השטיח.
חני הביטה בי: "אימא שלו אמרה משהו לגבי התשלום?"
הנחתי את התיק. "היא לא הביאה אותו, אלא אחותו".
ראיתי את פניה המוטרדות. "את בטוחה שהיא לא העבירה לך מעטפה או משהו?"
הבנתי שחני שואלת לא כי היא חושדת בי, אלא כנראה אימא של בנצי הבטיחה, וחני רגילה שהיא מקיימת.
נצנץ בי רעיון. פתחתי את התא הראשון של התיק שהבאתי עם בנצי. אצבעותיי מיששו מיד את המעטפה המוארכת. הגשתי אותה לחני.
"מצחיקה אני. איך לא חשבתי על זה. יכולתי להחזיר את התיק בצהריים בלי לחשוב על האפשרות הזו. היא פשוט ביקשה שאדחה את התשלום של החודש עד אמצעו, ואתמול התקשרה שהיא קיבלה את הכסף מהעבודה, ותשלח לי היום מעטפה. כשלא הבאת אותה חששתי שאולי זו התחמקות וקצת כעסתי. אבל הנה, את רואה? הכסף לפעמים מנהל את חיינו וגורם לנו לכעסים מיותרים. אנחנו רק צריכות לדעת את זה ולא לתת לו לנהל לנו את התגובות".
היא סיימה את המונולוג הארוך ולא ידעה שהרגיעה גם אותי ממש בלי להתכוון לכך.
'אם הייתה אומרת את זה על ההתמודדות שלי, הרי שהייתי כועסת עליה', חשבתי. עכשיו כשאמרה את זה כלפי עצמה, היא גרמה לי לקבל את הדברים.
אז למה שלא אומר את זה לעצמי באמת?
למה לתת לכסף לנהל אותי, כשאני יכולה לנהל אותו?
מחשבה נבונה. קיוויתי שהיא תחזיק גם במהלך השיחה הצפויה עם שלמה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ לשיח נשי חרדי 'קול כבודה' לחצי כאן
