יש משהו ביכולת להסתכל מהצד על מהלכים שאנחנו עוברים בכלל ובפרט, להסתכל על עצמנו ולהתבונן על תהליך, כל תהליך. יש משהו בהסתכלות מהצד, מאיזה שהוא צד,
שעושה פלאים בעבודה הפנימית שלנו;
עבודת המידות, עבודת ה' וההבנות שלנו על עצמנו, על ילדינו, על מערכות היחסים שלנו, על הקשר שלנו עם אלוקים.
יש משהו בשיתוף יחד של התהליך שעושה אושר ואפשרות של התקדמות אל נקודות אישיות ופנימיות ששמת לעצמך כיעד. יעד אמוני. יעד אישיותי. יעד של הכרת הטוב.
למה כל כך כיף לנו לספר לחברה משהו שהבנו על עצמנו? למה אנחנו מרימות לה טלפון ומדברות בהתלהבות, "את שומעת? אז את שומעת?"
למה זה עושה כל כך הרבה רוגע ונחמה לשתף את הבעל שלנו ולספר לו על מישהו שהעליב אותנו.
כמה נכון זה לא להישאר לבד עם כאבי לב, עם תהיות, עם מחשבות. הרי חז"ל כבר אמרו לנו מה לעשות עם הדאגות שבלב שלנו.
אנחנו בעלות הקבין, מרוכזות הבינה היתרה, והדמעות שממילא אצלנו – מצויות, כמה טוב זה עושה כשיש לך איך לספר ולחלוק. זה מחזק.
אז איך נניח כאן את יומן היצירה הזה?
וכמה אושר זה עושה שאתן איתנו.
מסבירה:
יומן מלווה יצירה הוא בדיוק כמו יומן מסע שאנחנו מכירות מהילדות.
מישהו שנסע, שיצא לטיול, שחווה את החוויות של המסלול, ומשתף בדברים שהתרחשו בחוץ, בדרך.
ובפנים, בתוכו.
מה הפתיע אותו והתרחש פתע? מה קרה לו בפנים כשזה קרה בחוץ? אילו תובנות זה עורר בתוכו? ומה הוא עשה איתן.
כשמישהו משתף אותנו ביומן המסע שלו, אנחנו עוברות בתוכנו תהליכי התבגרות משלנו, מרגישות מקצת בתוכנו מה עבר על האחר ומתרגמות מיד את הדברים גם להתרחשויות דומות בתוכנו. כל אחת איפה שהיא נמצאת. בתוכה.
זה עונג. זה לבנות את הפנימיות שלנו דרך השתקפויות הבאות אלינו מתוך אחרים.
מה גם אנחנו מרגישים.
מה ממש לא.
מה מרגיז אותנו באדם האחר,
מה יש במה שהוא עשה שאני לא הייתי עושה או רוצה לעשות ואין בי היכולת. האומץ.
מה מציק בתוכי כשאני פוגש את מילותיו של האחר, מה עושה בי טוב כשאני שומעת או קוראת את המילים.
יש ביומנים תועלת רבה.
זה סיפור ישן. בני אנוש זקוקים אחד לשני כדי לגדול ולהתפתח.
בשבועות הקרובים רחלי קארו, הציירת המופלאה, ואני נחלוק אתכן, את יומן היצירה המשותפת שלנו.
ניתן מתוך הלב שלנו, את מה עובר עלינו, כל אחת מהצד שלה, בהתפתחות היווצרותו של ספר הילדים החדש שלי, "סבא שלי עושה חדשות".
זה היה הרעיון של רחלי:
"בואי נשתף את העולם במה עובר עלינו כאן בתהליך היצירה".
אני? באותה רגע, שרחלי הציעה, צעקתי כזה "יאלה", שרותי קיסרמן, השכנה שלי, שמעה.
אז אני אכתוב ורחלי מציירת. גם את הספר כמובן, אבל גם את היומן.
רחלי לא רק מציירת, היא גם כותבת. היא תכתוב ותצייר כאן את שלה.
לצייר? אני לא יודעת. הבת הקטנה שלי אומרת שכן, אבל אני אומרת לה שלא. שזה לא נחשב. אז אני רק אכתוב.
רחלי ואני נחלוק,
איך הכרנו? (נס),
נחלוק,
איך נבנית דמות?
מה יש בלב הילדים המצויירים ומה קורה בלב שלנו?
כמה כוח יש לצבעים? לאיך צובעים?
מתי יודעים שמילה מדוייקת. שטון הוא הנכון.
זו הפעם הראשונה שלי לעשות דבר כזה. פעם ראשונה – ספר ילדים. ופעם ראשונה לבנות כל עמוד – יחד.
עד עכשיו, בשלושת הספרים הקודמים שלי, הייתי ברוב זמן הכתיבה חולקת את מחשבותי עם בעלי, עם חברות, עם אמא, עם אבא, עם נשים גדולות בתורה שהבעל שלהם תלמיד חכם, הייתי חולקת אחר כך את התהליך בשקט, לבד, עם בורא עולם.
מה זה ללכת יד ביד עם אומנית שמציירת את המילים שלך. זה חדש לי.
מה מגיבים הילדים שלך?
איך השותפות שלהם בתהליך.
על כל זה נכתוב כאן בהתקדמות העשייה המשותפת של "סבא שלי עושה חדשות",
זה מרתק.
זה עושה דמעות.
זה מעניין.
הספר לא מוכן עדיין, לכן השיתוף כאן חי, פועם ומבעבע. נשתף תוך כדי תנועה.
הספר הולך ונולד תוך כדי השיתוף שלנו אתכן, כאן.
חלק מתהליך הוצאתו – מיוחד.
הוא יוצא באופן שבו בשנים האחרונות אנשים רבים מוציאים לאור רעיונות שיש להם עמוק בבטן, עמוק בתפילות, רעיונות, שירים, מיזמים והופעות,
דרך שנקראת- הדסטאט.
הד = מראש.
סטארט = התחלה.
אני לא הכרתי את הדרך הזו להוציא בה רעיונות החוצה.
גם אחרי שהסבירו לי, לא הבנתי.
אבל אחרי שהסבירו לי עוד ועוד, אני מבינה מהר כשמסבירים לי לאט,
הבנתי שזה חלום. שזה תפור עלי.
זו דרך להגשים חלומות ביטוי ולשתף בהם את האחווה ההדדית של כולנו.
אז אחרי שהבנתי, הסכמתי.
להיות דוגמה, ניסוי, יאלה, קופצת למים.
'דינר', ככה קוראים לזה, היא פלטפורמה חרדית לשתף בה רעיונות יצירתיים שאת חושבת שאנשים אחרים שאת מכירה, וגם שלא, משפחה, חברים, ירצו להיות איתך שותפים.
את מספרת שם על הרעיון שלך, אומרת מה את צריכה כדי שהוא יצא לפועל, מבטיחה למי שאיתך, מראש, בלי נדר, רק אם באמת הפרויקט שלך ירקום עור וגידים, שתמורת התמיכה הרגשית והכספית, הוא יהיה חלק מהפינלה, הוא יהיה איתך בשמחתך;
יקבל ספר כשיהיה ספר,
יקבל כרטיס למופע, אם יצא מזה מופע,
יהיה חלק מספר תורה שנכתב בדינר, בדיוק כך.
אני מודה לכל מי שכבר לקח חלק ב"סבא שלי עושה חדשות", זה מחמם את הלב. כל קליק שאני רואה בדינר של אישה שמצטרפת אלי, בית ספר, מתנ"ס, אני עוצרת ומודה לאלוקים. זה עושה לי פרפרים. לא יודעת למה. בעצם אני כן.
רחלי ואני כל שבוע בעזרת ה' נספר לכם בציור ובמילים עלינו ועל תהליך הציור, הכתיבה, המחשבה, מה שלומינו,
תבדקו תוך כדי גם –
מה שלומכן.
חיבוק, אפרת ברזל.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
